צרור מחוות

שי: מעבר להערכה שמוסיקאים מביעים באלבומי המחווה, הם גם מצהירים על עצמם ש:"היי, אנחנו לא רק עושים מוסיקה, אלא גם שומעים מוסיקה". ואני מניח שהם חייבים. זה אולי הדלק החשוב ליצירה שלהם, שמעורר את ההשראה ובוודאי לא היו מעטות הפעמים בהן הם דמיינו את עצמם מבצעים את השיר ההוא שהם כל-כך אוהבים.

כמה מילים על מחוות או קאברים/גרסאות כיסוי במילים אחרות- אני מאד אוהב לשמוע זמר/להקה/יוצר לוקח יצירה של מישהו אחר, יצירה שאופיה כבר התבסס, ומנסה בהצלחה לתת את קולו האישי בתוכה וקצת להפוך אותה לשלו.

אז לרוב מה שיקרה זה שיתאגדו מספר אמנים לכבוד יום הולדתו של מוסיקאי מסויים או סתם כי באמת הגיע הזמן להגיד תודה, וכל אחד מהם יבחר לפי ראות עיניו וטעמו את השיר האהוב עליו מתוך הרפרטואר הרחב של האמן המוחווה, אותו הוא יאמץ לרגע אחד. לדוגמא אלבום המחווה שיצא לכבוד ג'וני מיטשל ב-2007. ואם כבר דיברנו על להפוך את השיר לשלך ולתת את קולך בו, אז יש לנו כאן את נסיך האינדי, סופיאן סטיבנס שמכסה את free man in paris. הוא למעשה ממש ממציא את השיר מחדש ונותן לו טיפול סופיאן סטיבנסי הולם מתובל היטב בכלי נשיפה וקשת.

http://sentireascoltare.com/wp-content/uploads/2012/12/Joni+Mitchell-Tribute-To-album.jpg

במקרה אחר, ההתאגדות המחוותית תהיה לא סביב רפרטואר שלם אלה סביב יצירה אחת או אלבום. כמו בחתונת הכסף לכבוד "חתונה לבנה" של שלום חנוך. 25 שנה לאחר צאת האלבום הזה שדי תפס את הקהל הישראלי לא מוכן, נאספו להם מיטב אמני ישראל כדי להוקיר תודה ולהביע את הערכתם לאלבום הנפלא הזה שתרם רבות למוסיקה הישראלית. לטעמי נוצר כאן פספוס ואולי היה זה ניסיון שנועד לכישלון. האלבום עצמו נע סביב סיפורו האישי של שלום חנוך ובעיקר סביב גירושיו מליהי חנוך. יש קו אחיד לסיפור שעובר באלבום ומייצר מסגרת הכרחית לאלבום שמעצימה את ההאזנה לו. ובמקרה הזה, הטיפול השונה שכל זמר מעניק לשיר שהונח בידיו, ממסמס את המסגרת הכה חשובה ולעיתים אף חוטא באי הבנתה. קרולינה הנפלאה לקחה על עצמה את זעקת ה"שחרר אותי" אך קולה שמתעטף בצלילי גרוב וסול שאפשר להבין איך הם משתלבים בשיר שמדבר על שחרור, לא נוסק לעוצמה הדרושה כדי לתבוע את הדרישה ששלום ידע לתת.

אז בשביל אלבום קונספט כנראה שצריך מישהו אחד שיקח על עצמו את המשימה בשביל להחוות כראוי. או להקה אחת, כמו הפליימינג ליפס שהיו מספיק נועזים לכסות את אחד האלבומים הגדולים של המאה ה20 – הצד האפל של הירח מאת פינק פלויד. הליפס ידועים בשגעון הגדלות שעובר עליהם בעשור האחרון ולדעתי אנחנו רק מרוויחים מכך. הרעיון להוציא אלבום מחווה לדארק סייד נולד בטח לאחר שהם ביצעו אותו במלואו באחת ממסיבות ראש השנה האזרחית שהם מקיימים כל שנה. כמו שאי אפשר לטעות בסאונד של הפלויד'ס, כך הסאונד של הליפס כבר התבסס מאד בשלושת העשורים בהם הם פועלים והוא מספיק לחלוטין כדי לאפשר להם לבצע את האלבום האייקוני הזה. זה אולי קצת נשמע כמו פגיעה בקודש הקודשים של עולם הרוק, אבל היי, אם במקום צלצול השעון בתחילת time אפשר לתקוע קריאות תרנגול(dub side מישהו?!), אז אני חושב שהפליימינג ליפס עשו עבודה מעולה. הם ידועים באהבתם לקאברים ומחוות (כולל גם קינג קרימזון ובריטני ספירס) ותמיד עושים זאת בצורה מקורית ומעניינת. הם לוקחים את הקלאסיקה הזו ומעבירים אותה דרך המסננת של embryonic, אלבומם משנת 2009 שאתעקש להכריז עליו בתור אלבום העשור הראשון של המאה ה-21.

ולעיתים המחווה היא לא לכבוד אמן מסוים או יצירה/אלבום מסוימים. לפעמים זה לתקופה. מארק לנגן החביב הוציא בשנה שעברה את imitations. אלבום בו הוא חוזר למוסיקה שהתנגנה בבית הוריו ונזכר בקולם של פרנק סינטרה, בובי דרין ואנדי ווילאמס שבוקעים מהרמקולים. זה אכן מרתק לשמוע כיצד השירים שמילותיהם הושרו ע"י הזמרים האלה, בעלי הקול המרשים והצלול שכבשו מאות אלפי מאזינים סביב העולם, מוגשים כעת ע"י נסיך הגאות והשפל של הרוק האלטרנטיבי וגרונו החרוך. התוצאה יפהפיה ולנגן מחיה את השירים האלה שמעולם לא אבדו בזמן, אך גם לא זכו למחווה שכזו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: