הכותבים של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשע"ז

במות נוטפות דיסטורשן, מחשבים מטפטפי ביטים. גרוב אתיופי, השראה מצרית. שטף של מילים, להטוטים אקוסטיים. עברית, אנגלית, ערבית. סיכום השנה במוזיקה הישראלית של צוות קולומבוס; האלבומים, השירים וההופעות שעשו לנו את תשע"ז - עלו על הסיפון...

גֶּדִי רונן – אומרים שזה אתה
ליד הערך בוויקיפדיה של "סינגר-סונגרייטר עברי עכשווי" יש תמונה של גֶּדִי רונן. בתמונה יש לו חיוך נבוך ושיער מבולגן ומבט של מישהו שכבר למד דבר או שניים על העולם הזה. הערך האמור כמובן עוד לא קיים, אבל זה רק עניין של זמן. הכתיבה של גֶּדִי ניחנה בסגולה החמקמקה של יכולת לספר סיפור, מתחילתו ועד סופו, ולהפתיע עם טוויסטים מעניינים בעלילה. המוטיב החוזר בכתיבה הוא ההתבוננות: התבוננות מפנים ומחוץ על תופעות חברתיות, ולא פחות מכך – על תופעות שבנפש פנימה. הלחנים בהירים, יפים וקליטים למדי; השירה של גֶּדִי היא יוצאת דופן בעולם ה"עשה זאת בעצמך" הישראלי – מדויקת, מלאת גוונים, הבעה ורגש. ההפקה המוזיקלית מאווררת מאוד, דבר שמתאים בשירים מסוימים כמו "חם ביפו", אבל בשירים אחרים לא מוציא את המיטב מהם, לטעמי. עם זאת, הייתי בכל כך הרבה הופעות שאני לא שוללת פה את תסמונת הגרופית ש"רגילה שזה נשמע אחרת". "כוכב נופל", השיר החותם את האלבום, הוא בעיני הטוב ביותר משום שהוא מצליח להביא לשיא את האיכויות של גֶּדִי כיוצר: כתיבה אישית מאוד שמעבירה סיפור שרבים יכולים להזדהות איתו, ומעטפת מוזיקלית מדויקת שמזקקת את המילים וגורמת לשיר לנסוק ולצלול, בדיוק כפי שהתכוון המשורר.

אביעד הנדל – נדיבות
אמן המילים והביטים העדינים – אביעד הנדל טווה את שיריו כמו קורי עכביש, והלב יוצא אליהם. חמש שורות קצרות יש בשיר והרבה הפוגות ארוכות, שמאפשרות למילים לחלחל.

נעמי פולני – קח את לבי
היוצרת בת ה-90 הקליטה גרסה מחודשת לשיר שהלחינה בשנות החמישים, והתוצאה משובבת נפש – טנגו ארצישראלי במיטבו. כן ירבו כמותה.

יהוא ירון – מי מפריע לך לרקוד כפרה
שיר דנדש אבל כזה שראוי להכלל כבר פה בסיכום. השיר החדש של יהוא לרבות הקליפ שמלווה אותו הצליחו לעורר דיון של ממש על האם ועד כמה הוא פמיניסטי, וזה לכשעצמו מבורך. מוזיקלית השיר ממשיך את הקו החדש שמתווה יהוא באלבומו השלישי – קצבי, נגיש באופן יחסי ועם השפעות אייטיז חינניות.

אקוט בקפה ביאליק
"וואו! איזה מזל שבאתי! איך זה קרה רק עכשיו?" זה בדרך כלל מהלך המחשבות שיוביל אותי להכתיר הופעה כ"הופעת השנה". להופעה של אקוט תכננתי להגיע מאז הכתבה המעניינת של ציפי פישר, אי שם לפני שנתיים, אבל אתם יודעים איך זה עם החיים עצמם, ולכן התכנון התממש רק בחודש ינואר השנה. ואם להוסיף חטא על עיכוב, גם הגעתי באיחור (ככה זה, ירושלמים בתל אביב מתחילים בזמן כנראה). הופעת השנה הוא מושג חמקמק למי שהולכים להרבה הופעות. מבחינתי צריכים להתרחש שני דברים: שהאוזניים שלי יזדקפו מהתרגשות של משהו חדש, ושמיד אבדוק מתי ההופעה הבאה. שניהם התממשו במקרה הזה.
"מוזיקה עכשווית מזרחית לטקסטים של משוררים בני זמננו", זו ההגדרה הרשמית. נשמע מסקרן אבל עם פוטנציאל יומרני. בפועל, גם אם הייתה יומרה בתהליך היצירה – היא לגמרי מוצדקת. ההופעה של אקוט באמת לא נשמעה כמו שום דבר ששמעתי קודם לכן – שירים ארוכים, לגמרי לא בתבנית המוכרת של בית-פזמון וחוזר חלילה, מתפתלים כמו נהר וכמוהו – לעתים מפכפכים בעדינות ולעתים מתפרצים במפולת של רגש. ההרכב כולל זמרת, גיטרה חשמלית, כינור, חצוצרה, קונטרבס ותופים (שזכורים לטוב מההופעה על המסגרת הריתמית המעולה ללחנים המתגלגלים); ולמרות ריבוי הכלים על הבמה הקטנה (פוטנציאל לבלגן בעיניים ובאוזניים), הכל היה מהודק מאוד. קרה מה שאמור לקרות בהופעות טובות: הצלחתי להתמסר להאזנה, ולהרגיש שההרכב הצליח להעביר את הקהל חוויה רגשית עם התחלה, אמצע וסוף. את ה-E.P. החדש של אקוט אפשר לשמוע ולרכוש כאן, והנה טעימה מיוטיוב שכוללת קטע מהצירה "מספיק דיברנו על אהבה" וראיונות מעניינים עם חברי ההרכב והמשורר אלמוג בהר:

CohenBeats – Daily Affirmations
כל שנה מחדש אני תוהה עם עצמי מה צריך אלבום כדי להיות אלבום השנה בשבילי. כשהאזנתי לאלבום של מיכאל כהן, הידוע יותר בשם הבמה שלו CohenBeats, הבנתי בדיעבד למה בחרתי אלבומים מסוימים בשנים קודמות.
על אף רצועה או שתיים מוצלחות במיוחד, רוב האלבום מרגיש כיחידה אחת שלמה, כמשפט מוזיקלי ארוך במיוחד שמצליח כל כמה דקות לחשוף צד מעט אחר ולהישאר מעניין.
העובדה כי ביטים וסימפולים הם הנשק העיקרי של כהן פה, עושה כל שיר לפאזל מורכב עם אין סוף אפשרויות להרכיבו. כהן מראה שהיכולת שלו להרכיב למאזין תמונה טובה היא גדולה מרמת השיר, היא עובדת ברמת האלבום כולו.
למרות שמאחורי כהן מתחילה להצטבר דיסקוגרפיה מרשימה, האלבום הזה הוא קפיצת מדרגה ענקית שלו בכל מה שקשור להפקה ולבניית סאונד.
המבחן הכי משמעותי שהאלבום הזה עבר אצלי הוא שכמעט כל מי שהשמעתי לו אותו, מיד נתפס על הביטים והסמפולים מלאי הגרוב של כהן. ללא קשר לאם הוא אוהב היפ הופ או מוזיקה אלקטרונית, המאזין הרנדומלי יכול להנות מהאלבום הזה בעיקר בגלל שהוא קל לשמיעה גם לאוזן הפחות מיומנת, נטול פאסון ובעיקר מלא בכיף גדול.

דניאלה טורג'מן – אדמה רטובה
לטורג'מן התוודעתי כאשר שרה יחד עם ההרכב המעולה ארמון, איתם קולה המעולה חשף פן קצת חללי או לפחות הרגיש כזה בתוך האווירה הכללית.
ב'אדמה רטובה', שיר אותו הוציאה סולו, נגינת העוד של תאי ניקריטין ("היללה") והקול הנקי כל כך של תורג'מן מצליחים להיות ניגוד מוחלט ושילוב מושלם בו זמנית.
השיר הזה הוא אחד הרגישים והיפים ששמעתי השנה ומרגיש שטורג'מן יוצקת לתוך כל מילה את כל ההתכוונות שיש לה.

לא – אני עוגיות
שמעתי את השיר הזה מספר פעמים ששואף לתלת ספרתי ואני עדיין מתלבט איפה אני עומד בנוגע להבנה של המילים, זה נע בין "מבין לחלוטין" לבין "אין לי מושג על מה דובר כאן", בהתאם למצב הרוח שלי.
וזה אולי הקסם הגדול לא רק של המילים אלא גם של ההלחנה של גיא שמי, גיטריסט הלהקה. יש לו את היכולת המופלאה לכתוב לחן שלם שישמע כמו תפקיד גיטרה אקוסטית סטנדרטי ואז להכות באוזניך עם צליל או שניים שיהפכו את זה למשהו אחר שלא שמעת אף פעם.
בנוסף למוזיקה המופלאה של השלישייה, הקליפ הוא עוד קסם בפני עצמו ונשאר רק לחכות להשקת האלבום השני של השלישייה באינדינגב הבא עלינו לטובה.

גדי רונן – עוד פעם לבד
צריך הרבה אומץ כדי לפתוח אלבום עם קאבר, במקרה הזה גדי רונן ידע בדיוק מה הוא עושה. לא רק שהשיר הפותח את אלבומו המצוין של רונן הוא מחווה ליענקלה רוטבליט כותבו של השיר ושותפו של רונן לחצר האחורית, הוא גם אחד הקאברים הטובים של השנה.
רונן מצליח לתת תחושה אמיתית של אפלה ובדידות שגם הגרסא של רוטבליט וגם של איה כורם שכיסתה את השיר לא הצליחו לספק, ולבלוט מעל כל שאר השירים בסגנון הבלוזי שלו.

לונא אבו נסאר – מערבולת
השנה לא הייתה לי בכלל התלבטות מהו אלבום השנה. כיוון שכבר ציינתי בסיכומי שנה קודמים עד כמה אני אוהבת את אבו נסאר, מאוד ציפיתי לאלבום הזה, והוא לא אכזב בכלל. אבו נסאר המשיכה בבטחה, לאט אבל בטוח, לשכלל את היכולת שלה ליצור מוזיקה מכשפת. בהופעה הראשונה לאחר שחרור האלבום בה נכחתי, הבנתי עד כמה היא התפתחה מהפעם הראשונה שראיתי אותה – כעת יש אנסמבל שמגבה אותה, מה שמאפשר לה לחקור סאונד יותר עשיר, מבלי לאבד את האינטימיות שבמוזיקה שלה. האלבום הזה הוא לא חד משמעי – מצד אחד הוא מתאר תחושות של בלבול כמו להיות תחת כישוף ולהסתחרר במערבולת, אך מצד שני יש בו מן הבטחון העצמי שביכולת שלה למצוא את דרכה – יש שיר בשם "יום מן אליאם"– יום מן הימים", ביטוי שסוג של חוזר בשיר "אי" – אני מקווה שבסוף נפגש שוב בים הגדול – כלומר בסוף כן יש מקום למצוא בו בטחון ואהבה. כבר די בטוח להגיד שלונא אבו נסאר כבר אינה הבטחה במוזיקה הישראלית, אלא הדבר עצמו – ההבטחה קוימה והיא אחת היוצרות הטובות בארץ.

AvevA – Lie Love
אבבה דסה אמנם נכנסה לנישה שאחרות פורצות דרך כבר יצרו עבורה – נישת הסול/גרוב אתיופי סטייל אסתר רדא (שוודאי גם תופיע בסיכום הזה), אבל היא מצליחה להביא איתה את הסגנון שלה, שיותר מתחבר לי למוזיקאיות צעירות כמו אלישיה קיז או נלי פורטדו. בכך היא מצליחה למזג בין סאונד מיינסטרימי לאיכות, במיוחד בזכות ההפקה המדויקת של יוסי פיין. בתור אחד שמבין דבר או שניים במוזיקה אפריקאית, הוא מצליח לשמור על הזיקה לשורשים של אבבה כמו בשיר הזה שהנגיעות של נגינת המסנקו (כלי מיתר עם קשת מסורתי מאתיופיה) מכניסות בו משהו נוסף שלא תמצאו אצל זמרות בסגנון הזה מארה"ב. גיליתי אותה רק השנה, אבל אני בטוחה שעוד נשמע ממנה בהמשך.

ג'ירפות – הכלבים
כשהתחילו לצאת החומרים החדשים של האלבום האחרון של הג'ירפות, התגובות היו קצת מעורבות, היה נראה שיש משהו קצת מופנם בטון, קצת יותר קרוב לאלבומי הסולו של גלעד כהנא. אם תמיד היתה תחושה שכל פרויקט שבו כהנא מעורב מציג פן שונה באישיות שלו – ג'ירפות את הפן הקצת ציני ולוקח בקלות את החיים, לא כוחות את הצד הפרודי הפרוע ואלבומי הסולו את הצד האישי והחשוף, הרי שבאלבום הזה קצת התמסמסו ההגדרות. בתור מי שהעדיפה את הצד של אלבומי הסולו, מבחינתי זה אמר שקל היה לי יותר להתחבר לאלבום הזה. זה כבר לא מרגיש לי סיפור על מישהו שכהנא מכיר, או אלטר אגו שלו, אלא סיפור שבא מלב הכאב האישי שלו על התפרקות מערכת היחסים שלו. ואין כמו השיר הזה שבו כהנא משתמש במטפורה של כלבים שמתחבאים מזיקוקים כדי לתאר את הרצון שלו לברוח משגרה של פיצוצים, בין מטפוריים של ריבים או כאלה של חיים בארץ רוויית פיגועים, וקולו מתחנן אליה "בייבי, בייבי…" בין צלילי ה"פינג" של הקאסיו.

שי צברי – אנא, אנא, אנא
השנה נפטר אחד מהמוזיקאים שהכי השפיעו על המוזיקה הישראלית, לאונרד כהן. זה רק טבעי שאחת המחוות הכי מוצלחות בעקבות זאת, תצא מכאן. שלומי שבן הצליח בתרגום שלו ללכוד את רוח הדברים של כהן, מבלי להצמד יותר מדי, והשימוש ב"אנא" שבא מן המקורות הוא לדעתי פתרון מבריק לבעיה שהעברית מציבה בפני השיר, כיוון שסדר המילים מתחלף ואי אפשר לחזור על המילה "אהובה/אהובתי" כמו שבאנגלית חוזר כהן על Lover. ההגשה של צברי כרגיל היא לא פחות ממרעידה, ונגיעות הרגאיי-אפרו קאריבי שאסף תלמודי ובנו הנדלר הכניסו לשיר מוציאות אותו מהקומפורט זון של הביצוע הנדוש. בכל פרמטר, זו הברקה.

נצ'י נצ' – כל הזמן הזה
מעל 4 מליון צפיות. השמעות בגלגל"ץ. כתבה מחמיאה ב"גלריה". אין ספק, זו השנה של נצ'י נצ', והשיר הזה ספציפית הצליח להתבלט מתוך אלבומו "גאות ושפל", שאני יכולה להעיד שאין בו שיר אחד חלש, מההתחלה ועד הסוף. ובכל זאת, למה להתמקד דווקא בשיר הזה? כי זה שיר שעושה משהו נדיר יחסית במוזיקה ישראלית, ובטח בז'אנר ההיפ הופ, שבו נצ'י נכנס לתוך הראש של בת הזוג שעזבה אותו. למרות שקיימת מסורת של כותבי שירים שמצליחים לדברר נשים בצורה משכנעת ביותר ("חיה מיום ליום" שכתב חנוך לוין, או "אוהבת אותך, עוזבת אותך" שכתב שלום חנוך, למשל), אלה בדרך כלל מושרים בידי נשים. ההיפוך המגדרי תפס אותי לא מוכנה, והרגיש לי שאני רואה פה ניסיון כנה לנסות להבין את הצד השני כולל ביקורת מרומזת על שובניזם והתנהגות קנאית מצד בן הזוג, או בכלל על הציפייה מבת הזוג להיות מכילה ולהתאים את עצמה לכל צורכי הגבר בלי תמורה הדדית. יצא לי לראות את השיר הזה בהופעה, ולחזות באפקטיביות של הלחן של דודו טסה בזמן אמת, ואני חושבת שזה לא נדוש בכלל לראות עשרות אנשים צועקים ביחד את הפזמון. אולי אני אופטימית מדי, אבל ככה אולי מכניסים קצת פמיניזם למיינסטרים, דרך הדלת האחורית.

אביב גדג' בצוללת הצהובה
שוב, גם כאן למרות שהייתי בהרבה הופעות נהדרות השנה, הופעה אחת הצליחה לטרוף את הקלפים ולהשאיר אותי חסרת נשימה מהתפעלות. למעשה ראיתי את אביב גדג' השנה פעמיים – הפעם הראשונה היתה הופעה אקוסטית עם אחיו, שלום גד, בה הוא ניגן הרבה בפסנתר, שכמובן היתה נהדרת אף היא. אבל ההופעה עם ההרכב החשמלי הקבוע – יהוא ירון על הבאס, רון בונקר בגיטרה חשמלית ,איתי שטרית על הקלידים ואביב ברק על התופים, עם מאיה בלזיצמן על הצ'לו שאותה רוב ההופעה לצערי לא ראיתי כי הייתי בצד שמאל והיא היתה בימין קיצון. ההופעה בצוללת היא זו שהצליחה להרגיע את חששותיי שמא חס וחלילה גדג' התרכך עם השנים, אחרי שהצליל של "שרף אורנים" פנה לכיוון הרווי מיתרים ותזמור בארוקי. זאת היתה שעה וחצי מן האינטנסיביות בחיי, עם שני הדרנים, כך שההופעה הסתיימה רק בחצות, כשכל הקהל היה סחוט מאושר וזיעה. שירים חדשים כמו "הופ!" שהפך לשיר עם ריפי גיטרה אימתניים, היו לא פחות מוצלחים מהמקור, שלא לדבר על הלהיטים מכל האלבומים שהוציאו שריקות של שמחה מכל המשתתפים כמו "קיטש" ו"עיר בלי זיכרון". זאת הופעה שפשוט היה פשע להחמיץ, ואני מרגישה שגדג' והלהקה פשוט נתנו את הכל, כך שגם אם היינו קצת מדוכאים מהתיאור המדויק של החיים בארץ המסוכסכת הזאת, לפחות הדיכאון לווה בהתרוממות רוח של רוק שעשוי בקצב רצחני כמו שרוק צריך להיות.

רועי חרמון – גמביה
בתחילת השנה (העברית, כמובן) פורסם בדף הפייסבוק של 'ארמון' קישור לאלבום, שצץ לו אז בעמוד ה-Bandcamp של היוצר רועי חרמון. והנה, נגמרה השנה והאלבום הכה-צנוע הזה עדיין נח שם, באותו מקום שבו הונח כשיצא. לא הופעת השקה, לא פרסום, אפילו עותק פיזי אין בנמצא. אבל את השמיעה הראשונה שלו אני לעולם לא אשכח: צלילה מיידית לתוך אסופת שירים שובי-לב, מהמקרים הבודדים האלה שבהם שמיעה ראשונה מפילה אותך מהכיסא. רועי חרמון התיך באלבום הסולו שלו את המוזיקה הכנה ביותר שלו: סינת'פופ עדין-עדין, תופים אפריקאיים, ושירתו המקסימה, לצדה של דניאלה טורג'מן. כל הטוב הזה מגיע בצורה כל כך ישירה וכנה, מתעלמת לחלוטין משאלות של מה מותר ומה אסור. ההתמסרות שלי לאלבום הייתה טוטאלית מהרגע הראשון, והוא נשאר איתי עד עכשיו.

רועי ריק – בלדה על אהבה עיוורת, או על היהירות
גם רועי ריק, איש הקולקטיב, הוציא השנה אלבום קסום, שכולו מחווה לשיריו של הזמר האיטלקי פבריציו דה-אנדרה. אחרי שהוציא את הסינגל 'אהבה הולכת ובאה' כחלק מקמפיין ההדסטארט של האלבום שגרם לי לחכות לו בקוצר רוח, הוא הוציא את התרגום המבריק הזה לשיר כל-כך משעשע. נדירות הפעמים בהם אמן מצליח להבריק במוזיקה קלילה, מבדרת ולא רק קודרת ואפלה, ורועי ריק שבה אותי כאן בקלות.

APE feat. RENNO, Hen & Gili – Perfect Is Dead
כל הסינגלים שתמיר מוסקט מוציא מעיפים אותי אחד אחד לשמיים, ומעבר להפקה המצוינת, הוא תמיד עובד עם אמנים נפלאים. הפעם הוא הפיק את רן שם טוב במנדולינה חשמלית ושירה, מלווה בקולותיהן של חן יאני וגילי סער. את הכריזמה של רן שם טוב כבר הכרתי מהופעות, אבל בשיר הזה הוא הצליח להפתיע אותי אפילו עוד יותר, ואני קופץ משמחה בכל פעם שהוא מתנגן לי. ללא ספק ההפקה הכיפית של השנה.

Tatran – Eyes
הפעם הראשונה ששמעתי את הקטע הזה היה בהופעת ההשקה של האלבום החדש של Tatran. כמות הרגש שעברה שם היא משהו שאני לא אצליח להעביר במילים, אבל זה היה אחד הרגעים האינסטרומנטליים-חשמליים היפים ביותר ששמעתי בחיים, ובכל פעם שאני מאזין מחדש לקטע, הוא מחזיר אותי ברגע אחד לאותו ביצוע. הכיוון היותר אקספרימנטלי שחבורת Tatran לקחה באלבום, בשיר הזה, ובעיקר בהופעות עובד עליי לחלוטין, והלוואי שיהיה עוד הרבה מזה.



אבישי כהן ו-Big Vicious בבארבי, אורחים: שלומי שבן ושי צברי.

שנה אחרי שהופיעו עם קרולינה ואקו (וטונה!), חזר המופע של Big Vicious לבארבי. שני מתופפים שמנגנים כמו שדים, גיטריסט ובאסיסט מבריקים, וחצוצרן אחד, מהטובים בעולם, שמנצח על פיוז'ן מושלם ומעלה את המופע הכי טוב שאפשר לראות בארץ. גם במופע השנה נוגנו קטעים מאלבומיו של כהן, קאברים לשירים מוכרים ואהובים, ואפילו אותה בדיחה על Moonlight Sonata ("זה קטע שחבר כתב במיוחד למופע…"). אבל האירוחים של שלומי שבן ושי צברי השאירו את חותמם, והצליחו הפעם לא רק להרקיד אותי, אלא גם לרגש אותי במיוחד.

Vegan Friendly – Vegan Friendly
סופרגרופ חדש המפציע בסצינת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת, זהו עניין עוד יותר מסקרן. ולכן כששמעתי לראשונה את Cows, סינגל הבכורה של ויגן פרינדלי, ההתלהבות הייתה גדולה – מדובר בהרכב הכולל את גבע אלון בגיטרה ושירה, ג'נגו (עמיר רוסיאנו) בבס וקולות, ואסף רייז בתופים.
את שלושת החברים כנראה שאין צורך להציג, משום שמדובר בכמה מהמוזיקאים העסוקים שפועלים כרגע, ובכל זאת – גבע אלון פועל כבר יותר מעשר שנים, כשהתחיל כסולן בלהקת הרוק "פליינג בייבי" והמשיך לקריירת סולו מצליחה. ג'נגו הוא מהדמויות הבולטות של הרוק בניינטיז וכיום, וניגן בין היתר בהרכבים תערובת אסקוט, ובהרכב הקרוי על שמו, ואף הוא הוציא אלבומי סולו מופלאים. אסף רייז היה המתופף של להקת הפאנק רוק בהנהגתו של יובל מנדלסון, שייגעצ. ביחד הם ויגן פרינדלי – וכמו שניתן להבין מהשם, שלושתם טבעונים. אלבום הבכורה שלהם שיצא לפני כחודש, כולל עשרה קטעי רוק המושרים באנגלית, וכבר מהתבוננות בעטיפה הנהדרת (שאיירה מריאנה רסקין, שגם איירה למגזין המודפס שלנו שער יפהפה) ובשמות הקטעים (Vultures ,Wildlife ,Stoner Vegan), נראה שעניין הטבעונות הוא הנושא המרכזי באלבום. אלון שר על טבע, חיות, חופש ומרחב, על רקע של לחנים קליטים ברוח גאראז'-סטונר-רוק מוצלח וסוחף. לטעמי אין ספק שאלבומם של הסופרגרופ הטבעוני הוא הטוב ביותר שיצא ברוק הישראלי השנה.

לירון עמרם – חלום ישן
לפני כשבוע פירסמה תחנת הרדיו גלגלצ את השירים הכי מושמעים בשנת תשע"ז. הרשימה הייתה מפתיעה מאוד, ונדרש רגע כדי להאמין – השיר המושמע ביותר השנה הוא לא אחר מ"חלום ישן" שהוציא המוזיקאי לירון עמרם בדיוק לפני שנה. סטטיק ובן אל נמצאים רק במקום השני ברשימה. זהו הישג מרשים וכלל לא מובן מאליו, אך הבחירה הזו כל כך מוצדקת. עמרם יוצר בסגנון אלקטרוני-ים תיכוני, עם השפעות תימניות (אביו, אהרן עמרם, הוא מהיוצרים החשובים והוותיקים במוזיקה התימנית והמזרחית בארץ). כבר חמש שנים שהוא מופיע ברחבי הארץ עם "הפנתרים" ומארח בהופעותיו אמנים ידועים. "חלום ישן" הוא שיר אהבה גרובי, והעיבוד פה משלב בין בס מעיף בסגנון דיסקו, לאלמנטים של פופ מזרחי. עם סינגל כזה מופלא, שסחף את כולם, נותר רק להמשיך ולחכות בסבלנות לאלבום הבכורה המצופה של עמרם.

אלון עדר ולהקה – השמרנים שוב באופנה
עמוק לתוך האלבום האחרון של אלון עדר ולהקה, איפשהו באמצע השיר "בואי נחמה", יש קטע מלודיקה יפהפה שמנוגן על ידי תום דרום (שגם עיבדה והפיקה את השיר). הוא שקט ועדין, נשמע מ"פעם", כמו כל השיר, אבל משהו בו מרגיש חריג קמעה: מולבש עליו מעין אפקט דיסטורשן שגורם למלודיה להישמע מעט מחוספסת, מבוקעת כאדמת המדבר. וזה אולי גרעין המהות של "השמרנים שוב באופנה": התרפקות על פעם, על ארצישראל הישנה (והטובה?), על "החיטה צומחת שוב" – אבל תמיד תוך כדי פיכחון מעורב בייאוש, וידיעה ברורה שהדבר הזה "של פעם" כבר לא יחזור; הוא סדוק מדי, מבוקע וחרוך, כמו הבולענים בים המלח. בסופו של יום, אנחנו תקועים בתוך התחת של עצמנו, ואולי זה כל מה שחשוב. המלודיקה החורקת היא גם הגבול הפרוץ שבין העברית לערבית בשיר, וזה חלק ממה שהופך את האלבום הזה לכך כך ישראלי (עד כמה שאפשר להגדיר היום בכלל מה זה ישראלי). הישן והחדש, הכובש והנכבש, הנחבא והמונגש – כולם מתערבבים יחד למיקס אלון עדרי נפלא.

"השמרנים שוב באופנה" מכיל כמה מהשירים הכי יפים בקריירה של אלון עדר ולהקה (שיר הנושא שהוא קפסולת כיף טהור, "בראש המשורר" המורכב והווירטואוזי, "הרבה להגיד" המרגש ומדכא כאחד, וכמובן "שיר לאמא" המופתי שכבר הפך מבחינתי לסוג של קלאסיקה מודרנית), לצד מספר שירים שאני נוטה לדלג עליהם בחלק מההאזנות – אך כמכלול, אין ספק שהאלבום מצליח לתפוס בביצים את ישראל תשע"ז באופן הכי מזוקק, ולכן אני גאה להכריז בזאת: "התשע"ז זהו השנתון / השמרנים שוב בשלטון"!

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה:
שני פלג – ניתוקים

שני פלג – הדוד גיבור (עם אילנית)
השתפכתי על השיר הזה כבר כשהוא יצא, ואני גאה על כך שהשמעת הבכורה שלו הייתה כאן אצלנו בקולומבוס. כי מדובר בשיר חשוב, שעוסק בנושא שכמעט לא מדברים עליו, ועושה את זה בצורה ישירה, מטרידה ומעוררת אי נוחות (בקטע טוב איכשהו). יותר מכל, "הדוד גיבור" אחראי להחדרת משמעות חדשה לטקסט ישן ולעוס, בלי לשנות בו מילה, רק בזכות ההקשר. ובנוסף לכל, עוד להצליח להביא את אילנית לשיר באולפן – איזו יציאה חזקה. תודה לאל שיש את שני פלג.

ציון לשבח בקטגוריית "תודה לאל שיש את":
אביתר בנאי – אור בצל

טונה – יא"2
אני כותב שורות אלו בזמן שאני נחשף לאלבום החדש של טונה שיצא ממש עכשיו, ולמרות שאני מעדיף לדבר מתוך פרספקטיבה של זמן, נראה לי שאני יכול לקבוע די בבירור שהוא יככב אצלי ברשימה של סוף השנה העברית הבאה. אז בינתיים, כסנונית ראשונה: "י"א 2" שכבר יצא כסינגל לפני מספר חודשים. שיר שמצליח לתמצת את חוויית התיכון בצורה כה מדויקת, וכל זה בלי לוותר על הפלואו הכי מרשים של תשע"ז. וכמובן, סימפול מנצח מתוך "הבובה זהבה", שאם יביא את מעריצי טונה הטינאייג'רים להאזין לחלונות הגבוהים, רק על זה מגיע לו הכבוד. אין ספק שמגיעה לטונה כל האהבה שמרעיף עליו הקהל בהופעות, תראו איזה יופי:

ציון לשבח בקטגוריית הפלואו המרשים של תשע"ז:
ג'ימבו ג'יי – עשיתי

תומר ישעיהו – ברזלים אבק
איך שיר שמדבר על "עשר קילו ברגליים", גורם לרגליים שלי דווקא להתנתק מהקרקע ולרחף באוויר? התשובה היא תומר ישעיהו – מוזיקאי שהצליח תוך מספר שנים מועט לייצר טביעת אצבע מוזיקלית ייחודית משלו (אפילו כשהוא בלי הבוזוקי שהפך לסימן ההיכר שלו). הטקסט אישי ומרגש, העיבוד המוזיקלי עוטף אותי מכל הכיוונים, והקלידים הפסיכדליים בהחלט לא מזיקים לאווירה הכללית. קחו כמה דקות לצלול לתוך השיר היפה הזה.

ציון לשבח בקטגוריית טביעת האצבע הייחודית:
המסך הלבן – המם אותי

גומה – יפה מדי
לעיתים אני חש שמצעדי "אינדי" נוטים לנפות מהרשימות שירים במשקל נוצה, כאלה שכל מטרתם לעשות לנו כיף. אז הנה: שיר שלא יוצא לי מהראש כבר חודשיים, ועל כן הוא רכש את מקומו כאן בכבוד. אני מת על הקול הנונשלנטי של גומה, שמגלגל את העברית בפה כאילו הוא הגיע מלב ההרים הכחולים של ג'מייקה. שלא לדבר על ההפקה הקריספית המהוקצעת של עטר מיינר, שמסתמן כאחד המפיקים הכי מגניבים בארץ – הבנאדם פשוט יודע איך להחזיק שיר באמצעים הכי פשוטים וחכמים. למשל: שימו לב לפאוזה המוזיקלית בפזמון, אחרי המילה "מים". פשוט וחכם.

ציון לשבח בקטגוריית הפאוזה המוזיקלית המוצדקת ביותר:
פדרו גראס – תשובה

הקולקטיב – סתם
בארורררר שאני חולה על המקור של סטטיק ובן אל תבורי, שהוא לדעתי אחד משירי הפופ הטובים של שנות האלפיים. אבל בואו נודה בזה, שני החמודים האלה ודאי לא זקוקים לי, והם יככבו בראשי כל המצעדים האפשריים בארץ. לכן אנצל במה זו כדי להחמיא לגרסת הכיסוי המעולה באמת שיצרו הקולקטיב. הנה קאבר שמצליח להמחיש לכל המלעיזים שכאשר שיר הוא טוב, זה לא באמת משנה באיזה ז'אנר מנגנים אותו.

ציון לשבח בקטגוריית הקאבר של השנה:
נצ'י נצ' – שיר ארץ (עם טל הפטר)

מופע ההשקה של המסך הלבן בבארבי
אני זוכר שכבר כשהגעתי לתור הענק בכניסה לבארבי, הופתעתי: מכמות האנשים, מטווח הגילאים שנע בין ילדים בני 15 למבוגרים בני 50, מכמות הפרצופים הידועים והמוערכים שנראו בקהל. כל אלה באו לחזות בתופעה החדשה שנחתה מהחלל היישר על תל אביב: המסך הלבן. קשה לנבא אם ההרכב הזה יישאר עימנו לעוד זמן רב, או שמדובר בפרויקט אמנותי זמני של גבריאל ברויד וחבר מרעיו (שזה לגיטימי לחלוטין), אבל אין ספק שהמסך הלבן הצליחו לרגע להעיר את העיר, ולנער אותה מתדמית האינדי הרצינית והמיוסרת שדבקה בה. הם נתנו שם שואו של החיים (עם אירוחים מוצלחים של הילה רוח, רם אוריון, רד אקסס ועוד), וקיבלו פירגון עצום מהקהל, שידע כמעט את כל המילים לשירים שיצאו זה עתה. נדמה היה שהם מופתעים בעצמם מכמות האהבה, וידעו להחזיר את אותן אנרגיות בחזרה אל חלל הבארבי. וכמובן: תודות לשושקה. אתם מוזמנים לצפות כאן בכל ההופעה:

אביב גדג' – שרף אורנים
ההתלבטות לגבי מה תהיה הבחירה שלי לאלבום השנה הייתה קלה משמעותית מפעמים קודמות. אולי דווקא בגלל שלא הכרתי יותר מידי את אביב גדג' לפני זה. למעשה דרך האלבום הזה זכיתי גם להיחשף לאלבומים הקודמים שלו. היתרון כאן הוא שהאלבום הזה יותר נגיש משני האלבומים הקודמים של גדג', הסאונד היותר כסאחיסטי מהאלבומים הקודמים התעדן, ומשולב עם הפקה פשוט מעולה, לחנים שובים ומילים שחודרות לתוך הנפש. מי שגדל על אלג'יר עלול לחשוב שבאלבום הזה גדג' התרכך ואיבד איזו אמת ראשונית שהייתה לו. זה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת, והאלבום הזה הוא הוכחה לכך שגם מוזיקאי כמו גדג' שהתחיל כאחד ששופך את הקרביים שלו מבחינה מילולית ומוזיקלית יכול להתבגר, להתפתח אבל עדיין לשמור על הנקודה הפנימית. כשגדג' שר “מוזיקה היא פצע שפתוח לרווחה" (מוזיקה היא פצע), אפשר לתהות למה לכל הרוחות הוא עושה מוזיקה אם ככה הוא מרגיש? התשובה מגיעה בסוף האלבום: "כל החיות באות לשתות מהפצע שלי / האוויר מתוק והשמים פתוחים ואני לא לבדי" (כמעט אמיתי). המילים מספרות רק חלק מהסיפור ובאמת חבל להכביר בהן, אם במקרה התפספס לכם האלבום הזה השנה (והוא יצא ממש בתחילת השנה) אז תעשו לעצמכם טובה ותאזינו.

גדי רונן – כוכב נופל
השיר הזה קנה אותי בראש ובראשונה בגלל הסאונד הכל-כך מיוחד שלו, ובעיקר החליל העצוב הזה שפותח את השיר אחרי ה-drum roll. שיר חורף מושלם.

דניאלה טורג'מן – Alright Now
איזה מזל שיש את המיקסים החודשיים של קולומבוס. ככה גיליתי את האוצר הזה. שיר נהדר בכיכובה של גיטרת אצבעות פולקית. שימו לב גם לקליפ – אנימציית סטופ-מושן פשוט מדהימה (וגם מדהים כמה זמן ומאמץ בטח הושקעו בקליפ).

שם טוב-לוי – שם יש
השיר הזה נכתב ע"י יונה וולך לפני יותר מ-40 שנה, אבל בעיניי מצליח לבטא נהדר את המציאות האלטרנטיבית של עידן האינסטגרם. שם טוב-לוי, שיש לו מומחיות ללא עוררין בהלחנת שירי משוררים, מוכיח שעדיין יש לו את זה בשיר הנושא מתוך האלבום החדש של האנסמבל שלו שיצא השנה.

אבנר קלמר – גוני
זה ג'אז, אבל זה גם מזכיר את שנות השבעים של המוזיקה הישראלית וזה גם לא חופר בכלל. יופי של קטע של אבנר קלמר שחוץ מלנגן בכמעט כל ההרכבים שיש, גם משחרר מידי שנתיים דברים כאלה. לפני שלוש שנים הוא הוציא שיר לבן שלו ארי, והשנה הגיע תורו של הבן הנוסף. אם קלמר ימשיך לכתוב שירים לילדים שלו אולי מתישהו ייצא מזה אלבום, בינתיים תבדקו את ערוץ היוטיוב שלו.

אלון עדר – בראש המשורר
"השמרנים שוב באופנה" היה מתחרה צמוד אצלי לאלבום השנה, בסוף הוא הפסיד לאביב גדג', אבל עדיין חשתי צורך להזכיר אותו ברשימה שלי. הפעם הראשונה ששמעתי את “בראש המשורר" היא בעצם גם הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את אלון עדר, זה היה בהופעה שלו בצוללת. כבר אז השיר הזה התבלט, הרבה לפני שהאלבום יצא. אלון עדר מצליח לכתוב ולהלחין את מחסום הכתיבה שלו, ואם זה מה שיוצא לו ממחסום כתיבה, אז דיינו.

כולנא كلنا Kulna במקודשת
גם בשנה שעברה ההופעה שבחרתי הייתה הופעה עם תזמורת, כנראה בכל זאת יש משהו בעושר וההפקה המוזיקלית שיש בקונצרט. השנה נוסף לזה הקונספט של אירוע מוזיקלי ואמנותי במזרח תיכון דמיוני לערב אחד ללא גבולות. תזמורת מזרח ומערב ירושלים (לשעבר התזמורת האנדלוסית) חברה אל מוזיקאים יהודים וערבים מוכרים כמו נסרין קדרי, שי צברי, דיקלה ולונא אבו נסאר וגם כאלה שלא הכרתי, אבל היה נחמד להתוודע אליהם. כמו לדוגמא זיו יחזקאל – פייטן חרדי ששר יפה גם בעברית וגם בערבית – וכמאל סולימאן – שמעבר לכישרון המוזיקלי שלו גם שידר התלהבות כנה מהאירוע ומהשותפים שלו (וגם הקפיד להדביק נשיקות לכל מי ששר איתו). חשוב לציין לשבח את תום כהן המנצח, שמעבר לזה שניכר שיש לו ידע וכישרון שעולים על גדותיהם, היה פשוט כיף להסתכל עליו גם כשהוא עם הפנים לתזמורת ועם הגב לקהל ולראות אותו קופץ ורוקד בהתלהבות מהמוזיקה. לסיכום מקודשת (בשיתוף עם עמותת כולנא, שמפיקה עוד אירועים כאלה של קירוב לבבות בירושלים) הפיקו ערב מוזיקלי שמזכיר לנו שאנחנו ממש לא "וילה בג'ונגל", ושלא משנה כמה נדוש זה נשמע, אם היה פה שלום אז היה פה הרבה יותר כיף.
קטע הסיום של המופע

Ester Rada – Different Eyes
אלבומה החדש של אסתר רדא יצא בדיוק בזמן להספיק לסיכומי השנה העברית. וטוב שכך, כיוון שבעיני אלבומה השני של אסתר רדא (אם לא נחשיב את ה-EP המעולה עם קאברים לנינה סימון שהוציאה) הוא אחד הדברים הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות, ובטח השנה. כבר מהשיר הראשון אפשר להרגיש שיש פה משהו שונה, פתיחה דרמטית עם כלי נשיפה ותופים עוצמתיים המבקשים לתפוס את תשומת הלב של המאזין ולשאוב אותו פנימה אל תוך המשך האלבום.
תחת הפקה מהודקת, צלילים ומקצבים ממקומות מרוחקים וקרובים עטופים בצורה שלא רק גורמת לאלבום להשמע גרובי, סולי ועדכני אלא גם מהווה מצע נהדר לקולה של רדא. כאשר היא מלהטטת בו ונעה כל הזמן בין עוצמה לפגיעות ורגישות. דוגמאות אפשר למצוא לכל אורך האלבום, ולעיתים קרובות בתוך שיר אחד היא משחקת על המנעד הזה – בשיר Cry For Me זה מאד נוכח, החוזק שבמבט לאחור לאחר עזיבה כשהיא עדיין מתרפקת מידי פעם על הזכרונות הטובים אבל גם מכה על חטא. האלבום נע בין מחשבות ובעיות אוניברסליות: אהבה, אשמה, עזיבה וחרטה, אך גם מאפשר לקחת את השירים למקומות אישיים מצד אחד וקולקטיבים מצד שני. אולי כראוי לאלבום שמרגיש מכוון לאוזניים רבות יותר ממה שיש למדינה הזו להציע, ולדעתי הם רק ירוויחו. אנחנו יכולים רק לקוות שנזכה להנות מרדא כשהיא שרה גם בעברית. ביוטיוב יש קאבר מעולה שלה ל"ילד פלא" של חווה אלברשטיין שפותח לגמרי את התאבון.

Kutiman Orchestra – Sefi Ramirez
השיר Sefi Ramirez שמאכלס את צד ב' של ה-EP של קותימן White Monkey הוא סכום הדברים שאני הכי נהנה מהם כאשר אני מקשיב לו ולאורקסטרה שלו. קצב אפריקאי, פ'אנק משוגע, פסיכדליה שמרימה בעדינות ומעל הכל התזמור הנפלא של כל חברי האורקסטרה, בעיקר מאמצע הקטע, סביב החצוצרן המעולה ספי רמירז (ציזלינג), שעל שמו נקרא הקטע והוציא את אלבום הבכורה המשובח שלו השנה גם כן. הקטע מבוצע בהופעות לא מעט וקיימת גירסא כפולת אורך ומומלצת במיוחד שלו ביוטיוב.

ג'ימבו ג'יי – עשיתי
אחד הדברים היפים השנה במוזיקה הישראלית הייתה מעין תנועת נגד לא מוכרזת שקמה כאילו כדי להוכיח שהעברית, השפה הראשונה של רובינו בין הנהר לים (ובגבולות 67) לא התדרדה לתהומות. לא כל השירים הפכו לחסרי משמעות. אולי זמרים כמו סטטיק ובן אל, נועה קירל ובטח חלק גדול מהזמרים הים תיכוניים שפעולים היום היו הטריגר. ואולי זה היה משהו אחר שרק בעבע מתחת לפני השטח. כך או כך עלייתו של הספוקן וורד לתודעה ואמנים כמו ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס (ואחד פצצתי שמנצח על הכל) מוכיחים כי יש עוד תקווה לשפה. יחד עם אמני ההיפ הופ שמצאו את דרכם לפלייליסט של גלגלצ המשמש מעין נייר לקמוס למצב המיינסטרים כבר שנים, נמצא השיר "עשיתי" של ג'ימבו ג'יי. ולא סתם ביניהם, כי אם כי מועמד לשיר השנה של התחנה. לא בחרתי בו לרשימה המכובדת הזאת כיוון שהוא שיר טוב, והוא מעולה בעיני. בחרתי בו כיוון שהרגשתי שמשהו זז. כמובן יכול להיות שאני טועה, אבל יתכן כי אנחנו עדים לסנונית המבשרת על הרחבת אופקיו של המינסטריים. כמובן שלא בחרתי בו רק כי נבחר לפלייליסט, אלא כי הוא באמת שיר מעולה. ג'ימבו הצליח להנגיש את הסגנון שלו, זה שנותן דגש מיוחד למילים ומניח אותם על מוזיקה קליטה וטובה (המבוצעת מצויין על ידי הסוסים הפראיים שאיתו). הוא מגולל מעין תהליך התבגרות של רבים לאחר התיכון; מהגיוס לצבא, המכנה המשותף הנמוך ביותר בשיר, דרך הטיול שאחריו אל חיים כמבוגר במרוץ העכברים שהם החיים המודרנים ולבסוף במעין תמיהה על המקום שלו ומה עכשיו? והכל מונח על מוזיקה קצבית, מפתיעה (החליל שמצטרף בחלק על הודו וממשיך איתו כמו חוויות רבות שממשיכות איתנו) ופזמון אחד עם מילה אחת שהופך לחפלה בקליפ ואפילו עוד יותר בהופעות – אם לא ראיתם פנדה שקופצת ומתחילה קראוד-סרפינג עם קהל שקופץ בלי הפסקה זה הזמן לבדוק מתי גי'מבו ג'יי ולהקת ספא מופיעים בפעם הבאה.

Beats and Pieces – הופעה בבית העמודים
הפעם הראשונה שראיתי את Beats and Pieces הייתה בהתראה של שעה, על ידי חברי לסיפון עומר, בבר ההודנה בפלורנטין כשאנחנו מהווים לפחות 50 אחוזים מסך הקהל. ולמרות זאת לא הרגשנו כך, והלהקה נתנה הופעה מקצועית ומהפנטת. בפעם השנייה, שעליה החלטתי לספר כהופעה הישראלית הבולטת ביותר מבחינתי השנה, זה כבר היה בבית העמודים – מקום בו הרכבי ג'אז מקומיים וכאלה שאינם עולים מידי ערב לנגן לקהל מגוון יחסית אבל כזה שיודע לאן הוא הגיע. Beats and Pieces הופיעו בשני סבבים באותו ערב כאשר שניהם נמכרו מראש. אמנם המקום קטן, אך יחסית לטריו יחסית צעיר עם אלבום אחד ומוזיקה די מאתגרת העניין מרשים. ההופעה הייתה אינטימית מאד, כצפוי מאילוצי המקום, והלהקה היטיבה לעשות את מה שהם עושים הכי טוב; לנגן ביחד, לפרק קטעים, סגנונות, מקצבים. לנגן יחד על אותו הקצב ומיד לעזוב לכמה דקות שנראות כאילו כל אחד מהם מנגן לבד אבל איכשהו זה עדיין עובד ועדיין נשמע טוב יחד. הם אוהבים למשוך את המאזין לקצה, להגזים עם הסולואים האישים המנוגנים במקביל ולרגע אפילו נדמה שהנה הם כבר לא מחוברים ואז מיד לחזור לשתף פעולה וברוב המקרים על בייסליין יחסית קליט שגורם לרגליים לרקוע ולראש לזוז באופן טבעי. יש בהופעות כאלה משהו שאני מאד אוהב, אתגר. Beats and Pieces מאתגרים את המאזין לצאת איתם למסע בין צלילים ומקצבים, אם רק יאפשר להם.

איפה הילד – מתוק בחשיכה
כמעט 25 שנים אחרי אלבום הבכורה, איפה הילד עדיין כאן ומצליחים להיות רלוונטיים מתמיד. איפה הילד של המאה העשרים ואחת היא להקה של אנשים מבוגרים – במובן הטוב והטבעי של המילה: בעלי משפחות, עמוסים בניסיון חיים, פרופורציות והמון חמלה, וכמה זה כיף. חמי רודנר, אסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר עמי עברו הרבה בשנים האלו, ו"מתוק בחשיכה" נשמע הכי 2017 שיכול להיות: שירים על בגרות, זוגיות של מבוגרים, שירים על חזרה בתשובה וגם על שאלות. איפה הילד מצליחים לחדש לי את עולם המושגים והדימויים העכשווי שלהם (בוב ספוג, לדוגמה), בלי לוותר על המתיקות של נוסטלגיית הניינטיז, על הבס של רודנר והשירה של שלושת הסולנים, ובעיקר לעשות שירים טובים. יצאו השנה הרבה אלבומים ישראליים טובים, אבל איפה הילד הצליחו לגעת לי באוזניים ובלב.

בבת בן יהודה – פנטזיה
עם קול של דיווה ולחן שלא משאיר את המאזין אדיש, עטוף בהפקה גדולה מהחיים, בבת בן יהודה הוציאה השנה את אחד האלבומים הישראלים הכי יפים. תנו אוזן.

ברי סחרוף ואהוד בנאי – הסירנה
כל דבר שקשור בשיר הזה הוא לא פחות מגאוני: העיבוד, השילוב בין אהוד וברי בשירה והתרגום המבריק שהופך את הטיילת של בת ים למקום מהאגדות.

סטטיק ובן אל תבורי – זהב
אחרי שסטטיק ובן אל פיצחו את הנוסחה של "מה שמדבר אל הישראלים" בשנה שעברה, הם עשו משהו הפוך בדיוק מהנוסחה הזאת וכמובן כבשו את המדינה. פופ איכותי, כיפי, נוסטלגי ולא כזה שנשמע כמו כל שאר השירים ברדיו. אוקיי, שים גיטרות.

נעמי חשמונאי – מופע להקה
הסיבוב הנוכחי של נעמי חשמונאי מצליח לחבר קודש עם קודש: חסידות ורוק, נשמה וכסאח, חיוך גדול עם טקסטים שלא מפחדים לגעת, ובעיקר החיבור בין השירים והשירה המעולים של חשמונאי לגרוב ולפרפורמנס של אור אדרי (בס וקולות) ונעה איילי (צ'לו וקולות), יחד עם מאור אלוש ויובל אדם (גיטרות ותופים בהתאמה). השירים מאלבום הבכורה המצוין שיצא לפני שנה וחצי מקבלים עיבודים שלא נופלים מהמקור, תוספת של שירים חדשים והאינטימיות הכובשת שחשמונאי והלהקה יוצרים עם הקהל. אל תחמיצו.

השעה הכי יפה – משירי יותם ראובני
לדברים הכי יפים לוקח זמן. הפרויקט "השעה הכי יפה" שמאגד תחתיו משיריו של יותם ראובני התגבש במשך כמה שנים וסוף-סוף ראה אור בספטמבר השנה. בין השירים היפים ביותר בפרויקט: 'פעם כשהייתי נפרד' בביצועו של חמי בן-דוד, 'אלגיה' בביצוע של עינב ג'קסון כהן ו-'בובה בתוך בובה' בביצועו של אלון לוטרינגר הנהדר. כיף לשמוע איך לוקחים שירה יפה ועוטפים אותה יפה-יפה. מתנה לחגים? זה לגמרי כאן.

שניים משירי השנה שלי הם שירים על כלבים. או על אנשים שהם כלבים. או משהו. גם ג'ירפות ששרות על הכלבים, הזיקוקים והקשקושים וגם איה זהבי-פייגלין שמתחננת שתאהב אותה לפחות כמו שהכלבה שלה אוהבת אותה הוציאו השנה אלבומים באורך מלא ולדעתי הסינגלים הנ"ל הם השירים החזקים ביותר באלבומים הללו:

ג'ירפות – הכלבים

איה זהבי-פייגלין – מיי דוג

Ginger Lemon Honey – Whales
ג'ינג'ר למון האני, הרכב חדש של הזוג אייל מטרי וגנית פינטו, שחרר סינגל ראשון תחת השם Whales. שנה טובה לשירים על חיות.

ציפיית השנה הקרובה
נדב הולנדר הוציא השנה שני סינגלים מתוך אלבום הבכורה הקרב והממשמש, אלבום שמומן באמצעות פרוייקט הדסטארט.
שני סינגלים כבר שוחררו מתוך אלבום הבכורה טרם יציאתו. הראשון, 'רגע לבד', רגוע ונעים ומזכיר את שיתוף הפעולה של הולנדר עם אלון עדר ולהקה. השני, 'אפניים' המופלא הוא הדהוד של צלילי הסבנטיז של ששת ולי לפחות הזכיר את מדף התקליטים בבית של הוריי ועשה הרבה נעים באוזן ובלב.

פדרו גראס – חצי סוגריים
יצאו פה כל מיני דברים מגניבים השנה, אבל פדרו יצר תמהיל מיוחד ביותר באלבום שהוא קורא לו ספוקן וורד ואני נהנה ממנו בתור אלבום קונספט של רוק מתקדם. מעבר לכתיבת הטקסטים המבריקה יש מעטפת מוזיקלית שמאפשרת לכל שיר מקום משלו ובכל זאת שומרת על שפת סאונד ומסגרת אלבום אחידה, והמון קטעים שתופסים אותך בכל שמיעה חוזרת.

DALUMI – Time
הוא לא תפס אותי בהאזנה ראשונה. במקום זה הוא הזדחל מתת ההכרה.
אתה מתעורר בוקר שאחרי עם מנגינה בראש ומנסה להיזכר איך היא הגיעה לשם. קו של מהלכים פשוטים, סמי-אקוסטיים שבהפקה קיבלו צליל מתפנק-מנסה-להשאר-במיטה, שתומך בבקשה 'רוצה לקחת את הזמן'.
ואז בוקר טוב.

The great machine
לא משנה מתי, לא משנה איפה – על ה-Rockn'roll Space Boat, בפסטיבלים בחו"ל, על כל במה אפשרית בארץ – עומר, אבירן ומיכאל באים לתת את הנשמה. המכונה מנגנת מוזיקת סטונר-רוק שבאה מהבטן, ובשניה בה הם מתחילים לנגן הם ממלאים את האוויר בריפים שאמאניים כבדים ואנרגיות שאי אפשר לייצר אם אתה לא באמת חי את הגרוב שלהן. אתה לא צריך להכיר את המוזיקה, רק לעמוד מול הבמה והרמקולים ולהבין בפעם הראשונה איך זה מרגיש שהמטיף צועק והקהל שלו עונה אמן.

עכשיו שהגעתם עד לכאן, אתם מוזמנים להאזין לכל שירי השנה שלנו ברצף במיקס אחד משובח:

Mixcloud Mixes Object

זהו. אנחנו מאחלים לכם שנה טובה ומתוקה, שאינשאללה וגם היא תהיה מלאה בעוד המון מוזיקה מעולה…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0