"החיפוש אחר האיזון המושלם"- ציפי פישר על המסע שלה במוזיקה של ג'ף באקלי

ההכרות שלי עם ג'ף באקלי התחילה כאשר יצא האלבום הבלתי גמור שלו – "Sketches for My Sweetheart the Drunk" ב-1998. בזכות העובדה שקוואמי בתוכנית הרדיו "הקצה" ניגן בשעתו שירים מהאלבום הזה כל לילה במשך זמן מה, הזיקה שלי אליו קצת יותר חזקה מלשאר המכלול של היצירה שלו, ולכן רציתי לנצל את ההזמנות הזו לדבר על השירים של באקלי שאני אוהבת שלא נמצאים על גרייס, שלצערי קצת פחות מוכרים, וקצת להרחיב על מה אני בדיוק מוצאת במוזיקאי הכל כך ייחודי הזה.

ההרגשה שלי לגבי גרייס הוא שבאקלי הולך בו לכל מיני כיוונים שונים מכיוון שהוא עדיין מחפש את הקול שלו. בשביל אמן שהקול שלו הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים שלו, זה אולי נשמע קצת מוזר שהוא בכלל צריך לחפש אותו. אבל דווקא משום שהיכולות הקוליות הפנומנליות שלו מאפשרות לו לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה, באקלי לא מעוניין בהתחלה להתחייב על סגנון או אמירה חד משמעית, והולך לכיוון אקלקטי ורבגוני. מבחינה אמנותית, באקלי נותן לנו בגרייס טעימות מהדברים שנותנים לו השראה: סול, סינגר-סונגרייטר, קלאסיקה, גלאם רוק והארד רוק, והוא עדיין מגשש אחר תשובה לאיך בדיוק לתת אינטרפרטציה אישית לדברים האלה. באלבום השני ישנה כבר התחלה של קול יותר מובחן, פחות הססני ומחפש ויותר בטוח בעצמו. אני לא יודעת מה בדיוק באקלי מצא, העובדה היא שהוא עצר את ההקלטות כי לא היה מרוצה מהתוצאה, למרות שהן נוצרו בהפקת מי שהיה הגיבור שלו, טום וורליין. יכול להיות שמה שיש בידנו הוא לא בדיוק המשהו שאליו באקלי כיוון, אבל אפילו הסקיצות לטעמי (שאותן כריס קורנל ניסה להשלים לאחר מותו של באקלי) מראות על דרך חדשה אליה פנה באקלי.

בחינה אחת בה יש שיפור ב"מיי סוויטהארט" היא הליריקה. זה לא שמה שהיה קודם היה רע, חלילה, אבל במילות השירים מהאלבום השני נוספת רמה של תחכום. קחו למשל את השיר הכי מוכר מהאלבום "Nightmares by the Sea", שכמו השיר גרייס, גם הוא מפלרטט מבחינה נושאית על הזיקה בין אהבה ומוות. אבל בעוד שגרייס מדבר על הנושא עם הרבה רומנטיזציה של בני הנעורים נוסח "רומיאו ויוליה", Nightmare בא עם גישה שמציגה את הקשירה של המוות לאהבה כדבר מאיים ומסוכן. ההתכתבות עם מיתוס הסירנות מהמיתולוגיה היוונית קצת מזכיר את השיר המפורסם של אביו "Song for the Siren", אבל זהו גם סיפור חדש ומקורי לגמרי שלו שמתאר בני זוג השומעים קולות מפתים מהים, הרסניים כלפי האושר הזוגי שלהם בצורה תת מודעת. העובדה שהשיר הזה מצליח להיות בו זמנית חדש וגם ישן מראה על ההבשלה שבאקלי עבר ככותב שירים.

גם שירי האהבה באלבום הזה הם בעלי דימויים פואטיים יפהפיים ומקוריים, שנשארו בתודעה שלי זמן רב. קחו למשל את מה שבעיני הוא אחד השירים הכי לא מוערכים בכל היקום, שבו באקלי מדמה את אהובתו לאוקיינוס הנע עם משיכת הירח, ואת עצמו למסילת רכבת נטושה בשקיעה. האם אי פעם נתקלתם בדימויים כל כך מדויקים אבל ייחודיים לתחושת בדידות או שינוי?

כמובן שגם באלבומי ההופעות של באקלי והבוטלגים טמונים פנינים רבות, אותן שווה לדלות. ישנם מספר שירים אשר מעולם לא הוקלטו באולפן, כדוגמת השיר הזה, שיש לו גם גרסת לייב נהדרת עם אלים קאסימוב האזרי. ישנם מעט מאוד שירים שנשמעים כמוהו, הלקוחים הישר מספת הפסיכולוג, שבהם באקלי מאוורר את כל האישיוז שיש לו עם אביו, שנטש אותו פעמיים – פעם בגיל שנתיים, ופעם שניה כשמת ממנת יתר. בדיעבד, השאלה של באקלי איך תראה פגישתם בגן עדן תפסה ממדים נבואיים משהו, מכיוון שכנראה פגישה זו קרתה מוקדם מהצפוי.

בניגוד להפקה המאוד עשירה והסאונד העגול של גרייס, באקלי דחף לכיוון גולמי ופחות מעובד, שמשאיר משהו מן ה-rawness של ההופעות החיות שלו. השירים השקטים יותר שקטים, והרועשים – יותר רועשים. המגמה הזו מתאימה מבחינה נושאית לשירים מהתקופה האחרונה שעוסקים בנושאים של רוחניות – בחתירה לטוהר, לאותנטיות – בתמימות הפנימית שעומדת תחת איום של זיהום מהעולם החיצוני דורסני, החומרני.

הרבה מוזיקאים הם בעלי יכולת לתאר את המצב הנפשי שלהם או של אחרים, בעוד ישנם מוזיקאים אחרים שמעוררים הנאה אינטלקטואלית, כאלה שאפשר למצוא במוזיקה שלהם יכולת לשלב סגנונות והשפעות בצורה חדשה ומקורית. לאחרים יש את היכולת להקרין רגש חזק, אותה יכולת שבריאלטי של מוזיקה כל הזמן מחפשים אחריה ומזנים אותה. אבל אצל רוב האנשים צריך לבחור בין תכונה אחת לאחרת – יש הרבה מוזיקאים עם יכולות להעביר מסר בעוצמה, אבל המסר עצמו תמיד קצת מטופש, או להפך – ישנם מוזיקאים מאוד שכלתנים שטיפה מאבדים את היכולת לרגש. הדבר המיוחד לגבי באקלי זה שהיו לו בו זמנית את כל התכונות האלה; הסקרנות האינטלקטואלית והאמנותית, היכולת לנסח רגשות ומחשבות באופן מיוחד ולהעביר לאחרים את הרגש. אצל באקלי הרוח, המחשבה והרגש מעולם לא נפרדים, הם קשורים זה בה ומזינים זה את זה. זו גם הסיבה שהוא היה כל כך פרפקציוניסט בשיטת העבודה שלו, מכיוון שהוא לא רצה שאלמנט אחד ישתלט על האחרים, ומבחינתו הקול שלו היה חייב להיות הכי אמיתי והכי מדויק שאפשר, דבר שמתבטא ביתר שאת ב-"Sketches for My Sweetheart the Drunk".
לכן למרות שלא הספיק הרבה בחייו, הוא עדיין נחשב אחד מגדול המוזיקאים שחיו בתקופתנו. זו גם הסיבה שבאקלי מעורר תחושות כל כך חזקות במעריציו, שבאינסטינקט מרגישים שיש אצלו משהו שונה, משהו שהוא מחויב לאמת ומעורר הזדהות חזקה. פשוט אי אפשר שלא להתאהב בו בשל כך, גם אחרי כל השנים שעברו מאז שעזב אותנו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0