תומר: בכל פעם שהייתי ממליץ למישהו על האלבום הזה, זו התגובה שהייתי מקבל: "עזוב אחי, תביא לי את Nevermind וזהו, מספיק לי". אז נכון, Nevermind אחלה אלבום ובלה בלה בלה, אבל העקשנות של להשאר שם, רק באלבום הזה, שיגעה אותי ועדיין משגעת. ושלא תבינו לא נכון – אני לא טלית שכולה תכלת, יש לי המון חוסרים בתחום המוזיקה אבל זה ללא ספק אלבום כמו שאלבום צריך להיות, אלבום שלא מתפשר לא במוזיקה ולא במילים, אלבום שהולך עד הסוף וצריך להתחיל לצעוד ליד כל ה-נוורמיינדים למינהם.
אני מניח שחלקכם מרימים גבה לגבי הבחירה וזה מאוד מובן ויש שתי סיבות לכך: האחת – Nevermind והשניה – ההופעה האקוסטית בניו-יורק. שני האלבומים האלה הם בגדר חובה בכל בית יהודי ושניהם שמו את נירוונה עמוק באור הזרקורים כמובילי דור שלם אבל שניהם גם גרמו לחוסר ענין ב-In Utero, האלבום שיצא בין לבין, האלבום שלדעתי נירוונה נמצאים בו בשיא כוחם. בזמן שנוורמיינד היה מאופק במידה מסוימת ויחסית, כאן חברי הלהקה הולכים על כל הקופה. המוזיקה כבר על סף מטאל, הופעות מחוספסות של תוהו ובוהו טהור, אכזריות מחשמלת וכל מה שנער בשנות התשעים צריך. אני מניח שבזמן אמת האלבום הכה גלים אבל כשיצאה ההופעה האקוסטית זה היה הקש, וזה חתיכת קש ששם את אלבומם השלישי והאחרון של הלהקה בצד.
הרבה אנשים זוכרים את קורט קוביין מההופעה בניו-יורק. אבל לא כזה היה קוביין, היה לו צד פרוע ביחד עם כתיבת שירים נוקבת, ביקורתית וחריפה. אני אוהב לחשוב על נירוונה כלהקה שאיתה הייתי יוצא למרד, עד היום אפילו ופה נמצא המרד שאני מחפש. "Rape Me" שמדבר על חברות התקליטים שבהן תמיד כיף להכנס, Scentless" Apprentice" האגריסיבי וכמובן כל השירים בגרסאת האולפן שלקחו חלק באותה הופעה מדוברת, שתסלחו לי שאני אומר אבל פשוט מבוצעים בצורה הרבה יותר טובה.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=wSE-mcIn1XQ]
COMMENTS