עם הבסיסט סטיבן בראנר, הידוע יותר בתור Thundercat יש לי מערכת יחסים ארוכה. כבר כמה שנים שאני גומע כל פיסת מוזיקה שהוציא בהווה ובעבר. מאלבום הבכורה, שגם נפתח עם הנעימה של הסדרה “חתולי הרעם” ועד אלבומו הקודם ‘Drunk’ עליו כתבתי באריכות. אבל למרות ההנאה הגדולה מהמוזיקה, בתוך תוכי תמיד הייתה הסתייגות. כמו רוב האלבומים, ’Drunk’ היה מעולה, אבל לא אחיד ועם כמה קטעים ממש חסרי בשר. מאז, כל שאר הקטעים בהם התארח או הפיק חידדו לי שמבסיסט ומוזיקאי בסדר גודל כזה אמור לצאת אלבום בשתי רמות מעל. ואז, לפני כמעט חודש, הגיע לו האלבום החדש It Is What It Is ותיקן הכל.
האלבום אמנם קצר, פחות מארבעים דקות אורכו, אבל הוא אחיד ומהודק ומצליח לעבור קשת גדולה של סגנונות שמייצגים את החתול: ג׳אז, פאנק, פופ וסול והכל בסגנון המעט מוזר שלו. מה זה מעט מוזר? למשל מה שהוא עושה בשיר "How Sway". זה לכאורה קטע מעבר, מלא בפירוטכניקת אצבעות מהירה על הבס, אבל עובר מהר מאוד לסאונד אלקטרוני, כמעט מצועצע, שיכול היה לעטר בקלות איזה סרט אנימה. גם "Innerstellar Love" הנפלא, שהוא קטע ג׳אז אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין, נשמע קצת מחוץ לקופסא בזכות הקול הגבוה של החתול המלווה בקולות רקע. אותו וייב מעט מוזר מגיח לא מעט פעמים במהלך האלבום, אבל יש בו גם רגעים מלאי גרוב כיפי וקל לעיכול. באופן לא מפתיע, הקטע "Black Qualls" – שיתוף הפעולה עם הגיטריסט סטיב לייסי וצ׳יילדיש גמבינו, הוא בדיוק כזה. קטע ארנ'בי חלקלק עם ליין באס מורכב אך ממכר, וריף גיטרה מושלם בפתיחה שחוזר אחר-כך בתחילת כל בית.
נראה שבאלבום הזה בראנר לא עשה פעלולים חדשים. הוא המשיך בקו המוזיקלי המוכר לנו, עם קריצה יותר רצינית לכיוון הג’אז, אבל הפעם גם עטף הכל טוב טוב לפני ההגשה. בייחוד בולטים הטכניקה שלו, והיכולת לגרום לקטע מורכב מאוד להיות קליט, עם גרוב מדויק. גם לקטעים הפרועים יש מוזיקליות שגורמת להם להרגיש קליטים הרבה יותר. לקינוח, החתול מסיים בשיר הנושא של האלבום, שדווקא הוא בלדה רגועה עם סאונד הגיטרה הנקי והעדין של פדרו מרטינס הנפלא. לא דרך קלאסית לסיים אלבום כזה. אבל איך אומר החתול? זה מה שזה. והפעם אני אוהב את זה עד הסוף.
תגובות