"כי היא הייתה בודדה, וכה בלונדיני היה שיערה"- ניצן אנגלברג חוגגת יומולדת 76 לניקו

הרשו לי להיות בוטה רגע, ולחלק את חייה של ניקו לשתי תקופות עיקריות:
אני מתארת לעצמי שהתקופה הראשונה היא זו שעולה לרובינו בראש כשמזכירים את ניקו. התקופה בה הייתה "נערת צ'לסי", נסיכת קרח יפהפיה וזוהרת כשעוד הייתה בפקטורי של אנדי וורהול.
התקופה השנייה, אליה נגיע מאוחר יותר, היא התקופה העגומה יותר של ניקו (מבחינתינו, לא מבחינתה. סביר להניח שמבחינתה רב חייה היו עגומים בצורה זו או אחרת), בה הפכה להיות ג'אנקית שהשמידה את יופייה. אבל לפי דעתי, זו התקופה המעניינת ביותר שלה מבחינה מוזיקלית.

10699309_10205255712619356_687028338_n

ניקו, או בשמה המקורי: קריסטה פאפגן, נולדה היום לפני 76 שנים בקלן שבגרמניה. בגיל 13 היא נשרה מבית הספר ופנתה לקריירת דוגמנות, שנסקה בסוף שנות ה-50. היא הסתובבה ברחבי אירופה וגם בניו יורק ופגשה באנשים הנכונים – כאלה שגרמו לקריירת הדוגמנות שלה להתפתח עוד יותר, נתנו לה תפקידי מפתח בסרטים, ומאוחר יותר, איפשרו לה להתחיל בקריירה המוזיקלית שלה.

השיר הנ"ל, הוא הסינגל הראשון שניקו הקליטה ב-1965 בעקבות היכרותה עם בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. השיר הזה יצא ב-בי סייד שהפיק לא אחר מג'ימי פייג'.

כשנה לאחר יציאת הסינגל הזה, הצטרפה ניקו לקבוצת הוולווט אנדרגראונד.
לוולווט היא צורפה על ידי אנדי וורהול בטריק שיווקי (אחרת, אין לי הסבר אחר לכך שצירף ללהקה מהסוג הזה, דוגמנית ושחקנית בעלת ניסיון מוזיקלי מזערי).
חברי הולווט קיבלו אותה ללהקה בחוסר שביעות רצון. הם לא היו סבלניים להתארגנויות הארוכות שלה בחדר ההלבשה, לאמונות הטפלות ולמנהגים שקיימה לפני הופעה (ניקו נהגה להדליק נרות למזל טוב לפני הופעות). בנוסף, הם לעיתים לעגו לה כי נטתה לזייף ולסטות מסולם השיר בגלל שהייתה חירשת באוזן שמאל.
כנראה שבשל סיבות אלה, הוולווט החליטו לקרוא לאלבום, "The Velvet Underground & Nico", ובכך להבדיל אותה משאר חברי הלהקה.

בשנת 1967, החלה ניקו לפתח קריירה מוזיקלית עצמאית, ובאוקטובר של אותה שנה, יצא אלבומה הראשון-Chelsea Girl" " שרוב שיריו מתייחסים לאושיות שנהגו להתאכלס באותה תקופה במלון צ'לסי המפורסם בניו יורק.
על שירי האלבום חתומים לא מעט אקסים של ניקו, שכן היא יצאה עם כמעט כל המי ומי שהיו בסביבתה: בוב דילן, חברי הולווט אנדרגראונד וגם ג'קסון בראון.

זהו האלבום דרכו הכרתי את ניקו, והדבר הראשון אליו שמתי לב הוא לקול העבה והעמוק שלה וכמובן, למבטא הגרמני הכבד. אפשר להגיד הרבה על איכויותיה של ניקו כזמרת. אפשר לאהוב את סגנון השירה שלה ואת גוון קולה, ואפשר גם ממש לשנוא אותם, אבל אי אפשר להישאר אדישים כששומעים אותה.
עבורי, Chelsea Girl הוא אלבום מלודי יפה וענוג, שנוסך בי תחושה של יום חורפי רגוע.
כנראה שבדיוק בגלל הסיבות האלה, ניקו לא אהבה את האלבום בעצמה. היא רצתה יותר אגרסיות, יותר תופים וגיטרות ופחות מיתרים. העדנה הזאת כבר לא קסמה לה.

ובשלב הזה, בערך, אנחנו מגיעים לדרך שעברה ניקו בין שתי התקופות שהגדרתי בגסות בתחילת הפוסט.
במעבר הזה, החל להמאס לניקו מתדמית הבלונדינית העדינה והיפה שהייתה לה עד אז.
יש לציין שלהרואין היא הייתה מכורה כבר כשהתחילה לעבוד עם הוולווט אנדרגראונד, אך את השלכות השימוש בו, מתחילים לראות בבירור בתקופה הזו, בה יופייה מתחיל להיעלם, ומנסיכת הקרח שהייתה עד עכשיו, היא הופכת למעין מכשפה, כמו שתמיד רצתה להיות.

בסרט "ניקו אייקון" שיצא ב-1995 ומסקר תחנות שונות בחייה של ניקו, נאמר פעמים רבות שהיא הייתה אישה קרה מאוד, בקושי דיברה, לא החזירה אהבה למאהבים הרבים שהיו לה, וגם לא הייתה שלמה כלל עם המראה שלה.
אחד המרואיינים בסרט, שהיה צמוד אליה בתקופה המדוברת, אמר שהיא שנאה את זה שחשבו שהיא יפה, והייתה מרוצה כשאמרו לה שהמראה הג'אנקי החדש שסיגלה לעצמה מכער אותה.

בנוסף לכל אלה, ניקו החלה דרך חדשה מבחינה מוזיקלית, ואת שירי שני האלבומים הבאים שלה: "The Marble Index" ו-"Desertshore", כתבה והלחינה בעצמה. השירים באלבומים הללו היו הרבה יותר ניסיוניים מבאלבום הבכורה, גובו בהרמוניום (כלי הודי שדומה לעוגב), והיו גותיים, אפלים, ואפשר להגיד, אפילו מפחידים.

אחד מהנושאים העיקריים שהעסיקו את ניקו בכתיבת השירים שלה היה בנה, ארי.
ארי, כיום צלם ושחקן, נולד בשנת 1962 אחרי רומן של ניקו עם השחקן הצרפתי אלן דלון. דלון, מצידו, לא לקח אחריות על בנו ואף התכחש אליו.
בשנות חייו הראשונות, היה ארי עם ניקו, אך לאחר שאמו של דלון ראתה שניקו לא מתפקדת טוב בתור אמא ולא מסוגלת לגדל את בנה, היא אימצה את ארי הקטן.
לאחר כמה שנים, ניקו חידשה את הקשר עם ארי וגרמה לו להתמכר להרואין.
כשמכירים את הסיפור שעומד מאחורי השירים האלה, הם הופכים להיות מפחידים ואפלים אפילו יותר.

ב-1974 יוצא אלבומה הרביעי, "The End". גם השירים באלבום הזה מלווים באותו הרמוניום ובאותם כלי הקשה נפלאים שהיו גם באלבומים הקודמים.
באלבום הנוכחי, גם בריאן אינו מצטרף לחגיגה ומוסיף את הסינתי.
לקראת סופו, מופיע שיר הנושא: The End. קאבר מצמרר לשיר של הדלתות. ברקע, ג'ון קייל ופיל מזנזרה על גיטרה חשמלית משחקים ויוצרים סוג של כאוס בזמן שניקו שרה את מילות השיר (המצמררות גם ככה) בקולה הנמוך.
בעיניי, מדובר באחד הביצועים המוצלחים ביותר שקיימים לשיר האלמותי הזה.

אנחנו מגיעים לעיצומה של התקופה השנייה של ניקו. בסוף שנות ה-70 בואכה שנות ה-80 היא שקועה עמוק בהתמכרות להרואין ובהרס העצמי שלה.
בשנת 1981 יוצא האלבום "Drama of Exile", כנראה שמדובר באלבום הכי פחות זכור והכי פחות מוערך שלה (ולמען האמת, די בצדק לדעתי), ששילב בתוכו מקצבים וכלי נגינה אוריינטלים ומזרח תיכונים.
לא רק המוזיקה באלבום מעניינת, אלא גם הסיפור שעומד מאחורי הקלטות האלבום הזה והוצאתו:
ניקו התחילה להקליט את האלבום באפריל-מאי של אותה שנה, אך ההקלטות הכמעט גמורות אבדו בנסיבות מסתוריות. יש גרסאות שונות המסבירות את ההיעלמות הזו, לפיהן נגנבו מהאולפן בדרכים שונות ומשונות / נמכרו על ידי ניקו בתמורה לכסף להרואין ונמסרו לחברת התקליטים Aura. איך שלא יהיה, ניקו ומפיק האלבום, פיליפ קיליקיני, חזרו לאולפן בחודש מאי כדי להקליט את האלבום פעם נוספת.
כך קרה שהאלבום הזה יצא פעמיים בשתי גרסאות שונות. הגרסא המקורית (ההקלטה הראשונה) יצאה ב-1981 באותה חברת תקליטים אליה היא נגנבה / נמכרה, והגרסא של ההקלטה השנייה יצאה שנתיים מאוחר יותר בחברת תקליטים אחרת.

אלבומה האחרון של ניקו, "Camera Obscura", יצא כ-3 שנים לפני מותה. באלבום, ג'ון קייל חזר לשתף איתה פעולה והפיק את האלבום אחרי הפסקה ארוכה. גם האלבום הזה, כמו האלבומים לפניו, היה אפל וגותי, אבל היה נגיש וקומוניקטיבי יותר. אפשר לשמוע בו שינוי בקולה של ניקו, הוא התעבה ונעשה עמוק אף יותר (מסתבר שזה אפשרי), כנראה בעקבות השימוש הגובר שלה בסמים.
אחד משיאי האלבום בעיניי הוא הביצוע של ניקו לשיר "My Funny Valentine", שאמנם, לא הצלחתי להבין אם מדובר בבדיחה או שהיא לקחה את הקאבר הזה ברצינות, אבל הביצוע בהחלט מחמם את הלב.

ב-18.7.88, יצאה ניקו לטיול אופניים באיביזה יחד עם בנה, ארי. באותה תקופה ניסתה לסגל לעצמה אורח חיים בריא ולא עשתה שימוש בסמים.
במהלך הרכיבה, לקתה ניקו בהתקף לב שגרם לנפילתה ולפגיעה אנושה בראשה. נהג מונית שעבר במקום, מצא אותה שרועה ליד הכביש מחוסרת הכרה ולקח אותה לבית החולים, שם מתה כמה שעות לאחר מכן.

יום הולדת שמח, ניקו, ותודה לך על המוזיקה שיצרת בשתי התקופות האלה: תודה על שירי הפולק הנוגים, היפים והנעימים לאוזן, ותודה גם על המוזיקה הגותית, המדכדכת ומלאת הייסורים שהשארת אחרייך.

"כי היא הייתה בודדה,
וכה בלונדיני היה שיערה
לבה קר כאבן
ואז הוא קרא: ילדה מסכנה, בואי
לא תהיי עוד בודדה לעולם"

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0