בתור ירושלמית ותיקה, אני די עייפה מהקלישאות השחוקות על הכותל, משכנות שאננים ושוק מחנה יהודה (למרות שאני גרה ממש על יד השוק!). ירושלים היא אחת הערים הגדולות בארץ, ויש לה שכונות מגורים רבות בשטחה, שכונות שלכל אחת מהן אופי עצמאי משלהן שאינו מוכר לציבור מחוץ לעיר. ואפילו יותר מזה- בחוויה היומיומית של ירושלמים רבים, המרחב הקלישאתי לא ממש תופש מקום חשוב, והם מנהלים את חייהם בין בתיהם בשכונות הפרבריות למקומות עבודה באתרים כמו הר חוצבים, גבעת שאול ואזור התעשייה בתלפיות, עם גיחות מדי פעם למרכז העיר. בדרך כלל השכונות האלה, שבאחת מהן אני גדלתי למשל (רמות), גם אינן נחשבות כמקום שממנו יוצאת יצירה תרבותית משמעותית או מקורית. לכן זה דבר משמח כשיוצאת יצירה שמנציחה את אחד האזורים הכי פחות "סקסיים" בעיר, ועוד יותר מיוחד לדעת שמדובר בפרויקט בשם אקוט בו מעורבות שתי אחיות לבית ג'משיד, עדן שהינה חצי מ"האחיות ג'משיד", וענבל, שהיא המלחינה יחד עם בן זוגה גלעד.
כאשר בחנתי את הקהל שהתאסף בחלל המזקקה, מיד שמתי לב לאופי הקצת שונה של ההשקה של האי.פי החדש של ההרכב.
בעוד שניתן היה לזהות את סוג הטיפוסים שמגיעים למקום בדרך כלל, כלומר צעירים (כמוני?) עם נטייה להיפסטריות במראה הסטודנט מבצלאל, התערבבו בקהל גם אנשים יותר מבוגרים. העובדה שהמוזיקה של ההרכב מבוססת על יצירתם של משוררים ישראלים כנראה משכה למקום גם חובבי שירה (ו/או חובבי תרבות מזרחית כיוון שהאי.פי. הושק באתר קפה גיברלטר וזמין כולו להאזנה). במקום גם הוצבו ספסלים לישיבה, בניגוד להופעות הרוק בהן נכחתי במקום אשר היו בעמידה.
את ההופעה פתחו אקוט עם השיר "עשוי תנועה", שיר ותיק יחסית שכבר יצא לי לצפות בו בהופעה קודמת של ההרכב.
בשמיעה חוזרת אני מצליחה להתמקד יותר בלחן הפתלתל של השיר, שמצליח להמחיש את התנועה בין זמני היום עליו השיר מדבר. השיר הזה בא מהכיוון היותר ג'אזי של ההרכב, בהשוואה לשירים שינוגנו בהמשך.
לאחר מכן דנה שמסיאן מבית המדרש של "ממערב שמש" נשאה דברים יפים על חשיבות העברת המורשת הנשית הלא כתובה, תוך התייחסות למדרש על ברוריה, האישה שהעזה ללמוד תורה בבית מדרש. הקטע הסוגר מתוך הדיסק מושמע ובו משולבת הקלטה מתוך ראיון עם תושבת שכונת הקטמונים, שמאוחר יותר יופיע בצורה מולחנת. אחר כך מנגן ההרכב את השיר "פריחות" שאת מילותיו כתב אלמוג בהר.
http://http://www.youtube.com/watch?v=1_B__7TcstQ
כפי שאלמוג בהר עצמו אמר לאחר שהושמע השיר, האינטרפטציה שבחרו אקוט לשיר מדגישה את המילה שמחה שמוזכרת בשיר, שהוא משמעות השם פריחה, משמעות שאבדה לאחר שהשם נהיה כינוי מקטין ומזלזל לבנות עדות המזרח. הוא לעומת זאת, הקריא את השיר כקינה. למרות שהשיר עוסק בחוויה מזרחית, הוא בא מעולם אחר מהפופ הים תיכוני לו אנו רגילים, והנגיעות המזרחיות באות בעיקר בפזמון בו ענבל מסלסלת את המילה "שמחה".
לאחר מכן הן ביצעו את "יום יבוא", שירה של המשוררת מירי בן שמחון ”נערה מן הקטמונים“, המתאר את שגרת יומה של אישה שחייה תחומים על פי הצפיות המגדריות- להיות "אישה בסדר". המוזיקה כמו מחקה את הזהירות שמתאר השיר, כאשר ענבל חוזרת על אותה פראזה והמוזיקה הולכת ומתגברת. לסיום החלק הראשון הן ביצעו את "ג'ולייט למעלה" שהופך את הדיבור הפרוזאי לשיר שלוקח את הקריאה מלמעלה למטה לסוג של הבזק מוזיקלי, סוג של עליה וירידה קטנה שמופיעה כל פעם בכלי אחר.
בחלק השני של המופע התחלפה הקונטרה-בסיסטית אור סיני עם דוד מיכאלי, וההרכב ניגן את היצירה "מספיק דיברנו על אהבה בחדרים קודרים" שאף היא מבוססת על שירתו של בהר. השיר מתאר דיאלוג בין הזמרת האגדית אום כולת'ום לבן זוגה וכותב השירים שלה, סלים נסיב, ותוך מחווה לשירה הערבית הקלאסית ליצירה ישנם שלושה חלקים מובחנים, עם פתיחה אינסטרומנטלית של כשתי דקות, כאשר כל היצירה לוקחת כ-25 דקות לביצוע. מדובר למעשה בפרויקט סיום התואר של ג'משיד לתואר השני, שאותו אף תבצע בקונצרט הסיום (פרטים בהמשך). זוהי היצירה הכי שאפתנית שלה מבחינת היקף הנושא בו הוא עוסק, שמדבר גם מבחינה מוזיקלית עם צמד יוצרים בעלי השפעה וחשיבות בתרבות הערבית העכשווית.
לטעמי היה שם דמיון מסוים ביצירה ליצירה אחרת ששמעתי לא ממזמן, ”הילולה לאם" של פרץ אליהו, שבאורכה אף כפולה מזו של אקוט. שתי היצירות מנסות ליצור חיבור אורגני בין מזרח למערב, בין מסורת לעכשוויות, תוך יצירת שפה חדשה וייחודית. בקטע שבו המוזיקה עברה למנגינה יותר קצבית הקהל אף מחא כף יחד עם המוזיקה, מה שלא קרה קודם. אני התרשמתי מאוד מן היצירה, שבעיני מכילה פוטנציאל להתפתחות מאוד מעניינות וחיובית.
לאחר ההופעה יצרתי קשר עם ענבל דרך הפייסבוק וראיינתי אותה.
אשמח לדעת יותר פרטים על איך הגעת לפרויקט יוצרים במרחב, ועל הקשר שלו ליצירה של ההרכב.
אז ככה, רוח חדשה פנו אליי כשיצרו קבוצת אמנים שהייתה צריכה לעשות פרויקט בשכונת הקטמונים לפני יותר משנה.
היו בקבוצה אומנים מכל מיני תחומים, ואני עבדתי על שלושה טקסטים מתוך השכונה והלחנתי אותם במסגרת הפרויקט. בסופו, היה אירוע שנקרא קטמונה, בו הוצגו העבודות. אנחנו הופענו עם אקוט. לאחר מכן הרגשנו שלא מיצינו את הנושא, והחלטנו להקליט את השירים ולהפוך אותם ליצירה נפרדת. הוספנו גם עוד רצועה שלא הייתה במופע הראשוני, ובכלל, עבדנו עוד בשביל להגיע לתוצאה עוד יותר משמעותית.
למה בחרת דווקא בטקסטים האלה? האם הם משקפים את החוויה שלך מלגדול בשכונה?
לכל טקסט הגעתי בצורה קצת אחרת… מצד אחד יש לי תמיד משיכה לשירי משוררים וכך נחשפתי לשירה של המשוררת מירי בן שמחון והמשורר הנהדר אלמוג בהר. השירים שלהם נגעו בי בהרבה מקומות, הם מדברים על נשים, על חוויה של מרחב מעניין שיש בו הרבה שכבות. אבל לא רציתי לקחת רק טקסטים פואטיים, והיה לי חשוב לשמוע גם קולות אחרים. כך הגעתי לראיון שערכו בבית הופמן עם ג'ולייט שבתאי. צפיתי בראיון וידאו שלה (שהיה כמה שעות), והוצאתי מתוכו טקסט שאפשר להלחין.
לדעתי מהבחינה של יחס לשירי משוררים רואים קצת התחדשות של העניין. זה נכון שזה נמצא בדי. אן. איי של הרוק הישראלי (פעם קראתי ביקורת שזו הסיבה למה רוק ישראלי אף פעם לא בועט מספיק), אבל אני חושבת שבעשור האחרון יש גישה יותר משוחררת לטקסטים, פחות ניגשים אליו בחרדת קודש וזה נותן פתח לפרשנות יותר אמיצה.
זה מעניין, לא חשבתי על זה ככה. נראה לי שאני פונה לשירה כי אני יודעת שזה מוציא ממני מוסיקה אחרת, מכריח אותי להשתנות. לפעמים אני גם כותבת מילים לשירים, אבל שירה מאפשרת לי יותר הפתעות.
ובהופעה בשכונה, איך זה התקבל? האם הקהל במזקקה ניגש לחומרים האלה באופן שונה מזה שבקטמונים?
אני חושבת שהקהל הירושלמי כולו יכול להתחבר לחוויית השכונה, ככה שגם במזקקה הרגשתי שאנשים מתחברים ויכולים להזדהות. ההופעה בקטמונים הייתה כמובן מרגשת, כי הנוף תמך בנו, וגם ג'ולייט והבנות שלה באו לשמוע. הייתי כמובן שמחה אם יותר מתושבי השכונה היו נחשפים לשירים האלה. זוהי בעצם גם מחווה והכרת תודה על דמויות משמעותיות שפעלו בה.
וברשותך כמה שאלות אישיות: מה את רוצה שנדע עליך? איך זה ליצור יחד עם בן זוגך?
בטח. העבודה עם גלעד היא דבר מאוד טבעי. האמת היא שאני לא יודעת מה זה ליצור לבד. נפגשנו כשניגנו בלהקה ביחד בגיל 16 ומאז אנחנו זוג שכותב ביחד מוסיקה. לפעמים זה קשה ומורכב, מוסיקה זה דבר מאוד אישי ומלא באגו, אבל אנחנו מאוד משלימים מבחינת התכונות שלנו, ובעיקר מאוד מעריכים אחד את השני. חוץ מהעבודה על המוסיקה שלנו, לכל אחד יש גם עולם משלו. אני שרה בכל מיני פרויקטים מזדמנים, והוא מנגן עם נינו ביטון מוסיקה אנדלוסית, ויש לנו את אקוט שהגרעין שלו הוא מספר נגנים מוכשרים ויצירתיים נורא שמתווספים אליהם כל פעם חברים אחרים.
אני מרגישה שההרכב עבר כברת דרך מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו בהופעה בספרייה בז'ראר בכר. אפשר כמה מילים על תהליך הגיבוש שלו? כולכם סטודנטים באקדמיה?
לגבי אקוט, יש את עדן (שאת כבר מכירה) שהיא צ'לנית ולפעמים גם עושה קולות. היא לא הגיעה עדיין למחוזות האקדמיה, טל החצוצרנית סיימה שם בשנה שעברה, ואני וגלעד למדנו יחד קומפוזיציה ואני חזרתי מאוחר יותר לתואר שני בביצוע. מעבר לזה בדיסק מנגנים אור סיני ונדב מטלון שהם שניהם בוגרי האקדמיה. אומנם לא התחברנו בכלל במהלך הלימודים אלא לאחר מכן, אבל כמובן שרוב הנגנים בסביבה באים מאותם מעגלים. ההופעה בספרייה בז'ראר בכר הייתה עם אופי קצת שונה. ברור שאנחנו מתקדמים כל הזמן, ומתפתחים, אבל אני חושבת שיש
לנו גם כל מיני סוגים של פנים, תלוי בהקשר.
מה את לוקחת מהאקדמיה? האם יש מבצע או מלחין שנחשפת אליו שם (או בכל מקום אחר) שבמיוחד משפיע עלייך/על גלעד?
אני חושבת שהלימודים באקדמיה חשפו אותנו להרבה עולמות. מצד אחד העולם של הקומפוזיציה של המאה העשרים, מלחינים כמו ברטוק, דביסי וכל העולם הקלאסי. ומצד שני המחלקה המזרחית שהייתה חלק גדול מהלימודים שלי בשנים האחרונות, גם קורסים שלקחתי וגם המורה הפרטי שלי לשירה ערבית- סמי חשיבון, מוסיקאי אדיר שלימד אותי המון על הגשה של טקסט ומוסיקה. מבחינת מבצעים שמשפיעים עלינו זה באמת מגוון, שנינו מאוד אוהבים את דקלה, ביורק, עומר אדם.
בדיוק חשבתי על איך לתאר את המופע, ויצא לי משהו כמו רוברט וואייט פוגש את דקלה (וואייט בגלל השימוש בחצוצרות והתזמור).
נשמע לי טוב, תמיד קשה לי לתאר באיזה ז'אנר אנחנו כותבים.
שאלה אחרונה – מה הלאה? יש עוד תאריכים להופעות, או תכנונים לדיסק באורך מלא?
ב-19.7 נבצע את היצירה "מספיק דיברנו על אהבה"- המילים של אלמוג בהר, מה שהיה בחלק השני של המופע במזקקה. זה יהיה באקדמיה,
ב-20:00. זהו בעצם רסיטל הסיום שלי של התואר השני. מעבר לזה כנראה שבאוגוסט תהיה לנו הופעה בתל אביב אבל עוד אין תאריך. יהיו כמובן עדכונים בדף הפייסבוק שלנו. לגבי דיסק באורך מלא, אנחנו עוד לא מתכננים, דווקא נדלקנו על הרעיון של פרויקטים קצרים ויש מצב לעוד אי. פי בקרוב…
COMMENTS