אלקנה כהן בפרוייקט מוזיקת חלל לציון 42 שנים ל-"Space Oddity" של דייויד בואי

משימת החלל ג'מיני 4 זכורה בגלל הליכת החלל של האסטרונאוט אד וויט, שבילה 20 דקות בריחוף מחוץ לחללית. כשהגיע זמנו של וויט לחזור אל החללית, הוא סירב והתעקש להישאר בחוץ, שיכור או הוזה מחוויית החלל. השותף שלו משך אותו פנימה בכוח ולמרות התנגדותו, וכך לא הסתיימה המשימה באסון. החוויה המרתקת/ מפחידה לעומת זאת, עולה באופן ברור משיר שנכתב חמש שנים אחר כך:

"This is Ground Control to Major Tom"

EdWhiteFirstAmericanSpacewalker.1965.ws

"Space Oddity" יצא בפעם הראשונה בשנת 1969, ערב המראת אפולו 11 אל הירח, ונשאר להיט מאז ועד היום, ללא הפסקה. מה שמתחיל כשיחה כמעט סתמית ברשת הקשר, על חימום מנועים, על כדורגל, הופך ככל שהשיר מתקדם, להזיה מפחידה: האסטרונאוט מרגיש טוב בחלל. לא בא לו לחזור הביתה.


(הביצוע האהוב עלי ביותר)

שנות ה-60 היו שנות הזוהר של המסעות אל החלל, של פריצת הגבולות האנושיים ופתיחת האופקים החדשים, והזוהר הזה לווה בלא מעט מוזיקה. כשה-BBC שידר את הסרטונים של נחיתת אפולו 11 על הירח, פינק פלויד ישבו באולפן ואילתרו על רקע התמונות. למישהו ב-BBC היה ברור, כנראה, שפינק פלויד, שהוציאה שנתיים קודם לכן את "Astronomy Domain", היא הלהקה המתאימה ביותר לאירוע הזה, ויש לי תחושה, שזאת היתה החשיפה הראשונה של הלהקה לקהל גדול כל כך. שלוש שנים אחר כך, עברה פינק פלויד אל הצד האפל של הירח…

אבל זה רחוק מלהסתיים כאן:

קאובוי אבק- הכוכבים האגדי

cover

אחת התופעות המשונות ביותר של מוזיקת חלל, או של מוזיקה בכלל, בשנות ה-60 הוא "The Legendary Stardust Cowboy", מוזיקאי טקסני שבשנת 1969 הוציא אלבום אחד, הכולל כמה שירי חלל, הידוע ביותר הוא: "יצאתי לנסיעה בחללית ג'מיני (וחשבתי עלייך)".

וכן, זה מוזר כמעט בכל קנה מידה. חייזרי לחלוטין. על כל פנים, אם השם של הקאובוי האגדי מצלצל מוכר, זה כנראה שוב בזכות דיוויד בואי: כשבואי היה בפעם הראשונה בארה"ב, מישהו נתן לו תקליט של הלג'נדרי סטרדאסט קאובוי ואמר לו "אתה אוהב דברים מוזרים". המוזיקה היתה מוזרה מדי. אפילו בשביל בואי, אבל כשהגיע הזמן ליצור לעצמו שם במה, הוא אימץ את השם "סטארדאסט", כמחווה לקאובוי.
ב-2002 הוא אפילו ביצע בעצמו את "נסיעה על החללית ג'מיני", בעיבוד אלקטרוני ועדכני, אך (כנראה במודע) לא פחות מוזר מהביצוע המקורי:

אם שנות ה-60 היו שנות הזוהר של הנסיעות לחלל, שנות ה 70 עמדו בסימן אימה חללית: התאונה באפולו 13 (Houston, I think we have a problem), סיום תוכנית הירח ללא המשך ברור, והתחלת הדיבורים על מלחמת הכוכבים, הפכו את החלל לאפל יותר ממה שנראה עשר שנים קודם. גם במוזיקה. ב-1977 Rush שלחו את גיבור השיר "Cygnus X-1" להתפרק לאטומים במהלך כניסה לחור שחור (במציאות הוא כנראה היה מתפרק לחלקיקים יותר יסודיים, אבל העיקר הרעיון):

Major Tom is a Junkie

7437

מייג'ור טום חזר בסוף לכדור הארץ, והתמכר להרואין, כפי שמספר בואי ב-"Ashes to Ashes" מ-1981. שנתיים אחר כך טען פיטר שילינג הגרמני, גם הוא עם סינתיסייזרים כבדים ובס פאנקי, שמייג'ור טום ביטל את תוכניותיו המטורפות וחזר לארץ לחיות חיים נורמליים:

מותר האסטרונאוט על האדם

בשיא טירוף החלל של 1969, אלטון ג'ון תיאר ב-"Rocket Man" את איש החלל כאדם שיוצא ליום עבודה שגרתי כמעט, משאיר את אשתו והילדים מאחור וקצת מפחד מהלא ידוע. באמצע שנות התשעים, כשטיסות חלל הפכו לעניין שגרתי מחד, אך רחוק מהתודעה מאידך, אואזיס נזכרו בחלומות הילדות שלהם:

It's funny how your dreams"
Change as you're growing old
You don't wanna be no spaceman
You just want gold
Dream stealer
Are lying in wait
But if you wanna be a spaceman
"It's still not too late

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0