"בלר ומלחמתם ברוח העידן המזוייפת"- 21 שנים לפארקלייף

blur_parklife

כמו הישראלים, הבריטים דשים לא מעט במה זה אומר להיות בריטי, מה מצב האומה ולאן פניה מועדות. בניגוד לישראל, צלה של תהילת עבר מעיבה על השיח הזה, מהימים בהם בריטניה הייתה מעצמה תרבותית (שנות ה-60) או גם כן צבאית-כלכלית (המאה ה-19). על כן כשהשלטון עבר לידי טוני בלייר, הוא הכריז על תחילתו של עידן חדש, עידן ה- Cool Britannia. היה פה ניסיון ברור לקחת את הבכורה של השליטה התרבותית מאמריקה, שבאותה עת גם שלטה בתחום המוזיקה הפופולרית – אם בפופ כמו מדונה ומייקל ג'קסון, או ברוק דרך להקות אצטדיונים כמו ארוסמית'. שלא במפתיע, ז'אנר הבריטפופ יוחס לאותו ניסיון לבנות תדמית חדשה ורעננה לבריטניה, ואין להקה שיותר מזוהה עם בריטפופ מאשר בלר. "Parklife" אף הוא ניגש לשאלת הזהות הבריטית על פי מיטב מסורת מוזיקת הרוק האנגלית, מהקינקס דרך ג'נסיס ועד לWho. מבחינה תמטית האלבום מהווה חלק אמצעי מטרילוגיה שדיימון אלברן קרא לה בפשטות Life מכיוון שהיא דנה בחיים העכשוויים, אבל בעוד שקודמו "Modern life Is Rubbish" היה הצלחה קטנה, פארקלייף הוא האלבום שהטיס את בלר לליגה של הגדולים עם מכירות ששמו את האלבום במקום ראשון בבריטניה, ועוד זכייה ב-5 פרסי בריט.

כאמור, תחילת שנות ה-90 בבריטניה היוו תקופה של מעבר, וכולם היו מודעים לכך, מה שעולה בשיר End Of A Century הרומז על ציפייה לשינוי תוך התכוננות לאכזבה מראש, כי סוף המאה בסופו של דבר היא לא אירוע מיוחד, ובעצם אף אחד לא ייחודי כמו שהוא חושב שהוא. האלבום נוצר לקראת סופה של השליטה של השמרנים באנגליה, שליטה שהחלה ב-79' והסתיימה ב-97'. בעשור הקודם המדינה עברה תקופה של שגשוג כלכלי לצד קיטוב חברתי הולך וגובר בשל חלוקה לא שוויונית של העושר, שלאחריה הגיעה תקופה של משבר- המלחמה באיי פוקלנד, שביתות ענק ואבטלה. על רקע חוסר שביעות הרצון מהשמרנים, רבים מהמוזיקאים לא פחדו למתוח ביקורת נוקבת ואף ארסית על החברה הבריטית, שהתבטאה בשירים כמו The Queen is Dead של הסמית'ס או Common People של פאלפ. מה שבלר עשו זה לקחת את הביקורת הזאת, למתן אותה, ולשווק אותה מחדש באריזה יוזר-פרנדלית להפליא עם הרבה סוכריות ונצנצים בצד. הביקורת של בלר נמצאת לעיתים בין השורות, ובשירים שדווקא התפרסמו היא התפספסה בידי קהל היעד שלה. השיר שהכי ממחיש זאת הוא הלהיט Girls and Boys. בזכות הביטים הדאנסיים שלו, שטיפה מזכירים את ההאפי מאנדייז, השיר מאוד הצליח. הפזמון שחוגג נזילות בנטייה המינית הפך אותו ליקיר הקהילה ההומואית, מה שעזר לקדם את השיר במועדונים, וגם נוצרו לו כל מיני רימקסים. השיר מדבר בצורה שנונה וקלילה על חיפוש סקס מזדמן במהלך חופשה בארץ זרה, בספרד או יוון. רק שהמילים מחביאות בתוכם התייחסות לפחד להידבקות מאיידס – "אהבה בשנות ה-90, היא פרנואידית… תקבל פצעים לא נעימים". כך שהשיר מצליח לתאר מצב של הדוניזם מוחלט, אבל לצד זאת תחושה של "אכול ושתה עכשיו, כי מחר נמות". בניגוד לדימוי הפופולרי של השיר שנתפש כמדבר נטו על אהבה חופשית ושחרור מיני, השיר הינו גם על המחיר האפשרי של חופש זה- והוא לא כזה תמים וחסר דאגות כמו שהוא נראה.

מה שמבדל את בלר משאר הלהקות האחרות שהכניסו מסרים ביקורתיים בשירים שלהם, הוא שהם תמיד הצליחו לשמור על תדמית עממית. בניגוד לאינטלקטואליזם של פיטר גבריאל, הגיקיות של מוריסי וג'רוויס קוקר, בלר הם לאדז, או בעברית חברה' מהשכונה. זה היה מכנה משותף להם ולאואזיס, הלהקה שנלחמה ראש בראש בבלר על תואר להקת הבריטפופ הגדולה בעולם. אבל בעוד שאואזיס בעוד כמה שנים יאמצו את תדמית ה- Cool Britannia ללא אירוניה, עם אמירות גרנדיוזיות על גדולתם, בלר תמיד שיחקו עם הנושא של בטחון עצמי לאומי שבא אולי לחפות דווקא על העדרו, והציבו מעין סימן שאלה קטן בסוף המשפט. אם נצטט את טייווין לאניסטר, "אם אתה צריך להכריז על זה שאתה מלך, כנראה שאתה לא באמת מלך". ואם אתה צריך להכריז על זה שאתה מגניב, מה זה אומר עליך? סוג של ביקורת על עודף גאווה לאומית שאין מאחוריה גיבוי אפשר למצוא בשיר הזה, שהוא על אחד מהסמלים הלאומיים של בריטניה, הצוקים הלבנים של דובר (שהונצחו בשיר הזה של ורה לין, שנהפך למזוהה עם מלחמת עולם השנייה) שעומדים בינה לבין תעלת למאנש. השיר מאוד הרמוני בזכות קולות הרקע של גרהאם קוקסון, ומשולבים בו קולות ציפורים, אם לא ממש שמים לב למילים זהו שיר מאוד נעים להקשבה. אבל המילים מדברות על אדם שמתלבט אם לקפוץ מהצוק או לא, כנראה בעקבות אהבה נכזבת. אגב, יש פה אזכור ישיר לשיר של לין, עם ציוצי הבלובירדס שמופיעים בשני השירים, מה שמעיד על מידה לא קטנה של חוצפה.

פארקלייף אם כן הוא סיפור שמסופר מנקודת המבט של האדם הממוצע, bloke רגיל כזה מהרחוב. ומה בסך הכל רוצה האדם הממוצע? בית נחמד בפרברים, קצת להריץ את הרכב שלו ברחובות העיר כמו בשיר London Loves Lyrics, ליהנות מחופשת ה-Bank Holiday. אבל לאורך הסיפור יש פער, פער שמייצר צביעות והונאה עצמית. הפער שנוצר מהתדמית שאתה משדר לבין מה שאתה באמת, שקיים אולי בגלל שבריטניה לא ממש קול. שיר הנושא תוקף את הזיוף של תחושת הפיל גוד הזו, שמבוססת יותר על תדמית שיובאה בפרסומות (אמריקאיות, כמובן, כי ארה"ב היא שורש כל המזויף, כפי שמצוין בשיר אחר באלבום, "Magic America") מאשר המציאות. אגב, הסנטימנט האנטי אמריקאי אינו חדש לבלר, הם הציגו אותו כבר באלבום הקודם והם אף הואשמו בעודף לאומנות והפגנת קסנופוביה בגלל הבחירה שלהם בהצגת סמלים בריטים מובהקים בעטיפות התקליטים. הלוקאל פטריוטיות הזו לכאורה מתנגשת עם מה שכתבתי לגבי השיר על דובר, אבל לא באמת. מה שבלר מקדמים היא גאווה לאומית אותנטית, שנובעת מהכרה בערך של עצמך. הם נגד הגרסה הממוסחרת של הזהות הבריטית, זו שנלקחה מהאנשים הפשוטים ונמסרה לידי חברות מיתוג ופוליטיקאים.

גם לאחר שני עשורים הביקורת שמעלים בלר על תרבות השפע, וההשפעה של המסחור על החברה רלוונטית ומדויקת עבורנו לא פחות מהיום שבו האלבום יצא. בכך בלר הצליחו לעשות הישג מדהים- גם ללכוד את רוח התקופה, וגם להנגיש אותה להמונים, אפילו לקהל מאזינים מארצות בהן בכלל לא מודעים לתסביך רגשות הנחיתות הבריטית מול ארה"ב (שמספקות את הקרקע הפורייה לדיון שהאלבום מתייחס אליו). גם פה בישראל, האם אתם לפעמים מרגישים שהאושר ממש מעבר לפינה- ואז כשאתם מגיעים לשם זה עדיין לא החיים שחשבתם שיהיו לכם? שהמושגים שאנו משתמשים בהם כדי לדבר על אושר ואהבה נהפכו לקלישאות רדודות, שמושפעות מדימויים מן המוכן, וכובלות אותנו לקונצפטים ממוחזרים ועייפים תוצרת הוליווד? במציאות כזו, האם יש סיכוי לזוגיות להחזיק מעמד, להגיע לסוף הטוב? בשיר הכי אישי באלבום, בגיבויה של לאטישיה סדייר מסטריאולאב, יש אזכור לשאלה זו. לדעתי אלברן משאיר את השאלה פתוחה, ולכן למרות שזה שיר אהבה חיובי לכאורה, גם בו מתגנבת נימה של מלנכוליה, אותו סימן שאלה שציינתי שמתחבא מאחורי החזות הקלילה והשמחה בכל שירי האלבום.

blur

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0