שי על אלבום אחד שלא זוכה למספיק כבוד

שי: אין צורך בראיה חותכת על מנת להכריע כי ימיה של להקת ג'נסיס בהנהגת פיטר גבריאל הם המועדפים על הרוב. לפעמים לא נתפס כיצד שינוי קטן בהרכב יכול לחולל שינוי שכזה באופיו האמנותי, עד אשר מעריציה יתעקשו ליצור הפרדה גסה כאילו מדובר בשתי להקות שונות. ובכן, גם אני ממעריצי ג'נסיס הראשונה וחייב לחבריה תודה גדולה על שעות רבות של האזנה מהנה, לאלבומיהם הנפלאים מתחילת שנות השבעים. כולם מכירים את SELLING ENGLAND ונעים סביב הוויכוח האם FOXTROT למעשה עולה עליו או שהפסגה היא אלבומם האחרון עם גבריאל– LAMB LIES DOWN ON BRODWAY. בין כל אלה אני תמיד מרגיש את הצורך לצרף למשוואה אלבום נוסף שמבחינתי אין סיבה לא לציין את שמו באותה נשימה עם האחרים: TRESPASS.

האלבום יצא ב-1970 לאחר אלבום בכורה כושל מ-1969 שנעלם תחת העושר המוסיקלי שאפיין את אותה שנה. ניחוח הבוסר ממלא אותו וכל מי שמכיר את שאר אלבומי הלהקה מתחילת שנות השבעים יבחין מיד כיצד באלבום המדובר הלהקה עוד מנסה לעצב את הצליל שלה. אם ציינתי כיצד שינוי הרכב הנגנים משפיע על אופיה של הלהקה, הרי שכאן עדיין לא התגבש לו ההרכב הסופי והמוכר של ג'נסיס. פיטר גבריאל הוא המנהיג והכותב המרכזי של הלהקה, טוני בנקס מתחיל להפגין את יכולתיו כאחד הקלידנים המובילים של הפרוגרסיב-רוק ומייק ראת'רפורד על תקן ה"כל יכול" של הלהקה בגיטרות, בס וקולות רקע. אנתוני פיליפס שבהמשך יוחלף ע"י סטיב האקט האגדי בגיטרה, וג'ון מייהו כמתופף והחוליה החלשה בהרכב אשר יפוטר לאחר צאת האלבום ואת מקומו יתפוס פיל קולינס (ובוא נודה שלמרות שיש הרואים בו כמי שהרס את הלהקה, הוא עדיין מתופף על). ג'נסיס ידועה בתור להקה שמסתגרת ויצירתה נכתבת ברגעים של אינטימיות וניתוק מהעולם, וכאן זה החל כאשר לצורך העבודה על האלבום הזה התבודדו להם בבית קטן ביערות אנגליה ושם שקדו על החומרים. ניתן להרגיש שבניגוד לפומפוזיות הרומנטית שתאפיין את המוסיקה שלהם בהמשך, כאן הכיוון הוא יותר פולק ופסטורליות אם כי כבר ישנם ניצנים לתיאטרליות אותה הביא גבריאל אל חזית הלהקה.

אחת הנקודות החלשות באלבום הזה הוא הסאונד הכללי שלו. כנראה בחבלי לידתו, זהו נושא שנשאר קצת מחוץ לדאגותיהם של חברי הלהקה והמפיק טוני סטארטון סמית'. גם עקב תקציב דל עדיין לא התאפשר לחברי הלהקה להשיג את הציוד הראוי על מנת להפיק את חזונם במלואו כמו שניתן לשמוע בפוקסטרוט או סלינג אינגלנד (אני יודע שאינני מזכיר את נרסרי קריים ועל זה תסלחו לי מכיוון שהוא אינו מהאהודים עלי) אם זה מפלי הקלידים של בנקס שממלאים את החלל או בכלל הדיוק שבו ממוקמים כל הכלים בין אוזני המאזין. ולמרות זאת, ניתן לשמוע את איכות הכתיבה הגבוהה והחזון שלמרות שאיננו נרקם בשלמות עדיין מובא כאן בצורה יוצאת דופן וסוחף את המאזין לעולמם הקסום של חברי הלהקה.

ובסופו של דבר, הסיבה ללמה האלבום הזה הוא אנדרייטד מוחלט היא השיר שסוגר את האלבום ובעיני הוא אחד השירים החזקים של הלהקה- THE KNIFE. השיר הזה יחד עם העטיפה החתוכה של האלבום אשר סכין נעוצה בגבה הם מה שהופכים את האלבום הזה לבלתי נשכח. יש לתהות מדוע השיר החזק הזה הושאר לסוף האלבום ולא בא במרכזו. סביר להניח שזה נעשה כדי ליצור את הגרנד פינלה המתאפיין בקרב המכריע בו נדע אם הטובים ניצחו. זהו אחד השירים הכי רוקיסטים של ג'נסיס שמשלב בתוכו ריפים צורמים של גיטרות נגד קלידים עם קופצניות אירית ולפני כולם פיטר גבריאל צועד ומוביל את המחנה אל הקרב. מעבר לסיפורי הפיות וההרפתקאות בארץ המעשיות, המוסיקה של ג'נסיס הינה גם ביקורתית ואקטיביסטית באשר למתרחש בעולם. כאן מנסה להעביר גבריאל, רעיון שקרא בספר של מהטמה גנדי, בו הוא רוצה להגיד שמאחורי פתרונות אלימים מזדקפות להם ישויות דיקטטוריות. השיר הזה נהיה ללהיט והפך לחלק בלתי נפרד מהסט ליסט של הלהקה בהופעות, כאשר לרוב נשמר לו מקום מיוחד בהדרן.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    כתיבה נהדרת לאלבום שאני לא מכיר מספיק טוב. תודה!!

  • comment-avatar
    Eran 5 שנים

    איזה שטויות!!! ומה פיטר גבריאל עשה בשנות ה 80??? פרוגריב רוק??? נו באמת….פיל קולינס הוא אגדה. רק מי שמכיר יודע. גם הביטלס לא מדגדגים אותו ואני ממש לא צוחק.

  • DISQUS: