מברוכ עליכ יא מאסטרו: תום יוגב על ההופעה של מוריס אל-מדיוני עם נטע אלקיים במרכז ענב

לעתים נדירות נופלת בחלקנו הזכות לשמוע בלייב מישהו שרשום על שמו סאונד, סגנון נגינה או אפילו ז'אנר. ההופעה של מוריס אל-מדיוני עם נטע אלקיים הייתה הופעה כזו

אימג': פייסבוק Sit & Listen

יש כמה פסנתרנים שנשמעים בעיני כמו שפסנתרן אמור להישמע. המשותף ביניהם לרוב הוא הבנה עמוקה של קצב וצליל לא-מלוטש מדי. חלקם כבר אינם בין החיים, כמו פרופסור לונגהייר זצ"ל. חלקם רחוקים מדי, כמו קית' ג'ארט, ויש אחד שנמצא פה בארץ ממש מתחת לאף, מוריס אל-מדיוני שמו. כבר תקופה ארוכה שאני אורבת לפייסבוק הלא-פעיל-במיוחד שלו, מחכה לאחת מהופעותיו הנדירות שתצוץ. והנה סוף סוף הייתה הזדמנות, בהופעה משותפת עם הזמרת נטע אלקיים, חגי ביליצקי על קונטרבס, הלל אמסלם על פרקשן ואלעד לוי על קמנצ'ה.

בתיאור האוטוביוגרפיה שלו, מושווה הסיפור של מדיוני לסיפורה של המוזיקה הקובנית או הבלוז – ז'אנר מודרני יחסית שנוצר וראה פריחה מסוימת; לאחריה שכחה ציבורית שנבעה מצירופי נסיבות אישיים והיסטוריים; וקאמבק לא-ייאמן בערוב ימיהם של האמנים. וכך, פסנתרן בן 88 שהחל לנגן לפני 80 שנה בדיוק, הוציא את אלבומו הראשון רק בשנת 1996.

חתיכה של היסטוריה
ההיסטוריה של היהודים באלג'יר מגולמת בנגינת הפסנתר שאי אפשר לטעות בה של מוריס אל-מדיוני. בילדותו הוא החל לנגן על פסנתר רעוע שהיה בבית, מלמד את עצמו כמיטב יכולתו. הפלישה של בעלות הברית למדינה בשנת 1942 הביאה עמה גם פלישה של מוזיקה ומקצבים ממחוזות אחרים – בוגי-ווגי, ג'אז ומוזיקת ריקודים אמריקאית, לצד רומבה ומוזיקה קובנית. האוזניים של אל-מדיוני הנער החלו לקלוט את השירים החדשים, והוא הופיע במועדונים של חיילים ברחבי העיר אוראן בה גדל.
כ-5-6 שנים לאחר מכן, האוזניים רצו לחזור לצלילים הקרובים, ואל-מדיוני נכנס לעובי הקורה של מוזיקת הראי (Rai) – מוזיקה פופולרית של הקהילה הערבית באלג'יר. הראי היה ז'אנר שהתעורר במחצית הראשונה של המאה העשרים, ששילב בין מקצבים ומלודיות צפון אפריקאיות עממיות לבין השפעות מערביות, ושיריו עסקו בעיקר בחיי היומיום של האנשים הפשוטים באלג'יר. אל-מדיוני היה הראשון לשלב נגינת פסנתר במוזיקה הזאת.
השלב האחרון בספיגה המוזיקלית של אל-מדיוני הצעיר היה חזרה הביתה, למוזיקה היהודית. הוא ניגן עם תזמורות של מוזיקה אנדלוסית (כלומר מוזיקה שראשיתה בספרד והתגלגלה עם הגלות לצפון אפריקה) שהייתה מזוהה עם הקהילה היהודית באלג'יר, על אף שעד היום הוא מקפיד לציין שהמוזיקה האנדלוסית היא מוזיקה של יהודים וערבים כאחד.
מלחמת העצמאות של אלג'יר גדעה את הסיפור המוזיקלי היפה של מוריס אל-מדיוני. לצד רבים נוספים מהקהילה היהודית, הוא אולץ להגר לצרפת, והתיישב לבסוף בעיר מרסיי. כנראה שגם אז מוזיקה לא הייתה תחום שפרנסה רבה בצדו, והוא נאלץ לזנוח כמעט לחלוטין את העיסוק המוזיקלי, והתפרנס כחייט.

שנות השמונים המסונתזות הן אזור דמדומים מוזיקלי בהרבה מובנים. אבל אחד הדברים הטובים שקרו בהן הוא ההתעוררות של הז'אנר חובק-כל המכונה "מוזיקת עולם", במסגרתו החלה התעניינות מחודשת במוזיקת הראי. אל-מדיוני ראה כי טוב, איגד סביבו נגנים ערבים ויהודים שעוד הכיר מהימים הטובים באלג'יר, וחזר לזרועות הפסנתר. לאט ובבטחה הוא העלה מופע אחר מופע, הוציא חמישה אלבומים, ובחיקם החמים של פסטיבלי מוזיקת עולם וג'אז, מצא פסנתרן בגיל פנסיה סוף סוף את המקום הראוי לו.

רשת של צלילים
הייתם מצפים כי השנים שחלפו ישכיחו מאל-מדיוני את התערובת המוזיקלית שספג בנעוריו. אבל ההיפך הוא הנכון, ואני מרגישה כי בזמן שחלף התבשלו בתוכו הסולמות הערביים, המקצבים הקובניים, הלחנים היהודיים והקלילות האמריקאית, לכדי מוזיקה כובשת שנשמעת כמו המון דברים, אבל לא נשמעת כמו שום דבר. הרבה פעמים תחת קטגוריית "מוזיקת עולם" יש שילובים שנשמעים כאילו נוצרו תחת אילוץ – הכל לכאורה מתחבר אבל משהו במרקם הסופי לא עובד. אצל אל-מדיוני ההיסטוריה הפרטית והלאומית כאחד, הצליחו לטוות רשת עדינה של צלילים, מקצבים ומנגינות שמקורם פנימי והם מתמזגים זה בזה באופן אותנטי.

צורת הנגינה שלו, שלא נלמדה באופן מסודר אף פעם, היא יוצאת דופן ומקנה למוזיקה שלו את הצבע המיוחד לה. שתי הידיים מבצעות לרוב תפקיד דומה – מנגינות מהירות, קצביות, שמורכבות ממשפטים מוזיקליים קצרים שמתחילים ומסתיימים בפתאומיות. הוא לא כל כך משתמש בפדל, ועל כן הקטעים יוצאים חדים ובהירים, והפסנתר מרגיש כמו עוד כלי הקשה או לחילופין – כמו עוד קול ששר את המגינה, תלוי בתפקיד שהוא מייעד לו באותו הרגע. המנגינות של שתי הידיים משלימות ומשתרגות זו בזו, אבל אין איזו שלמות הרמונית, ובכלל – ההרמוניה היא לא העיקר במוזיקה של אל-מדיוני, ולאורך אלבום שלם תשמעו את הפסנתר מנגן אקורדים די בודדים, שלרוב יגיעו בסוף שיר או כדי לסמן מעבר בין מקצב אחד לשני. מה שכן יש הוא מקצבים משתנים ומסתחררים אפילו בתוך שיר אחד – האלתור אצלו הוא לא רק במנגינות אלא גם בקצב; ונגינה שנותנת לשיר תחושה שמשית ומוארת – כמו שפסנתר שצמח לחופי הים התיכון (מכל צדדיו), אמור להישמע.

כשאל-מדיוני מנגן באלבום עם הפרקשניסט הקובני רוברטו רודריגז, ההשפעות הלטיניות במוזיקה שלו נעשות ברורות יותר. בהופעה שראיתי, שבה על המנגינות הופקדו נוסף על הפסנתר גם השירה שלו ושל נטע אלקיים ונגינת הקמנצ'ה, מטבע הדברים הסאונד נטה מאוד לכיוון הצפון-אפריקאי. אבל פה טמון היופי הגדול במוזיקה של אל-מדיוני – הוא מצליח להיות בן-בית בכל הסגנונות הללו.
בהופעה, מרכיב הגרוב תוחזק בעיקר על ידי הבס והתופים, גם כי זה התפקיד שלהם וגם כי אין מנוס – ברבות השנים הידיים כנראה לא מצליחות לעשות את כל מה שעשו שלושים שנים לפני. אבל הצבע, אוי הצבע. הידיים של אל-מדיוני פשוט שייטו בנינוחות על המקלדת (אני יודעת, ישבתי קרוב), וניהלו דו-שיח קשוב עם הכלים האחרים ובייחוד עם נטע אלקיים. אחד הקטעים היפים בהופעה היה שיר שלם שבו היא שרה כמה שורות, והוא ענה לה בכמה פראזות פסנתר. בזרימה טבעית, בהתגלגלות של האצבעות והלשון. השינויים של המקצבים נשמרו ברוב השירים, בין אם בשיר שהתחיל באיטיות ובאווירה נוגה והתגלגל לכמה דקות של מחיאות כפיים סוערות (שניסו להיות) בקצב, ובין אם בפינישים מפוארים לשירים.

משפט לסיום גם ייאמר בזכות המוזיקאים הנפלאים שלקחו חלק בהופעה. השיר הראשון שנועד להכניס אותנו לאווירה היה קטע מכשף של בס, תופים וקמנצ'ה, וכשעלה המאסטרו לבמה היה תענוג לראות כמה הם קשובים לו ולכל הדקויות בנגינה, ומעריכים את הזכות שנפלה בחלקם. גם נטע אלקיים שחמושה בקול נהדר ושני טון כריזמה, הצליחה לרגש ולהצחיק ולהיות בתקשורת מלאה עם הפסנתר שלימינה. לקראת סוף ההופעה היא הקדישה לו את אחד השירים היפים מהאלבום Café Oran: "מברוק עליכ יא מעלם, יא מאסטרו".

תגובות

וורדפרס: 1
DISQUS: 0