ציפי פישר על האלבומים המפוספסים של 2014.

10995154594_db1f6af99e_o

מרוב המולת ההייפ בלתי פוסקת של האינטרנט, לפעמים אחלה אלבומים באים והולכים בלי שהותירו חותם משמעותי על קהילת מעריצי המוזיקה. לצד זאת, לעיתים אני לא מספיקה בזמן אמת לכתוב על דברים שיצא לי לשמוע. אז הנה ההזדמנות לעשות השלמות, ולהפנות זרקור לכמה אלבומים שלדעתי לא קיבלו את תשומת הלב לה הם ראויים. כאשר באתי לכתוב את הפוסט הזה, חשבתי לעצמי מהו המכנה המשותף של המוזיקאים שאזכיר פה, ומה שעלה הוא הנושא של עקביות. רוב המוזיקאים פה הינם שחקנים ותיקים, שכבר הרבה זמן פעילים ברמה גבוהה, וגם מאחורי הצעירים יותר ישנם אלבום או שניים שנחשבים לטובים. זה קל לכתוב בצורה מתלהבת על מישהו חדש שאאוט אוף דה בלו ממציא איזה ז'אנר שלא קיים, או מישהו בינוני שפתאום עשה עליית מדרגה. זה פחות קל כאשר אותו אמן או להקה לא מצליח/ים להתעלות על חומר קודם שלהם מהסיבה הפשוטה שאין ממש מה לעשות יותר טוב, כמו שהאמירה המפורסמת אומרת "סוסים מנצחים לא מחליפים".

האמירה על הסוסים במיוחד נכונה בנוגע למוזיקאית הראשונה בה אדון, לוסינדה וויליאמס. מאז שיצא אלבום הפריצה שלה למיינסטרים, "Car "Wheels on a Gravel Road שיצא מחדש גם השנה, היא בעקביות מוציאה אלבומים שהדירוג שלהם נע בין ממש טוב לוואוו. אז איך אפשר להסביר את העובדה שאלבום כפול מפוצץ בשירים נהדרים שלה לא קיבל את התהודה המגיעה לו? סיבה אחת היא שלא מצאתי קליפ אחד רשמי ממנו, וזה משום שזהו האלבום הראשון שהיא מוציאה בלייבל משלה. בלי הגב של תאגיד חזק, אין לוויליאמס מכונת יח"ץ משומנת לקדם את האלבום. זה חבל לי שהאלבום הזה לא מגיע ליותר אנשים, כי אני חושבת שהאלבום "Down Where the Spirit Meets the Bone" הוא אלבום חשוב, והסיבה העיקרית היא שהנושאים בו הוא עוסק הם רלוונטיים, ממש לקוחים מכותרות העיתונים.

ווילאימס עוסקת באלבום זה בחמלה, הזדהות ואמפטיה, במה שקורה כשהיא חסרה וכמה תכונות אלה נחוצות לתפקוד של החברה בה אנו חיים. האלבום הזה מהדהד את המחאה החברתית של תנועת "אוקיופיי" ושל המחאות על גזענות שבימים אלה מציתות את ארה"ב. השיר שבו מופיעה השורה שמהווה את כותרת האלבום הוא עיבוד מוזיקלי לשיר מאת מילר וויליאמס, משורר מעורך, ובכך יש מחווה יפה של בת לאביה. הסאונד הוא בלוזי וחם, כזה שמצליח לתפוס את ההרגשה של סשן לייב. בראיונות היא דיברה על איך שהיא רצתה לשחזר את הסאונד של שנות ה-70 באולפן Muscle Shoals האגדי באלבמה, ונדמה לי שניתן להגיד שהיא הצליחה.

IMG_1341xresize

אלבום נוסף שיצא השנה ובוודאי לא שמתם לב אליו הוא אלבום הסולו של ג'ימי גודוויין- "Odludek". רגע, ג'ימי מי? אז מדובר פה בסולן של הדאבס, אחת הלהקות האנגליות היותר סימפטיות מהעשור הקודם, שיש לה לפחות מעריץ אחד בישראל והוא השדרן בועז כהן. אז יש לי חדשות טובות, והן שגודווין ממשיך לעשות מוזיקה שהיא בו זמנית הימנונית ואינטימית, קצת אלקטרוניקה, קצת רוק והרבה נשמה. איך זה יוצא שאמן בסדר גודל שלו מוציא אלבום והצפיות של רוב הסרטונים שלו בקושי מגרדים 5,000 ביוטיוב, לאלוקים הפתרונים.

בלדה עם אנימציה יפה ופזמון מדבק, הדבר הכי קרוב ללהיט שיצא מהאלבום הזה:

jimi-goodwin-odludek

זו מוזיקאית קצת פחות מפורסמת מהשניים הקודמים, אבל אני עוד מקווה שזה ישתנה בקרוב. מדובר באלי ספקס, זמרת קנדית שפעילה באנגליה, וגם לא מזמן תרמה מקולה לשני טראקים מהאלבום האחרון של מובי. האלבום הראשון תחת השם קולד ספקס היה שונה למדי מהנוכחי, עם סאונד פולקי-גוספלי, משהו בין בוני פריס בילי ללורה מבולה. האלבום הזה יותר נסיוני, לי אישית הוא מזכיר את באט פור לאשז וזמרות אחרות שמושפעות מקייט בוש.

ColdSpecks_SteveGullick_4web-3

בתחילת הקליפ היא קצת מסבירה מה היא ניסתה לעשות פה, משהו מתוחכם יחסית:

אחת הבעיות עם מארק אוליבר אברט, או אילז בשבילכם, זה שהוא פשוט מוציא יותר מדי אלבומים, ובאיזשהו שלב הפסקתי לעקוב. פחות התחברתי לסגנון הקצת מחורע שהוא עבר בין 2009-2010, ולכן האלבום האחרון שלו (כבר ה- 11 במספר!) שיש בו תחושה של back to the basics עם סאונד יותר עדין ואינטימי שימח אותי. השירים מאוד קצרים: 2-3 דקות בממוצע, הרוב הם שירי אהבה מרירים – מתוקים. בכללי האלבום הזה עושה לי פלשבקים לרגעים הטובים מהאלבומים המופתיים שלו כמו 'Flower in a hailstorm' או 'I'm Going to Stop Pretending That 'I Didn't Break Your Heart, יש בפשטות שלו ובמיידיות משהו שהוא כמו הטי שירט המהוה והנוח שלא נמאס לכם ממנו גם אחרי הרבה שנים.

images

עוד אלבום שחלף קצת מתחת לרדאר שלי הוא האלבום החדש של האנטלרס. גילוי נאות: הוספיס אלבומם השלישי עם הסאונד התזמורתי הוא אלבום שנחרש הרבה אצלי, אחד האלבומים שהוציאו ממני את התגובה הרגשית הכי חזקה ב 3-4 שנים אחרונות. מאז הלהקה התפתחה לכיוון קצת אלקטרוני, ובאלבומם שיצא השנה- "Familiars" יש מעבר לכיוון סול ואר אנד בי, עם אווירה של לאונג' בשעות מאוחרות. קולו של פיטר סילברמן תמיד היה גבוה, אבל עכשיו הוא משתמש בו באופן שמחקה שירה שחורה עם פלאצט שמזכיר שילוב בין פרינס לנינה סימון, שימוש שזורק אותי דווקא לאיך שגרג דולי עושה אר אנד בי. במקום כלי קשת יש כלי נשיפה, והריתמוסים גם נותנים וויב שחור, קצת כמו שדירהאנטר עושים עם מוזיקת ריקודים של הסיקסטיז. המילים לא ממש ברורות אבל עוסקות בחקירה עצמית, בנסיון להתגבר על שדים מהעבר שלא נתונים מנוח.

THE ANTLERS 7 dec 09 OTHER VOICES 8

ולסיום נכתוב משהו על משהו שקצת נותן בראש. אין בדיוק הרבה מוזיקאים שמתחרים על משבצת רוק אינדסטראיל –קאנטרי אלטרנטיבי-מוזיקת עולם עם תמות נוצריות, כך שאם אתם צריכים לקנות אלבום אחד מומלץ מהז'אנר, ממילא רוב הסיכויים שהוא יהיה של וובנהאד. בניגוד לשני האלבומים שקדמו לו שהלכו לכיוון גותי מהדהד שמתכתב עם מוזיקה אינדיאנית, האלבום הזה הוא הכי דומה לחומרים של להקתו הקודמת של דייויד יוג'ין אדווארדס, 16 הורספאוור. המעבר לליבל מטאל בשם "Deathwish" כנראה שלח את אדווארדס והחברה להעלות את כפתור הווליום למקסימום, אבל בלי לבטל את מה שהם פיתחו בדרך- למשל בשיר הנושא משולב העוד שעושה צליל ים תיכוני, שמזכיר את השילובים של כלים אתניים באלבומים הקודמים. אלבום שהוא כמו מטח של גופרית ואש גיהינום.

אלבומים ששווים אזכור ולצערי לא אוכל לפרט עליהם: אלבום הקאמבק של האפגן וויגס, אלבומה של EMA שממשיך להרביץ באמביציה בלונדינית, האלבום השני של ג'סי ווור, האלבום של טיניאריוון, האחרון של שרון ואן אטן, הרוק הבלתי מתפשר של cloud nothings- כולם ממשיכים במה שהם עשו קודם, ועושים את זה טוב. גם יש לציין את האלבום של ראיין אדאמס שאחרי התברברות עם שלל ז'אנרים לקח הפסקה של 3 שנים וחזר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב- רוטס רוק עם ניחוחות קאנטרי, או את האלבום של ג'ני לואיס אותו אדאמס הפיק, שנשמע סבנטיז בקטע טוב.

אי אשר גם להתעלם ממוזיקאי שנמצא הרבה בכותרות השנה בגלל ההתנהגות האגרסיבית שלו בהופעות והריבים עם מוזיקאים שונים- מארק קוזלק, שיש לציין שהוא גם זכה להוקרה אוניברסלית בזכות אלבומו "בנג'י" כמו לוסידנה וויליאמס, הוא ממשיך באותו קו מוצלח אותו הוא מפתח כבר מעל לעשור. העניין די מוכיח שאפשר לכתוב שירים יפהפיים ועדיין להיות דוש בחיים האמתיים, תובנה שגם מתאימה לאריאל פינק, שהוציא כמה מהשירים היותר מדבקים באלבומו השנה לצד אמירות פרובוקטיביות וסתם מעליבות שהוא מדי פעם טורח לשחרר לאטמוספרת האינטרנט. הקיצר, אפילו בלי להיכנס לאלבומי השנה הברורים מאליהם- שחלק מהם סיקרתי כמו FKA Twigs ולחלק עוד לא כמו דיימון אלברן, לייקי לי ועוד מוזיקאים שיש סביבם הרבה באזז חיובי, השנה הזו מלאה בחומרים ששווים האזנה. נקווה שעד שנה הבאה אספיק להשלים פערים…

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar

    […] נגיעות ג'אז. מי שזוכר את סיכומי השנה מ-2014 שלי יודע שבחרתי באלבום האחרון שלהם "Familiars" כאחד מהאלבומים שא…, אבל את ההכרות שלי עם ההרכב ערכתי עם האלבום השלישי שלהם […]

  • DISQUS: 0