שבוע 12- קולומבוס מגלה את טקסס

ערן, יליד טקסס (בדמיונו הקודח בלבד) וחובב קאנטרי גדול, יוצא ממשבצת שישי שלו בשביל לכתוב לכם על אחת הדמויות המסתוריות והמעניינות (וגם אחת הפחות מוערכות שלא בצדק) במוזיקה האמריקאית… ערן: נסו לדמיין לעצמכם מעין רצף, שבקצה האחד שלו מוזיקה בנאלית וחסרת כל ייחוד, כזאת ששמעתם כבר מיליון פעם, ובקצה השני שלו מוזיקה כל כך מתקדמת ואוונגרדית שהיא כבר מחרישת אוזניים (מישהו אמר מורדי?). אמנים רבים, כך נדמה, מרגישים שהם חייבים לבחור בין השניים: בין הצלחה מסחרית ופנייה למכנה משותף רחב ככל הניתן, לבין חדשנות ויצירתיות פורצת דרך, שמטבע הדברים תפנה רק למתי המעט המעמיקים באמת.
במוזיקה האמריקאית הדרומית, סמל הפשטות והשורשיות, נדמה שהיו מספר יחידי סגולה שהצליחו לזכות בשני העולמות. כאלו שהצליחו לפענח את הגאונות שבפשטות: להיות פשוטים וארציים, "עממיים", ויחד עם זאת בעלי קול ייחודי ואמירה אמנותית משלהם.
מפתיע ככל שזה יישמע, טאונס ואן זאנדט, שלמד בבית הספר "הגאונות שבפשטות" על שם בוב דילן (שהיה ההשראה העיקרית שלו), הוא מועמד מרכזי לתואר "כותב השירים הגדול ביותר במוזיקה האמריקאית". למרות שהיה חמוש בלוק של טקסני קשוח ומחוספס, כתיבת השירים של ואן זאנדט היא מהרגישות והמלנכוליות ביותר שתשמעו בחייכם. הדיכאון והאלכוהוליזם, שליוו את ואן זאנדט כל חייו וגם גרמו למותו בגיל 52, מורגשים היטב בכל תו שהגיטרה שלו מוציאה ובכל הברה שהוא מיילל בקולו הגבוה. השירים שלו קצרים ומדויקים, ללא שום מילה מיותרת. הוא תמיד מרוחק, לא מתמסר לגמרי, כיאה לאדם הדיכאוני שהיה. הוא לא מנסה לרצות אף אחד: פשוט רוצה לומר את שעל לבו. בפשטות.
ואן זאנדט, שלא זכה להצלחה מסחרית משום סוג, הוא אחד האמנים שאתם באמת חייבים להכיר. השירים האלו לקוחים מאלבומו השלישי (שיצא ב-1969), שקרוי על שמו.
רק אזהרה קטנה למשתמש: הדיכאון הזה מוגש כל כך טוב, שהוא עלול להיות ממכר…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0