ערן:
על הגרייטפול דד קשקשתי לכם פה יותר מפעם אחת. לאורך השנים אינספור אנשים ניסו להסביר את הפלא הזה שנקרא הדד, ובעיקר את הסיבה למשיכה המגנטית שהרגישו ומרגישים מיליונים ברחבי העולם למוזיקה שלה. אחד הציטוטים האהובים עליי בהקשר הזה הוא של ביל גראהם, מפיק המוזיקה האגדי וחבר טוב של המתים אסירי התודה, שאמר פעם: "זה לא שהם הטובים ביותר במה שהם עושים – הם פשוט היחידים שעושים את זה".
במשפט הזה טמון הרבה מסוד הקסם של הלהקה. אבל בשישי הזה לא בדד עסקינן, כי אם בלהקה אמריקאית מיוחדת אחרת, שגם היא נגעה בהכל-מהכל ושקשה מאד להגדיר אותה.
את ליטל פיט (Little Feat) האמריקאית אפשר בפשטות להכניס לקטגוריית הרוק הדרומי, אותו זרם מוזיקלי שהתחיל עם האחים אולמן בסוף שנות ה-60 וכבש את ארצות הברית בסערה בעשור שלאחר מכן: המתכון הורכב מבלוז-רוק קצבי ואנרגטי, עם הרבה ג'אמים ואלתורים, גיטרת סלייד בכל רגע פנוי, ובעיקר הרבה נשמה.
אבל מבט מעט יותר מעמיק, מגלה שהפיטים הקטנים עשו הרבה יותר מזה. הבלוז והרוק הם אמנם המצע שעל גביו הם מגישים את המנות המוזיקליות הערבות לחך שלהם, אבל יש שם איכשהו גם שילוב מפתיע של פאנק (פ' רפויה כמובן), קאנטרי, R&B ואפילו (רחמנא ליצלן) ג'אז. אבל מעבר לשיוכים הז'אנריים, יש שם בעיקר תחושה נהדרת של חופש – חופש שרק בדרום המיוזע של ארצות הברית של אמריקה יכול להתקיים.
ב-1978 הוציא הלהקה אלבום בשם הכה-רלוונטי לנו "Waiting for Columbus", אלבום הופעה כפול שהוא תצוגת תכלית מושלמת של כל מה שהלהקה הייתה מסוגלת לו. באלבום בעיקר בולטת הנוכחות המרשימה והמפוצצת בנשמה של לואל ג'ורג'. הסולן השמנמן והמוכשר היה בעל יצר הרס עצמי מפותח, והוא מת מהתקף לב שנה בלבד אחרי שיצא האלבום. אבל השירה רבת העוצמה שלו מנצחת על מקהלה של מוזיקאים שרקחו שילוב מעולה ונדיר של יצירתיות מוזיקלית יחד עם אנושיות ופשטות, על הבמה ומחוצה לה.
רוק דרומי בשבילי זה להיות בדרכים, תמיד בתנועה: זה אומר מרחבים פתוחים, חופש ואלתור – ואין כמו ליטל פיט כדי לייצג בדיוק את כל אלה.
שבת שלום מקולומבוס…
COMMENTS