Homeהיום לפני

ציפי פישר וירון ברוידא חוגגים 43 לג'וני גרינווד, בלי מילה אחת על ר_ _ _ _ _

JonnyGreenwood

גרינווד בהופעה, לקוח מויקימדיה קרדיט: Zack Klein

ירון:

כמה אומץ צריך מוזיקאי כדי שהפסקול הראשון שהוא מלחין בחייו (ופרויקט הסולו הראשון שלו באופן כללי) יהיה לסרט באורך מלא ללא דיאלוגים בכלל, כאשר ה"עלילה" שלו היא –מוכנים? – החיים האנושיים והמצב האנושי. כן, ג'וני גרינווד הלחין פסקול שמלווה את "החיים", מלידה עד המוות וחוזר חלילה (פלוס כמה עצירות בדרך). וזה די מדהים.
לסרט המטלטל הזה קוראים "Bodysong" מ-2003 ואתם יכולים לצפות בו ממש עכשיו במלואו.
*אזהרה קטנה: הסרט מכיל דימויים ארכיוניים ויזואליים קשים לצפיה, כולל צילומי לידה גרפיים למדי, וגם – מוות, מחלות, רצח, מלחמות והרס כללי. בין לבין יש גם הרבה יופי, תום ואהבה. החיים, כבר אמרנו.

http://vimeo.com/198557994

המוזיקה של גרינווד לופתת כבר מהתווים הראשונים (שהיו יכולים להוות בקלות פתיח לאלבום של להקה שאתם אולי מכירים), עוברת בטבעיות בין סגנונות מוזיקליים שונים – ג'אז, קלאסי ובעיקר אקספרימנטלי – ולא משחררת עד הרגע האחרון. כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, חשתי כאילו הגוף שלי עובר את כל החוויות המוצגות על המסך בזעיר אנפין. סיימתי את הצפייה באפיסת כוחות, אך לראשונה לא הרגשתי את זה כחוויה שלילית.

השיטה הזו, של השתלטות מוזיקלית על כל החושים מהשניה הראשונה (עד כדי לקיחת הפוקוס מהפריים הויזואלי) תחזור כמה שנים מאוחר יותר, בפסקול המצמרר לסרט "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון משנת 2007 (בעבר כתבתי כאן על מוזיקה לסרט אחר שלו). מספיק לצפות בתשע הדקות הראשונות (שגם במקרה הזה – נטולות דיאלוג לחלוטין) כדי להבין איזה חלק ענקי תופסת המוזיקה של ג'וני גרינווד במארג הסיפורי. שימו לב איך תוך פחות מעשר שניות (!) אל תוך הסרט, הסאונד ברקע כבר מספר לכם את כל הסיפור: אתם אולי רואים כאן נוף פסטורלי רגוע ושלו, אבל חכו חכו – זה ייגמר בדם.

http://vimeo.com/47961685

על אף שהפסקול נפסל מהתמודדות באוסקר מפני שכלל בתוכו מקטעים מיצירות קודמות של גרינווד, עד היום הוא נחשב בעיני רבים לאחד הפסקולים הטובים של המילניום החדש. מאז אותו סרט מופתי, ג'וני גרינווד הפך למלחין הבית של פול תומאס אנדרסון, וממש בקרוב נזכה לחוות שוב את הקסם שמתרחש בין שני המוחות האלה, בסרט “Inherent Vice”.
בכלל, גרינווד נהיה פסקוליסט עסוק (יער נורווגי, חייבים לדבר על קווין), ואין ספק שזו מגמה מבורכת. מי יודע – אחרי הנישואים שלו לאמנית הישראלית שרונה קטן, השמועות על ביקורים תכופים בישראל ושיטוטי פאבים בנהריה, ואפילו שיתוף פעולה מוזיקלי עם דודו טסה – לא מן הנמנע שבעתיד נשמע פסקול של גרינווד לסרט של אבי נשר. או שלא.

לא מזמן קלטו עיניי תגובה לאחד הקטעים של ג'וני גרינווד ביוטיוב, בזו הלשון: "זוהי מוזיקת המעליות ששומעים במעלית בדרך לגיהנום". אני לא בטוח אם זו מחמאה, אבל אני מסכים עם האמירה הזאת לגמרי. אז בואו נרד עוד קומה במעלית – ציפי, תלחצי על הכפתור.

ציפי:

אחת התכונות המאפיינות של ג'וני גרינווד, זה שבתור גיטריסט הוא מאוד צנוע. אם נלך לפי קלישאות להקת הרוק (הנאמר פה מתייחס לשני המינים), הרי שהמתופף הוא החיה הפרועה, הבאסיסט הוא המופנם והרגוע והגיטריסט דורש צומי. אבל גרינווד, אחד הגיטריסטים הבולטים של זמננו, כולו מכונס כשהוא מנגן, נמצא בעולמו שלו, כפי שזכור לי מצפייה בהופעתה של הלהקה שאסור לנקוב בשמה. לפיכך, אין זה מפתיע, שבראיון עם גרינווד הוא מודה שהאספקט האהוב עליו ביצירת מוזיקה הוא בכתיבת העיבודים (arrangements), חלק שאינו קשור לעולם ההופעות. לא פלא אם כך, שגרינווד פנה להלחין עבור תזמורות, דבר הדורש יכולת לכתוב חלקים נפרדים אך לשמוע בו זמנית את השלם.

המעבר של גרינווד מרוק אל מוזיקה קלאסית מודרנית אינו מעבר פשוט – למרות שכמו מוזיקאי רוק רבים, הינו בעל הכשרה קלאסית בנגינת ויולה, בכל זאת קיים החשש שהדבר ייקלט כקוריוז או רצון ללא כיסוי "שיקחו אותו ברצינות". שהרי עם כל התחכום המוזיקלי שהרוק מסוגל להגיע אליו בימינו, עדיין קיים קו מפריד בינו לבין מוזיקה קלאסית. אבל יש לזכור כי ישנם מוזיקאים שעשו את הדרך ההפוכה – ממוזיקה קלאסית אל רוק וג'אז – כמו טרי ריילי או סטיב רייך, שגם אותו גרינווד מנגן.

העובדה שגרינווד עובד כיום מול תזמורות סימפוניות גדולות כמו התזמורת הקאמרית האוסטרלית מראה על התקבלותו בעולם הקלאסיקה, ושלעיתים ניתן ואף רצוי לרקוד על שתי החתונות. הקו המפריד בין מה שנתפס כמוזיקה פופולרית למוזיקה של "תרבות גבוהה" אינו מחסום עבה ואטום, אלא יותר כמו מחיצה גמישה, הניתנת להזזה במידת הצורך – רצוי ע"י אמן נדיר המסוגל למשימה.

מזל טוב ג'וני!

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 1