שט על ענן: תומר כהן על Cloud Nine של ג'ורג' האריסון שיצא השבוע לפני 28 שנים

1401x788-george

ופתאום זה היכה בי – לא האזנתי לאלבום הזה שנים! ואף הוספתי חטא על פשע ושכחתי אותו בתוך נבכי הצלילים שרצים בראש. אז לכבוד יום הולדתו ה-28 החלטתי לתת לו ערב שלם ועל הדרך לכתוב כמה מילים.
ג'ורג' האריסון הוא המליך שלי ואני משוחד – קחו בחשבון.

עוד מימי הביטלס העליזים היה ג'ורג' השקט והמופנם, זה שב-Let It Be נשאר רגוע למרות שפול מקרטני רדה בו (ובכולם) כמו מוסיליני, זה שכתב את שירי האהבה היפים ביותר בעולם, ותמיד היה הקול האקוסטי-שליו-מתקתק המדויק כל כך.
מבחינתי האריסון לא יודע לכעוס. מושא להערצה כבר אמרתי? אז לענייננו – האלבום יצא אחרי חמש שנים של שתיקה מצד ג'ורג'י שלנו, וגם האלבום שהתחיל את אותה שתיקה – Gone Troppo לא היה משהו שאפילו רינגו סטאר היה מתגאה בו. ואז הגיע הענן התשיעי, שרק לימים יהיה אלבום הסולו האחרון שהוקלט בעודו בחיים (Brainwhased יצא שנה לאחר מותו בעזרתו האדיבה של בנו דני) ועם גיבורים בדמותם של קלפטון, ריי קופר, אלטון ג'ון ורינגו כפרה עליו, והכל תחת הפקתו של ג'ף לין מ-ELO, כאילו ידע שזו שירת הברבור, ואכן, מדובר באחד האלבומים היפים ביותר של האריסון ובכלל. לא מאמין ששכחתי ממנו… נו נו נו לי.

מבחינה מוזיקלית האלבום שומר על קצב די קבוע. התוספת המעניינת פה היא ריבוי שכבות המוזיקה באלבום. גם ג'ורג' ידע דבר או שניים על הפקה וביחד עם ג'ף לין התווספו עוד ועוד רבדים המעניקים לאלבום את הנפח המדויק של פופרוק לא דביק מדי, שילוב של קצת ביטלס וקצת ELO שקבעו פה את אחד הקאמבקים היפים בנמצא.
הרבה דובר על הקאבר הנפלא של Got My Mind Set on You, וכמובן שאי אפשר בלי When we Was Fab שמדבר על ימי הזוהר הנצחיים של החיפושיות, על נוסטלגיה מתוקה והלאה, אבל אני חייב לשים דגש על שאר היצירה הזאת: לשיר שפותח את את האלבום ונושא את שמו בגאון, הדיוק הפנטסטי בין מילים שרק ג'ורג' יכול לכתוב ועד היכולת לשלב גיטרות, וסקסופון, וזמרות רקע בפאקינג שנות השמונים ועדיין לא להתבזות. ולמרות ש-Cloud 9 (השיר) נפתח לאיטו, כל האלבום מלא באנרגיות, חמש שנים של חוסר עשייה מוזיקלי עשה את שלו.
Devil's Radio ,Wreck of the Hesperus ושני השירים הנ"ל הם פשוט התפוצצות. אבל אל לנו לשכוח את הגבר הרומנטיקן שהוא יודע להיות, ובין כל המרץ קיימת גם השלווה והעצב הנעים – Someplace Else זו הדוגמא המושלמת. ו-Breath Away from Heaven תומכת בה כמו גלגלי עזר.

אז אני יושב עכשיו, די מבסוט, אחרי שהאזנתי לאלבום הזה בריפיט לא יודע כמה פעמים, מכבה את הסיגריה ולוגם את השלוק האחרון מהקפה שהספיק להתקרר כבר פעמיים וחושב לעצמי: "אולי מזל שקצת שכחתי", כי הקאמבק הזה שלו, אלבומו האחרון, והמוצלח הזה אחרי Living The Material World שיצא ב-73, היה צריך קצת להשכח, כי החזרה אליו היתה לא ספק, בשבילי, סיום יום מושלם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0