חשבון נפש דרומי: על "American Band", האלבום החדש של Drive-By Truckers

6aeff0e1-1034-4d8b-89e8-c519760fe0cd

כמי שכמו רוב אזרחי העולם עוקבת אחרי הקרקס שנקרא קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב הנוכחי חצי בתדהמה חצי בזעזוע, לא פעם צצה במוחי השאלה: האם האמריקאים איבדו את זה סופית? במובן הזה האלבום החדש של הדרייב ביי טראקרס לא יכל לצאת בתזמון יותר מתאים – זהו אלבום שהשאלה "איך המצב הלאומי התדרדר עד כדי כך?" מהדהדת בכל השירים שבו. אבל בניגוד אלי, שמסתכלת על המצב הזה מבחוץ, זהו אלבום שנוצר מלב ליבה של ה"רד סטייטס", המדינות הדרומיות ובסיס התמיכה החזק ביותר של טראמפ. כשדרייב ביי טראקרס מכריזים על עצמם כ"להקה אמריקאית", בכותרת של האלבום, הם עושים זאת ללא כל אירוניה. יש פה ניסיון רציני וכנה להבין מה אמריקאיות מייצגת, ואם היא באה לייצג כל הרבה דברים שליליים – גזענות, חוסר תקווה, שנאת זרים – איך ניתן לשנות זאת.

בתור מי שנחשפה לראשונה ללהקה כשיצא ב-The Southern Rock Opera" 1998", אלבום קונספט בהשראת להקת Lynyrd Skynrd, אני מודעת לכך שזה לא האלבום הראשון של הלהקה שעוסק בשאלות של זהות לאומית או דרומית. אבל הפעם פטרסון הוד, סולן הלהקה, הבטיח שזה הולך להיות "האלבום הכי פוליטי" שהם הוציאו עד כה, ונראה שהוא עומד בפני הבטחתו. כבר ניתן לראות באקלאש מסוים בהערות בערוצי היוטיוב של הלהקה. הדבר מתבטא בשירים שמתייחסים לנושאים שנמצאים בכותרות העיתונים בשנתיים האחרונות בצורה מאוד ישירה. ענקים כמו ברוס ספרינגסטין וניל יאנג, שתמיד עסקו בביקורת פוליטית דרך חיבור למוזיקת רוק קאנטרי, רלוונטיים בתור תחנות תרבות להתייחסות לאלבום הזה, אבל לא רק הם – סטיב ארל, שבניגוד לספרינגסטין ויאנג ה"צפוניים" הגיע מנאשוויל, הוא מוזיקאי אפילו עוד יותר רלוונטי בהקשר זה. כי כמו ארל, הדרייב ביי טראקרס מציגים את הביקורת שלהם כמישהו שבא מבפנים – כשניל יאנג כתב את "אלבמה" זה העלה את חמתם של אזרחי המדינה, אבל כאשר הוד ומייק קולי, הכותב השני של דרייב ביי טראקרס כותבים דברים ברוח דומה בתור ילידי אלבמה, זה כבר שונה (ובמובן מסיום אפילו יותר מכעיס, כמו שיש ישראלים שחוטפים הערות בסגנון של "בוגדים" על העלאת ביקורת פוליטית).

האלבום מתחיל בשיר שעל ההתחלה מזיז את הרגליים, "ראמון קאסיאנו". באמצעות קצת עזרה מגוגל, מתברר שקאסיאנו היה נער בן 15 שנרצח ב-1931 בידי מי שהיה מנכ"ל ה-NRA במהלך שנות השבעים, הארלון קרטר, אך למרות שקארטר הורשע ברצח, הוא לא קיבל אף עונש. השיר אם כך הוא התקפה ישירה על הארגון שמפעיל את הלובי לנשיאת נשק בארה"ב, ארגון כמעט קדוש בדרום האמריקאי. קולי מעמת בנרטיב נער מקסיקני, שנהרג על כך שניסה לחצות את הגבול מצד אחד, ואת קארטר, הגבר שרצח אותו, מצד שני. פה הוא מתאר את קארטר: "היה בו את התכונות של מנהיג, של סוג מסוים של גבר, שזקוק להאמין שהעולם נגדו… מישהו הרג את ראמון קאסיאנו, אבל ראמון עדיין לא מת מספיק". גדרות, מקסיקנים, מנהיגים שמנצלים פחד ופרנויה, נשמע מוכר, לא?

השיר הבא "Darkened Flags on the Cusp of Dawn" ממשיך את הקו הרועש, עם גיטרות שעושות סאונד של אופנוע שמתניע, ומשם זה רק מתגבר עם סולו גיטרות עצבני שמסיים אותו. הלהקה בחרה לקרוא לטור הנוכחי שלה על שם השיר הזה, וזה גם הדימוי שנמצא על עטיפת האלבום. דגל שחור, תרתי משמע, ולא במקרה – השיר מתייחס למורשת הבעייתית של דגל הקונפדרציה. הלהקה לא מספקת רגע אחד של נפילת מתח עם הבלדה שלדעתי יהיה הכי כיף (מתוך כל שירי האלבום הזה) לשיר אותה עם הלהקה במהלך הופעה – "Surrender Under Protest". יש בה את האיכויות של המנון פאנק קלאסי, עם קלידים שמשתלבים ממש יפה עם הגיטרות בפזמון.

דווקא השיר הרביעי, "Guns Of Umpqua" הקצת יותר שקט, חוזר שוב לנושא הכאוב של המחיר הכבד שגובה הזמינות של נשק בארה"ב, בכותרת שמתייחסת לתקרית הירי ההמוני שהתרחשה בקולג' באומפקווה, שהיה מקרה הירי הקטלני ביותר בתולדות מדינת אורגן עם שמונה אנשים שנרצחו בידי סטודנט שהתאבד. פאטרסון הוד מתאר בשיר חופשה רגועה בטבע שנקטעת בידי חדשות על "התקפה ממלחמה רחוקה" – אבל לא רחוקה מספיק, כיוון שהוד עצמו בדיוק עבר יחד עם משפחתו לאורגון. השיר, מאוד יפה ורגוע, מנגיד שני תחושות – מצד אחד את הדז'ה וו, שנובע מהייאוש מכך שתקריות הירי האלה קורות ויקרו עוד בעתיד, ובין הפסטורליות והרוגע של המצב שבו הוד נמצא. יש לציין שחלק מהשירים הכי מוצלחים באלבום הם דווקא השקטים, כמו "The Sun Don't Shine" שנותנים קונטרה לאלה הזועמים והקצביים, וגם מספקים נגיעה יותר אישית, כמו הדרך שבה בשיר הזה מוצא הדובר נחמה באהבה הזוגית.

אבל לפני שהאלבום הופך קצת יותר רגוע לקראת סופו, מגיע שיר שאולי נשמע הכי "סאות'רן רוק" עם "Kinky Hypocrite" שמגחיך נוצרים אדוקים שלמעשה נהנים להתפרע עם אלכוהול ובחורות, ושיר שמדבר על השפעות המעבר מהדרום לצפון על הוד, בו הוא משווה בין המעבר שהוא עשה להגירה שאבותיו האירים והסקוטים עשו כשהם התפשטו בדרום האמריקאי, "Ever South" – כמו שהאמירה אומרת, אפשר להוציא את הדרומי מהדרום, אבל לא את הדרום מהדרומי. את השלישיה המוצלחת הזו סוגר "What it Means", שיר מחווה לתנועת Black Lives Matters. פארטסון הוד כתב את השיר בעקבות תקרית בה נהרג צעיר שחור ב-1995, שאמו גרה רחוב ליד הבית בו הוא גדל. תחושת האובדן של שכנתו של הוד הוביל אותו להרגיש אמפתיה עם המחאה, למרות שהוא עצמו לא נמצא ב"קבוצת הסיכון". זהו אולי השיר הכי המנוני באלבום, הכי "ספרינגסטיני", וללא ספק הכי מקטב. עד כה תנועת BLV סיפקה הרבה השראה ליוצרים שחורים, יהיה זה מעניין לראות כיצד יתקבל ניסיון של להקה לבנה ורוקיסטית להצרף לטרנד של שירי המחאה, וכן עד כמה ההתנגדות לשיר תרחיק מהלהקה את אוהדיה הוותיקים.

האלבום מסתיים בשני שירים שקטים: הראשון הוא בלדה שקטה של מייק קולי, שפשוט רציתי לנגן שוב ברגע שהיא הסתיימה. "Once They Banned Imagine" מדבר על החזרה של ראיית עולם שחורה לבנה, בסגנון המלחמה הקרה, בעקבות ה"המלחמה בטרור". "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", קולי שר, וכשאנחנו מצנזרים את ג'ון לנון אנחנו בעצם מפסידים, כי אנחנו מדכאים את הרוח הליברלית שלנו בעקבות פרנויה ופחד. מדהים עד כמה המילים שלו מהדהדות את אלה של הוד, למרות שהם כתבו את שירי האלבום בנפרד. ניכר שאותם דברים מדאיגים את שני היוצרים, וכך יצא להם אלבום קונספט גם אם זו לא הייתה המטרה המוצהרת.
"Baggage" שסוגר את האלבום, הוא שיר שהוד כתב בעקבות התאבדותו של רובין וויליאמס, ובו הוד מדבר על המטען הרגשי שאנחנו סוחבים שמסוגל להטביע אותנו. בניגוד לוויליאמס, הוא מאמין שהוא יצליח להשתחרר מהמטענים החורגים האלה, ובכך למרות שהשיר עוסק בנושא קשה, האלבום נחתם בנימה אופטימית.

drive_by_truckers

אם לחזור לפתיחה של הסקירה הזו בה ייחסתי שיגעון למצביעים האמריקאים, אני חושבת שהיה מאוד קל ללהקה ליפול להצגה קלישאתית, כזו שהשמאל האמריקאי לא פעם חוטא בה, של הדרומיים כמשוגעים נושאי נשק, חובטי תנ"כים והילביליז בורים (יסלחו לי קוראי העברית, אבל באנגלית המשפט הזה באמת נשמע יותר טוב crazed gun-toting, bible thumping hillbilly hicks). מה שמציל את האלבום הזה משטחיות וסיסמאתיות יתר (חלק מן השירים, יש להודות, קצת לוקים בה באופן נקודתי) זו העובדה שיש ללהקה צוות של שני כותבים מוכשרים, שמאזנים זה את זה, ונותנים נקודת מבט רחבה יותר לעיסוק בבעיות הפוליטיות שמטרידים אותם. בעוד שהוד, בתור מייסד הלהקה, נחשב ככותב השירים הראשי של הלהקה, קולי מוכיח שהוא זמר וכותב לא פחות טוב, והוא מעניק לאלבום נימה יותר מלנכולית. יש עכשיו מאמר עיתונאי שמסתובב בפיד שלי, שכתב צעיר שגדל בדרום ו"עבר צד", הן מבחינה גאוגרפית והן מבחינה פוליטית, שמסביר מה עובר על האמריקאים לאור הבחירות, על כך שיש להם חרדות מוצדקות שמנותבות לאפיקים לא בריאים. מה שאותו צעיר עושה בכתיבה עיתונאית, אני מרגישה שהאלבום הזה עושה באמצעות מוזיקה: הוא נותן לנו מבט "מבפנים" שמצליח להיות אמפתי מצד אחד כלפי המקום ממנו הוא בא, אבל מצד שני מספק הסבר על למה "הוא לא שם" יותר. אתם צריכים להקשיב לאלבום הזה, גם מפני שהוא פשוט טוב, בלי שום קשר להקשר האקטואלי שלו. אבל אי אפשר להתחמק מכך שהאלבום הזה מצליח ללכוד רגע חשוב בהיסטוריה האמריקאית, ולמרות העיסוק בצדדים השליליים של התרבות האמריקאית – חוסר שוויון על בסיס גזעי, אלימות כדרך חיים, צרות מוחין ופחד מהשונה – עדיין יש בו את האופטימיות הבלתי נלאת, שגם כה אופיינית לאמריקאים – כמו שהפזמון של "Surrender Under Protest" אומר – "Compelled, but not defeated".
הדרייב בי טראקרס רחוקים מלהרגיש מנוצחים, הם ימשיכו להרעיש ולמצוא כוח ונחמה במוזיקה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0