כמו בכל שבת, גם היום, נועה שלנו מתיישבת מאחורי ההגה לקילומטרים האחרונים של השבוע ולוקחת אותנו לעוד נסיעה מופלאה ומרתקת…
נועה:
במציאות המהירה, התזזיתית והקצת-היסטרית שהתרגלנו לחיות בה, אנחנו נוסעים הרבה. נוסעים ממקום למקום, מהכא להתם, מנסים להדביק את מחוגי השעות שתמיד נראה שמקדימים אותנו בכמה דקות לפחות, ומנסים להגיע כמה שיותר מהר אל היעד, אל המטרה. לעתים נדמה שכבר כמעט ושכחנו את כוחה המעצב של נסיעה, את מטעני התמונות והזכרונות שהיא נוטעת בתוכנו, את היכולת להתבונן, ולהקשיב.

עוד מקדמת דנא תיארו המשוררים את החיים כדרך, כמסע – מסע שיש לו התחלה וסוף ברורים, אבל נתיבים רבים ומתפתלים באמצע, כאלה שמובילים אותנו לדרכים ידועות מראש, לצד כאלה שאנחנו מגלים בעצמנו, לעתים בגלגולים נרגשים באחו הירוק, ולעתים בחציבה עיקשת בסלע ובגלגול אבנים וסלעים.
ואנחנו עוברים בנתיבים הללו, נוסעים אליהם ובתוכם, בנסיעות שחלקן ארוכות חלקן קצרות, חלקן משנות אותנו, ובחלקן אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו משנים משהו, אולי מישהו, שפגשנו בדרך. והנסיעות הללו, בשקט המשתרר בהן אחרי כמה דקות של נסיעה, הן הזדמנות שלנו להתבונן גם פנימה, ולחשוב קצת על דברים שאנחנו לא פנויים או לא רוצים לחשוב עליהם רוב הזמן, ולגלות קצת, ממש קצת, מי אנחנו, מאין באנו, ולאן לעזאזל אנחנו נוסעים?

התרגלנו לחשוב שנסיעות משמעותיות, כאלה שאנחנו מצטיידים במצלמה לפני שאנחנו יוצאים אליהן, כדי לצבור לא רק זכרונות, אלא גם ראיות מתועדות לחוויה, הן כאלה שצריך להפריד מהחיים עצמם, ולהגדיר אותן במסגרת ברורה של טיול, או חופשה, מסגרת שמוכרחה לחרוג מהתוואי הרגיל שלנו, האפור והשגרתי, מהבית-לעבודה-ללימודים ולמכולת. אבל אם נפקח את העיניים, נוכל לראות שגם בנסיעות המוכרות, במסלולים הקבועים, בכל יום מתרחש משהו מפתיע, ובאותה פינת רחוב יעברו בכל יום כמה אנשים שלא עברו שם אתמול.

הת'ר נובה יודעת משהו על נסיעות. הילדה שנולדה בברמודה, וגדלה על סירה שאבא שלה בנה במו ידיו, ודאי יודעת לספר על מרחבים, על אינסופיותו של האופק המתרחק תדיר, על השמים של ג'ורג'יה או'קיף, תכולים ומנוקדים ענני נוצה, ועל הגעגוע אליהם, במציאות עמוסת הלבטים שלא מרפים – האם אני בכלל נוסעת בכיוון הנכון? האם לא טעיתי בפניה? האם הציפורים טסות פתאום נמוך מדי, או שזה רק נדמה לי?
ב-1994 הת'ר התפרצה לחיינו כמו פצצת נובה, עם האלבום Oyster המצוין. צעירה, יפהפיה ובלונדינית, משוררת אמיתית שלמזלנו ידעה גם להלחין את המלים הרגישות שכתבה, להפליא לנגן בגיטרה את הלחנים שכתבה, ולשיר אותם בקולה הצלול, הענוג.
השיר Ride מופיע באלבום The Jasmine Flower שהת'ר הוציאה ב-2008, בוגרת יותר, מפוכחת, אולי קצת עצובה. היא כותבת שם על לבטים, על חוסר בטחון, על צורך אינסופי באישורים מבחוץ, ועל הרצון הזה, הכמיהה, לא להאחז בשום דבר, ופשוט לנסוע הלאה, קדימה.
לאן?!
תקשיבו לה רגע, לבחורה היפה שחייבת שמישהו אחר יגיד לה את זה, כי מישהו צריך להקשיב. כי אחרי כל האלבומים והשירים שהתארחו כאן השבוע, כולם מתאימים לנסיעות ארוכות, לשיער המתבדר ברוח, לתנועה, אני חושבת שהגיע הזמן לעצור קצת לצד הדרך לעת ערב, להביט בשמש השוקעת באופק, להרתיח קפה בפינג'אן, להתבונן, להקשיב, ולחשוב.

http://www.youtube.com/watch?v=1DXBZiM_deA