רועי ויינברג
מוזיקה היא אומנות מיוחדת, כי יש לה את היכולת לקום לתחייה. בדומה למחול או להקראת שירה, אנחנו יכולים ללכת ולשמוע את המוזיקה בגרסאות קצת שונות מפעם לפעם. לכן אחת השאלות המעניינות ביותר בהתבגרות של מוזיקאי היא הדרך שבה הוא ניגש לשיריו הישנים, בטח אם הם נחשבים ליצירות מופת. אביתר בנאי היה חילוני תל אביבי בן 24 כשיצא אלבומו הראשון שנקרא על שמו, והפך בעיניי לאחד האלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים אם לא הטוב שבהם. הוא התחתן, חזר בתשובה והוציא עוד אלבומים טובים מאוד מאז, מ'שיר טיול' (1999) ועד 'החיים מתחילים לנגן' (2021); אך לאלבום הראשון יש מעמד מיתי משל עצמו.
המעמד הזה נובע בין היתר מהיחס של בנאי עצמו אל האלבום. אפשר להבין מדוע אחרי עשרים וחמש שנה הוא מתקשה לשיר פנטזיות רצח כמו 'אקדח', לאחל לזוגתו לשעבר שתישאר לבד לנצח או לדבר על יחסי מין בינוניים, בטח כאבא לילדים וכאדם דתי. ובכל זאת, מתוך הפער הזה הוא בחר לצלול לחזרה לתוך אלבומו הראשון בסיבוב הופעות שהגיע לשיא בהופעה בקיסריה (ההופעה זמינה במלואה באתר 'כאן', ועלתה כאלבום לאמצעי הסטרימינג השונים). האלבום הזה ממחיש בעיניי שלושה תהליכים שעברו על בנאי בשנים שחלפו מאז: ההתפתחות האמנותית כמוזיקאי, השינוי הדתי וההתבגרות כאדם.
באלבום ההופעה יש כמה שינויים משמעותיים בעיבודים של השירים. אחד הבולטים שבהם הוא בשיר 'הדוב והנחש', כשהפסנתר הופך לגיטרה חשמלית. בשונה מהגרסה המקורית, כאן התפקיד של הפסנתר עבר ברובו לגיטרה של יוגב גלוסמן, והוא גורם לשיר להרגיש קצת יותר אגרסיבי. במקום התחכום של הפסנתר והמינימליסטיות של הגרסה המקורית, יש ליין גיטרה שתופס אותך לא מוכן.
גרסאות אנרגטיות יותר לשירים בהופעות חיות הן לא משהו חדש, והן רק צד אחד של הגיוון שיש באלבום ההופעה לעומת האלבום הראשון. דוגמה נוספת שהפכה לחצי בדיחה בקרב מעריציו השרופים של בנאי, היא שינוי המילים הבלתי נמנע בחלק מהשירים. כך, למשל, ב'מתי נתנשק' הוא שר "אני גומץ" ולא "אני גומר" (גומץ, למי שתהה, הוא החלק המתקפל של המרפק או של הברך). אין כאן איזו מטאפורה מתוחכמת, אלא פשוט ניסיון לחיות עם הפער בין שיר על סקס לבין החיים כאדם שומר מצוות. מעבר לכך, אגב, אין הבדל יוצא דופן בין העיבוד של השיר בהופעה לעיבוד שבאלבום המקורי.
השיא הרגשי של אלבום ההופעה הוא גם השיא של האלבום המקורי – הרצף של 'תיאטרון רוסי' ו'אקדח'. גם במקרה של תיאטרון רוסי יש שינוי קל במילים: "שלא תישארי לבד לנצח" במקום "אמן תישארי לבד לנצח". אחרי פתיחה תזמורתית יותר, אנחנו מקבלים את בנאי לבד עם הפסנתר. זה אולי הרגע היפה ביותר באלבום המקורי, וגם באלבום ההופעה. הוא והלהקה יודעים מתי לגעת ומתי לשמור על המקור, עם תוספת מינימלית של כלי מיתר. בחלק מהשירים, כמו 'יש לי סיכוי' או 'מנגינה יקרה', השינוי קטן במיוחד ובצדק. מדובר ביצירות מופת עם מסר אוניברסלי, אפילו דתי ברמה מסוימת, וככאלה לא צריך לגעת בהם.
המקרה של 'אקדח' שונה לחלוטין. בקטע הקישור לפני השיר, שמופיע בהופעה ששודרה ב'כאן', בנאי אמר שהוא בכה כששמע את השיר הזה בפעם הראשונה. זה שיר קשה מאוד, אלים מאוד ואולי היה מקבל תגובות שונות לגמרי אם הוא היה יוצא היום. לכן הוא בחר להתייחס אליו ממקום קצת אחר: במקום הגרסה המקורית אנחנו מקבלים כאן גרסה שיותר מזכירה היפ הופ, כשבנאי עושה ראפ ומתייחס לשירו המקורי עם שורות כמו "לרגע אין עולם, רגע נשטף לתוך רגע משותף". ברוב ההופעה הוא יושב על הפסנתר, שנמצא בצד הבמה, ואולי אף מרגיש מעט מנותק משאר הלהקה. כאן הוא במרכז, מסתכל ישירות אל הקהל, ומתייחס לכך שאי אפשר לגעת ביופי.
הביצוע הזה ממצה את התהליך הרגשי שאביתר בנאי עבר בעשרים וחמש השנים האלה: מכעס לאהבה. במקום לדמיין דריכת אקדח ולקשור אישה לפסנתר הוא מדבר על הפער בין אהבה לתאווה ובין התעתוע לאמת, ובדיוק ברגע הזה רואים את אשתו. קשה לעצור את הדמעות. בנאי אמנם אומר שאי אפשר לגעת ביופי, אבל אפשר להסתכל עליו קצת אחרת. עובדה, הוא הצליח.
אלבום הלייב, באופן מעניין, לא מסתיים כפי שמסתיים האלבום הראשון. בגרסת ההופעה המשודרת בנאי נפרד מאיתנו עם השיר 'מתנות', ובגרסאות שאפשר למצוא בשירותי הסטרים האלבום מסתיים עם 'מגדל המים' (שיצא ב'לשונות של אש') ועם 'שוב מלבלב' של אחיו מאיר בנאי ז"ל. הבחירה, כמובן, לא מקרית. 'מגדל המים' הוא השיר שבו אביתר בנאי פונה אל עצמו הצעיר, עם שורות כמו "אני הלכתי ממך, אתה הלכת ממני….זה אתה מפעם, זה אתה עדיין". הוא נוהג לסיים את הופעותיו בשנים האחרונות בקאבר לשירים של אחיו, וכאן הוא בחר לחתום את האלבום עם שיר שמדבר על הנכונות לאהוב ולהיפתח מחדש. יש אלמנט של סגירת מעגל בהופעה שמתחילה ב"יש לי סיכוי להינצל, אני יודע" ומסתיימת ב"אני מוכן להתאהב". אי אפשר שלא לחייך בסוף האלבום הזה.
שחר רודריג
לא מזמן כתבתי פה לראשונה, לרגל יום הולדת 50 של אביתר בנאי, על האלבום הראשון שלו. אלבום שתמיד השאיר אותי מחוסרת יכולת לדייק במילים, אולי כי לא ידעתי מה עוד אפשר להוסיף מלבד הסכמה שבשתיקה. והנה, תוך חודשיים, אני מוצאת את עצמי כותבת שוב על אותו האלבום בדיוק, הפעם מתוך התחושה הבוערת שאי אפשר להישאר אדישות לביצועים המחודשים לשירים האלה.
בהופעה הזו בקיסריה, שאלוהים יודע איך פספסתי, אביתר בנאי חזר לבצע את כל שירי האלבום הראשון ממש לפי הסדר. על רקע נעימת הפתיחה של האלבום הוא מקריין את המילים הבאות: ״כשאני נכנס לתל אביב אני מרגיש פחד, משהו בתוכי צוחק עליי, לא מאמין לי. אולי כל החיים שבניתי הם לא אמיתיים, אולי אני משקר לעצמי והכל יתפרק לי בסוף. אני שייך לפה? על מי אני עובד? חשבתי שתל אביב היא בור, אבל באמת הבור הוא בי ואני אמשיך ליפול אליו עד שאני לא אבין את זה. אולי אני שיפוטי מדי כלפי עצמי, אולי כבר יש לי אומץ לסלוח״.
אני חושבת שאנשים חיכו לשמוע את בנאי אומר שהוא מפחד מתל אביב. שיש בו כמיהה מהולה בפחד מהבור שהוא העיר הזו, על אמניה, על הומלסיה, על האינטנסיביות שבה. אני שומעת בפתיחה הזו את תחושת הזרות מהכול: מתל אביב, מירושלים, מהעולם. את הפחד לגעת בכאב. ובאמת, בנעילת האלבום הוא חוזר לנקודה הזו בדיוק: ״האמת היא שלא באמת יוצאים מזה. הפוך, הערב הזה הוא ניסיון להיכנס לזה. להתייצב מול זה. לפגוש את הילד שהייתי ולעלות איתו משם יד ביד״.
כל הביצועים באלבום הלייב הזה מרטיטים, מרגשים, מחדשים. העיבודים ששואבים ממחוזות הארנ׳בי והפאנק, אפילו הגראולינג שלפעמים נדמה קורץ לקנדריק למאר, התיפוף של תמיר מוסקט שמביא איתו ניחוחות אנדרסון פאאק. מלווה את ההופעה הזו חטיבת נגנים מעולה: מוסקט, איתמר ציגלר, יוגב (יוגי) גלוסמן, אבנר קלמר ועוד, והם מצליחים יחד להביא את השירים למחוזות חדשים.
השיר שריגש אותי יותר מכל וגרם לי לבכות באוטובוס, ברחוב, בבית, במיטה (וכנראה שעוד יגרום) הוא ׳שן לידי׳. לפני מספר חודשים משפחת בנאי איבדה את אביו של אביתר, יצחק בנאי. אביתר מספר שהשיר הזה הוא שיר על הפחד לעמוד אל מול הזקנה של הוריו. לכן כשאימו, שמחה, שרה את הנעילה של ׳שן לידי׳ בביצוע מחודש שהוקלט ב-2022, לא יכולתי שלא להתרגש ואפילו המחשבה על ההקלטה הזו מרעידה לי קצת את הלב.
COMMENTS