מריאן פיית'פול חזרה מהמתים. באמת. הזמרת בת ה-74 הייתה מורדמת ומונשמת אחרי שחלתה בקורונה, יצאה מהקומה והקליטה עוד ארבעה שירים לאלבום החדש שלה ושל וורן אליס, She Walks In Beauty. בשונה מחלק מאלבומיה האחרונים של פיית'פול ומאלבומה הקודם והמופלא Negative Capabillity, כאן הטקסטים הם לא של פיית'פול – אחת הזמרות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הרוק בחרה לעשות אלבום שכולו שירי משוררים. לורד ביירון, וויליאם באטלר ייטס, פ. סקוט פיצ'גרלד, פרסי ביש שלי, פרנסס הארפר ועוד אחרים ואחרות מהמאה ה-19. סוג של חזרה לשורשים עבור פיית'פול, שתמיד אהבה את השירה האנגלית של התקופה. היא מקריאה את כל השירים באלבום, ולא שרה אותם.
הקול המיוחד של פיית'פול הצליח מאז ומעולם לשקף רגש בצורה מדויקת וחודרת כאחד, והיא ממשיכה לעשות זאת גם בגרסאות הכיסוי הבוגרות שלה לשירי משוררים, כשחלק משמעותי מהם לא הגיע לגיל 74, או אפילו 44. ההגייה של המילים השונות, למשל ב-La Belle Dame Sans Merci של ג'ון קיטס, מראה את יכולת ההגשה הנדירה של פיית'פול פעם נוספת – היא הייתה יכולה להכניס מטען רגשי גם לתוך רשימת קניות.
הקראת שירה זו אומנות. תחשבו, למשל, על Fitter Happier של רדיוהד. בשיר המוזר שנכלל באו.קיי קומפיוטר, מקינטוש מקריא סיסמאות שמטיפות לאורח חיים בריא יותר על רקע פסנתר. הקול המונוטוני של התוכנה מעקר את אותן סיסמאות, כמו no more microwave dinners and saturated fats, מתוכן. ההגשה של פיית'פול עושה את ההפך המוחלט, ומכניסה חיים למילים בנות 200 שנה. מעטים האנשים שיכולים לעשות את זה, ואף אחד לא יעשה את זה כמו מריאן פיית'פול.
"בחרתי את הפואמות שאני הכי אוהבת ומכירה בצורה הטובה ביותר. אני אוהבת שירה. אני אוהבת את הדרך שבה יש קצב לכל פואמה, כמעט כמו מילים של שיר, אלה לא מילים של שיר רגיל. זאת פואמה. אבל יש לה קצב", אמרה בעבר פיית'פול. היא, אליס והמעורבים האחרים בהפקה הרגישו ש-She Walks In Beauty יצא בזמן הנכון בהשפעת הקורונה, כשהם הגדירו את האלבום כ"יצירה חסרת זמן וגדושה ביופי, בתוך עידן של חוסר יציבות וכאב". בכתבה הנפלאה שעלתה על האלבום ב-WePresent ניק קייב התייחס לאלבום כטוב ביותר של פיית'פול אי פעם.
המוזיקאים שמלווים אותה כאן עושים עבודה נהדרת. זה מתחיל מהשותף שלה ליצירת האלבום וחברה הטוב, וורן אליס (המנהיג של הבאד סידס, להקת הליווי של ניק קייב). קייב עצמו, כאמור, מנגן כאן על פסנתר וגם בראיין אינו, המפיק האגדי של דיוויד בואי, היה מעורב. הלופים האמביינטים של אליס, שכיכבו בשלושת האלבומים האחרונים שלו עם קייב, בולטים גם כאן. המוזיקה המינימליסטית והיפה משתנה משיר לשיר בהתאם לתוכנו.
ב-So We'll Go No More To Roving (ביירון), שיר פרידה מהמאה ה-19, המוזיקה הולכת למקום רך ומלטף. ב-The Prelude: Book One Introduction (וויליאם וודסוורת') אליס מלווה בכינור את המילים האופטימיות. העיבוד יחסית דומה ברוב השירים, עד ל-The Lady of Shallot, הקטע האחרון והארוך באלבום. אורכו 11:46 דקות, ויש דמיון מוזיקלי בינו לבין Ghosteen ו-Hollywood, שני האפוסים האחרונים של קייב ואליס (12 ו-14 דקות בהתאמה). ב-19 הבתים של הבלדה שכתב טניסון יש גבירה רחוקה מהעולם החיצוני, שמתאהבת בסר לנסלוט ומתה בניסיון לצאת מביתה הבטוח לעבר קמלוט. הקורונה, מחלה שבה אנשים היו בסכנת חיים ואף הלכו לעולמם אחרי שיצאו לפגוש אנשים, מכניסה הקשר אקטואלי ואכזרי לשיר המקורי. המוזיקה מתאימה את עצמה לעלילה הארוכה כל הדרך לשיא מרשים וארוך, שחותם את האלבום הזה.
She Walks in Beauty הוא שיר יפהפה, אבל לא קל בשמיעה הראשונה. כשאני ניגש לאלבום, בין אם אני כותב עליו או לא, אני מנסה לחיות אותו במשך כמה ימים. לשמוע את השירים בדרך לעבודה, סתם בבית או בכל נקודה אחרת. ברוב המקרים זה עובד לא רע. כאן הסיפור היה אחר. בשביל להבין את היצירה לעומק, הן מבחינת הפואמות (המומלצות גם לקריאה) והן מבחינת הניואנסים באמביינט שמלווה אותה, אי אפשר לשמוע אותה בזמן שעושים משהו אחר. האלבום עלול להישמע משעמם או חזרתי בשמיעה לא מרוכזת, בניגוד להרבה אלבומים טובים אחרים שיצאו השנה.
ההאזנה הטובה ביותר שהצלחתי לתת לאלבום הזה, מעבר להאזנה הראשונה כמובן, הייתה על ערסל לפני השקיעה. זאת, בעיניי, הדרך הטובה ביותר לגשת ליצירה כל כך מורכבת מצד אחד ומופשטת מצד שני – ראש פתוח ואווירה שלווה שנותנות לטקסטים, ולמוזיקה היפהפייה הזאת להיכנס פנימה.
COMMENTS