לאורך הקריירה של להקת "בריטיש סי פאוור", ההרכב עסק באופן עקבי בתמות של זהות לאומית, כשהיא חוקרת נושאים כמו מורשת, נוסטלגיה, לאומנות והגדרה עצמית. השם עצמו שבחרה הלהקה מצביע על כך, שהרי יש משהו אירוני בלקרוא לעצמך על שם תקופה שעברה מן העולם, שבה בריטניה הייתה המעצמה הימית החזקה בעולם. האלבום החדש של הלהקה, Sea of Brass, המציג עיבודים לתזמורת נשיפה בת חמישים נגנים, מהווה תירוץ טוב לסכם את אותה קריירה עד כה, ולהיכנס קצת למערכת היחסים המורכבת שהיא מציגה מול הזהות הבריטית.
בגרעין הלהקה שני אחים, יאן סקוט וניל המילטון ווילקינסון. הלהקה התגבשה במהלך תקופת לימודיו באוניברסיטת רדינג של יאן, ואחרי זה עברה לפעול בברייטון, שם הם זכו לקהל נאמן ובה הם מבוססים עד היום. כבר בסינגל הראשון עם חתימתם בחברת Rough Trade, היה מורגש העיסוק בזיכרון ובהתפוגגותו. אני חייבת להגיד שמהרגע הראשון ששמעתי את Remember Me, השיר הזה תפס אותי, אני חושבת שהוא תולעת אוזן אפקטיבית במיוחד, שלאחר חשיפה אפילו קצרה מאוד נדבק ולא מרפה בשל ריף הגיטרות שלו, שלוקח מצד אחד מהפיקסיז את דינמיקת השקט/רועש/שקט ומצד שני מהג'אם מלודיות פוסט פאנק בריטית אותנטית. השיר הזה הוא אולי אחד הדברים הכי טובים שיצאו מתחילת שנות ה-2000.
בקליפ ניתן לראות דמוית מאנדרטאות מפורסמות המצויות בלונדון קמות לתחייה, ושואלות אם עדיין זוכרים אותן. מצד אחד, יש משהו משעשע בלראות את הדמות האייקונית של נלסון נגיד, שנמצא בראש עמוד נלסון בכיכר טרפלגר, פוצה פה ושר שיר רוק. מצד שני יש משהו מעורר פאתוס בקליפ, שמעלה תחושה שהמונומנטים כבר הפכו חלק מהרקע של העיר, כך שאנו שוכחים בכלל את האנשים שהם באים להנציח. מצד שלישי יש גם תחושה של מסר מעט חתרני בשיר, כלפי החברה המיליטריסטית שבונה אנדרטאות בכל מקום. כך כבר על ההתחלה ניתן לראות אצל הלהקה גישה בעלת ניואונסים לנושאים כבדים יחסית, המוצגים באריזה נגישה.
הכותרת של אלבום הבכורה עצמו – "The Decline of British Sea Power" הוא כמובן בעל כפל משמעות. כפי שהשיר הפותח מצביע, הים הוא גם מרחב מאיים, לא רק מרחב לכיבוש ולהפעלת כוח. "כל הכסף שבעולם לא יעזור לך עכשיו, כי אתה יודע שמכאן הדרך היחידה היא מטה" שר הסולן. הבאתי את הקליפ הבא מהופעה בה בוצע כל האלבום הראשון בשלמותו לרגל 12 שנים לצאתו, כדי להמחיש למה היא צברה לעצמה רפיוטיישן של להקת הופעות מצוינת אם כי מעט אקסצנטרית, בין השאר בגלל שבסיום ההופעה הם נהגו להעלות את הדובה הנקראת אורסה אלטה לבמה. לעיתים חבר הלהקה המזדמן איימון המילטון היה נוטש את הקלידים ועולה לבמה בלבוש של חייל מלחמת העולם הראשונה תוך תיפוף בתוף באס צבאי, והנטייה שלהם לפזר צמחיה על הבמה גרמה פעם לפציעתו של אחד מחברי הלהקה בזמן שטיפס על עץ כדי לקצוץ את ענפיו.
האלבום השני Open Season היה פחות מיידי וכובש, אבל בדיעבד הפך לזה שעבר אצלי הכי הרבה השמעות חוזרות. באופן טיפוסי זהו אלבום יותר "בוגר" ועם השקעה בתזמור יותר מתוחכם וקצת פחות רועש. אפשר למצוא בו את אחד השירים היותר המנוניים בו, מה שגרר השוואות ליו טו שגרמו לכמה סנובי רוק לעקם את האף.
הנה השיר הכי שאני הכי אוהבת מתוכו, שהוא דווקא שיר שקט יחסית שבו ציוצי ציפורים נהפכים למסך פאז גיטרות שוגייזריות. יש לו מילים ליריות ומלנכוליות שמתארות סוג של פרידה מהחיים תוך התמזגות עם הטבע הסובב.
האלבום השלישי Do You Like Rock Music? הביא ללהקה מעומדות לפרס המרקורי, דבר שגרם להם להוציא מחדש את השיר All Waving Flags.
השיר נכתב על הפגנות הסטודנטים בצ'כיה ב"אביב של פראג" ב- 68 (דבר שמסביר את הלבוש המזרח אירפאי משהו של הלהקה המלווה), שהיה הניסיון הכושל של הצ'כים להתנגד בפני השלטון הסובייטי. מצד אחד ניתן לראות בנפנוף הדגלים כמשהו מעורר השראה, רגע שבו הרגש הלאומי גורם לכולם להתאחד למרות הסיכון הברור שנשקף למבצעי הפעולה. מצד שני הוא מכניס מילים כמו: "האם זה הכל בעצם בדיחה?" כלומר שמפרספקטיבה בדיעבד יש חשד שכל זה לשווא.
גם פה ניתן לראות את החיבה שכותב השירים והמבצע, יאן, חש לאירועים היסטוריים חשובים: את השיר הזה שהוקדש להצפה שהרגה ב-1953 חמישים ושמונה אנשים באי קאווני שנמצא בפתח נהר התמזה. ניתן לצפות פה בלהקה מבצעים את השיר הזה באי עצמו, בהתאם למסורת שהלהקה עשתה לעצמה להופיע בשלל מקומות בלתי צפויים הכוללים בין השאר מכרה בווילס, מערות בפארק טבע, פאבים שכונתיים באתרים נידחים, קלאב נופש בסיציליה, כפר קטן מאוכלס בגנגסטרים ברוסיה ועוד. כמובן שגם ההופעה בתוכנית טלוויזיה יבשושית של הבי.בי. סי. על נפלאותיה של הכפר האנגלי הוא לא משהו סטנדרטי, דבר שמגיש התוכנית עצמו מציין.
אני מודה שבשלב שיצא האלבום הרביעי Valhalla Dancehall קצת לא התחברתי לכיוון שהם לקחו בו שהוא יותר אלקטרוני. אולי קצת התעייפתי מהם, או שזה אלבום עם פחות שירים שנדבקים לזיכרון, או שילוב של השניים, אבל אין לי כל כך הרבה מה להגיד על האלבום הזה.
אחד ההשפעות מהירידה בהתעניינות שלי בבריטיש סי פאוור הוא זה שפספסתי בזמן אמת את היציאה של Machineries of Joy ב-2013. וזה קצת חבל כי שיר הנושא מתוכו הוא אחד המוצלחים מהתקופה המאוחרת שלהם. ובדיעבד, השימוש בתזמורת מרמז כבר לכיוון שהם לקחו באלבום הנוכחי.
בין אז להיום הבריטיש סי פאוור בעיקר היו מושקעים ביצירת פסקולים. הזיקה החזקה שבריטיש סי פאוור מפגינים כלפי אנגליה, ההיסטוריה שלה והנופים שלה גרמה לכך שהבי. בי. סי. פנו אליהם כדי להלחין פסקול לסרט הדוקומנטרי From the Sea to the Land Beyond שנוצר מקטעי ארכיון של מכון הקולנוע הבריטי המתעדים את החוף הבריטי. שם הסרט עצמו מצטט את מילות השיר The Land Beyond מתוך האלבום השני שלהם, שאף פותח וסוגר את הסרט. הפסקול יצא כאלבום נפרד של הלהקה, ופה אפשר לשמוע ברקע את השיר "Bear". בנוסף לכך הם יצרו פסקול לסרט דוקומנטרי על ילד שהוא נזיר בודהיסטי בבהוטן בשם "Happiness".
פרויקט "ים של כלי נשיפה" החל בתור טור שהתנהל במהלך 2014 יחד עם תזמורות נשיפה שונות, כשלבסוף הוקלטו בסטודיו הגרסאות המעובדות יחד עם תזמור כלי הנשיפה של Fodens. ההשקה שלו ביוטיוב עלתה בקליפ הזה מתוך פסטיבל לכלי נשיפה בדורהאם, דבר ששוב מראה את הנכונות של הלהקה להופיע במקומות לא מסורתיים ללהקות רוק. כאן מופיע עיבוד תזמורתי לשיר Heavenly Waters מהאלבום הראשון.
לתזמורת כלי נשיפה יש הקשר מיוחד בתרבות הבריטית, וזה לא סתם שליווי של כלי נשיפה נמצא בשירם של הביטלז "פני ליין" שמוקדש למבט נוסטלגי של ההווי הבריטי. תזמורות כלי נשיפה הוקמו במאה ה-19 בכמעט כל עיירה ובה מכרה, והן היו אמצעי בידור וחינוך מוזיקלי עבור הכורים. בעקבות כך, התזמורות מקושרות בתודעה להווי מעמד הפועלים, ולאחידות חברתית. (אפשר ללמוד עוד על הנושא בכתבה הזו של NPR).
כאן ניתן לראות אותם בלייב באולם הברביקאן (אולם עם כיסאות סופר נוחים, יש לציין, שבאופן מסורתי מוצגים בו הצגות, מחזות זמר וקונצרטים). פה ניתן לראות עיבוד מרשים לשיר מאלבומם השלישי.
לסיכום, בריטיש סי פאוור היא להקה שכבר מעל לעשור עושה רוק אינטלגנטי וסוחף, והשלב הנוכחי רק ממחיש את הכוח של השירים שלה, מכיוון שהעיבודים הכליים פועלים כגורם שמעצים אותם. אמנם השילוב של אהבת טבע, עניין בהיסטוריה וחיבה להופעות סוערות במיוחד נשמע כזה שלא אמור לעבוד על הנייר, אבל בפועל זה מה שמניע אותם כבר מעבר לעשור. מה שאני אוהבת בהם זה שמצד אחד יש בהם אהבת מולדת כנה, אך מצד שני לא חסר להם חוש הומור והם תמיד מכניסים איזו קריצה בצד. ואם הקשבה ל- Sea of Brass יגרום לאלו מכם ללכת אחורנית קצת ולחפור בדיסקוגרפיה של הלהקה, הרי שביצעתי את מלאכתי.
COMMENTS