יש מחזורים קבועים בחיים. כדור הארץ מקיף את השמש פעם בשנה, המשחקים האולימפיים מתקיימים פעם בארבע שנים; ופעם בשבע שנים, מספר תנ"כי משהו, שלומי שבן מוציא אלבום. שבן הוציא ב-2000 את אלבום הבכורה שלו, התעלה עליו ב-2007 עם 'עיר' והצליח להתעלות גם מעל הרף העצום הזה ב-2014 עם 'תרגיל בהתעוררות', בעיניי אחד האלבומים הישראליים הטובים ביותר שיצאו במאה ה-21. לכן הציפייה הייתה שנקבל אלבום נוסף של שבן ב-2021. מגפה עולמית אחת שיבשה את התוכניות שלו ובמקום קיבלנו אלבום כפול ב-2023, 'בית פתוח'. בעת כתיבת שורות אלה יצא רק החלק הראשון שלו, בן שבעה שירים.
כפי שאפשר להבין משם האלבום ומהעטיפה, שבה אנחנו רואים את שבן לבוש בחליפה לבנה כשפניו מטושטשות באמצעות צבעים, זה האלבום הפתוח והאישי ביותר שלו עד עכשיו. אמנם יש כאן 31 דקות בלבד של מוזיקה, ארבעה שירים שלא יצאו קודם לכן וסוללת אורחים ארוכה (מירי מסיקה, נטע אלקיים, רביד פלוטניק ושולי רנד שרים, בנוסף לשורת מוזיקאים ארוכה כמו שוזין וגלעד כהנא שהיו מעורבים בהפקה עצמה); אבל זהו האלבום החשוף ביותר שהוא הוציא. אמנם מדובר בדיוקן אישי מורכב יחסית, אך יש בו שלוש תמות מרכזיות: עצב, חיפוש ואהבה.
עצב
אנשים יכולים לחשוב ששלומי שבן דוש. אני לא מכיר אותו אישית, אבל אחרי שירים כמו 'שרמוטה פוריטנית' או 'דניאלה' מאלבומו הראשון, אפשר להבין את הנחת המוצא הזאת. הפעם הוא לא מתאר את עצמו כמנצח סדרתי או כבחור שמגיע לו "הרבה הרבה יותר", כפי שהכריז על עצמו בגיל 24, אלא כמישהו שצמא לאהבה. בשיר הראשון שבן מתחנן לתשומת לב מאהובתו. הוא שר על עצמו מהמקום הפגיע ביותר, כגבר שמוכן לעשות הכול, אבל לא מוכן שיתעלמו ממנו, בקריאה ספק נרקסיסטית ספק נואשת. המוטיב הזה חוזר ברמה מסוימת לאורך כל האלבום. שבן מתאר את עצמו כגבר שנמצא במאבק על תשומת לב תמידית, כמי שרוצה לנסות מחדש, מתחרה מול המאהב של אשתו, נודד במדבר או רק רוצה להיות צל בתוך ליבה לאורכו ולרוחבו של האלבום.
אפשר, ברמה מסוימת, לראות את זה מתבטא גם במישור המוזיקלי. שבן ידוע כפסנתרן וירטואוז, וראינו וירטואוזיות מוזיקלית גם באלבומיו הקודמים. המוזיקה כאן נהדרת, חשוב להדגיש את זה, אבל יש משקל גדול יותר לקולות עצמם מאשר לכלי הנגינה. גם לקול של שבן עצמו, שנשמע מלא רגש בהשוואה לאלבומיו הקודמים. הוא משלב בחוכמה קולות נשיים, מגמה שבלטה גם באלבום הקודם עם חווה אלברשטיין ונינט טייב, ועובר בין כינורות, מוזיקה אלקטרונית, סמפולים של הודעות טקסט או מחיאות כפיים ששזורים זה בזה בצורה חכמה לאורך האלבום. לעתים הוא רומנטי יותר, לעתים הוא עצוב יותר, ומעל כולם מהדהד מעין געגוע לאהבה חזקה שנתקלה במשבר מסוים. הגעגוע בולט בעיקר בשני השירים הראשונים, אך נוכח בכל צליל בחצי השעה הזאת.
חיפוש
בשירים העוקבים, שלושת הסינגלים שיצאו מהאלבום, אנחנו עוברים מעין מסע עם שלומי שבן. זה מתבטא כאמור בשוני בין שיר לשיר מבחינה מוזיקלית, וגם בתוך השירים עצמם. במקרה של 'מאני טיים', הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, הוא מתייחס למשבר אמצע החיים ולרצון להתפתח. לקראת סיום השיר, באחת ההברקות הגדולות של האלבום, הוא אומר "אני רוצה להישאר… על הרגליים". בשניות האלה, שעוברות בין ההצהרה על המחויבות לרצון שלו לעמוד על שלו, הוא אומר לא פחות ממה שהוא אומר בכל האלבום. הוא אמנם מדבר לאורך השיר על המרדף של חיי היומיום ותחושת הדחיפות, אבל ברגע שבו הוא מחליט לעצור ולחשוב המאזין חייב לעצור יחד איתו. שבן מחליט להישאר, אבל רק בתנאים שלו. הוא רוצה להיות בבית, אבל לא ישלים עם מצב שבו הוא מרגיש כמו שטיח הכניסה. התחושה הזאת מגיעה לשיא ב'מאהב של אשתך', אולי השיר הטוב באלבום וחוויית האזנה מטלטלת גם אחרי אינספור האזנות. שבן מתחיל כאן בשיר סטנדרטי שבו הדובר מעיד על פגישה מקרית עם המאהב של אשתו והשפעת הבגידה עליו, והופך בהדרגה לטריפ מוזיקלי וסערת רגשות. שבן צוחק, מקיא, עושה סמים ועובר בין ציניות לנואשות בשבע דקות מהפנטות, שמתחברות לאווירה הכללית והסמי-סוריאליסטית של האלבום. ל'מאהב של אשתך', כמו לכל האלבום, אין סוף שמח, בשיר שמהדהד את 'אריק' שבו שבן ביקש מחברתו לא להזכיר שם של גבר אחר, הפעם הוא מתמודד ישירות עם הגבר האחר, לא מצליח "לנצח", ושוקע בתוך ערפל הזייתי.
שבן סמפל בשיר את 'פצועי אהבתנו' של מאיר אריאל, שנשמע אף יותר טוב מהמקור בגרסה זו. ברמה מסוימת מאיר אריאל מרחף כהשראה מעל האלבום, גם כאן וגם בטקסטים של 'כנען' או 'רומאנסה (צל בתוך ליבך)'. מאיר אריאל הוא אחד מהכותבים הגדולים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית ואחד הבעלים הגרועים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. אריאל היה מוזיקאי מדהים, אך לפי הדיווחים מטרידן סדרתי שבגד באשתו וסקסיסט. אפשר להרגיש את ההשפעה שלו כמעין ענק רוחני על חלק מהשירים, אך התפיסה של שבן שונה. הוא רומנטי יותר, מתחשב יותר, וכמעט שלא מדבר בשירים על אשתו. אנחנו בעיקר שומעים כאן סיפורי אהבה מתוך נקודת מבט גברית. זה מתבטא גם ב'כנען', בו שבן מדמה את עצמו למשה רבנו שנודד במדבר. "אני רק יהודי נודד / נולדתי כדי להיפרד", הוא שר באחת השורות היפות ביותר שכתב אי פעם, ומתחבר למסע הגאולה האישי שלו מנקודת מבט דתית. הדרך לגאולה ארוכה, ולא בטוח בכלל שהוא יגיע אליה, אבל הוא לא יפסיק ללכת.
אהבה
המסע הזה ממשיך בשני השירים האחרונים, שירים קצת יותר אוהבים מהאחרים. 'רומאנסה (צל בתוך ליבך)' הוא אחד משני השירים באלבום עם שם בספרדית (לצד 'לה ויטה א לונגה'). בשניהם אנחנו שומעים כלי מיתר שמהדהדים מוזיקה רומנטית יותר. "כל הסיפור היה כתוב בנשיקה הראשונה", שרה נטע אלקיים, בעוד שבן עצמו מתחנן להיות "צל בתוך ליבך", אולי הבקשה הכנה ביותר שאנחנו יכולים לבקש ממישהי, או ממישהו – לתפוס מקום אצלם בעולם, להיות רסיס מחשבה שלהם. בשונה מהבקשה החשופה ב"אל תתעלמי ממני" שפתח את האלבום, כאן השיר דרמטי יותר ומרשים יותר. הוא מחבר בין העצבות הגדולה שמלווה את תחושת ההתעלמות, לבין תשוקה ורצון שירגישו אותך.
האהבה מגיעה לשיא בשיר האחרון של האלבום, שעשוי אף להיות הגשר לחלק השני (שטרם יצא), 'נורי'. שבן הקדיש שיר אהבה יפהפה לבנו, השיר הטהור ביותר באלבום: "כשאנחנו יחד אין חיוך נדיב מספיק / אין מגע עדין מדי / אני שומר עליך ואתה שומר עליי". בשבוע שעבר מאז שיצא האלבום הורים רבים כתבו שהם התרגשו עד דמעות. זה שיר הסיום הטוב ביותר שאפשר לבקש לאלבום. בסוף האהבה מנצחת, גם אם צריך לעבור דרך תלאות בשביל להגיע אליה. אהבה חשופה, כנה, חסרת תנאים, גם אחרי ש"המילים יצאו מדעתן". אני לא יודע אם שבן חשב רק על בנו כשהוא כתב את השיר, אבל הוא חותם את האלבום עם שיר כמעט נאיבי, פשוט ויפהפה. היה שווה לחכות תשע שנים.
COMMENTS