אהוד בנאי. האיש והאגדה. הרוקר הישראלי-יהודי הראשון. כמובן שהוא לא היה הראשון, ובטח שהיו לפניו אחרים ששרו בעברית את ערבוב הזהויות שלהם – הרוק המערבי מחד והמסורת מבית אבא מנגד – אולם אף אחד לא עשה את זה בצורה משכנעת כל כך עד השלב שבו אהוד בנאי עמד לראשונה על במה וצעק "עיר מקלט!", וכולנו, כולל אלו מאיתנו שלא סגורים מהי הפונקציה של עיר מקלט הבנו בדיוק למה הוא מתכוון. האלבום הראשון שלו, "הפליטים" שהופק על ידי יוסי אלפנט ז"ל היה אלבום רוק עם שירי מחאתיים כמו "עבודה שחורה", "עגל הזהב" ו"דם", או בלדות רוק כמו "מלנכולי", "ממשיך לנסוע"; באלבומו השני הוא כבר הרבה יותר מפויס ומשפחתי.
בנאי אמנם גדל לרוק, אבל השורשים המשפחתיים האתניים שלו היו נוכחים כבר בהתחלת הדרך – הם בלטו יותר בכיוון של הטקסט, אבל אי אפשר לפספס את ליין הגיטרה המזרחי של "עבודה שחורה" או את הריף הלא רוקיסטי בעליל של "מלנכולי. "קרוב" כבר הביא לקדמת הבמה את מה שהעיתונים בשנות התשעים אהבו להכתיר בתור מוזיקה ישראלית – חיבור של מזרח ומערב, גיטרות חשמליות וטקסט שיכול להיות לקוח מתפילה. לפני שנתיים, כש"הפליטים" חגג 30 שנה, כולם דיברו על האלבום פורץ הדרך של אהוד בנאי, בשילוב של מזרח ומערב, ואנחנו תהינו: אתם בטוחים שאתם לא מתכוונים ל"קרוב"?
האלבום הזה לא רק התווה דרך למוזיקאים שממזגים את המוזיקה מבית אמא ואבא יחד עם היצירות האישיות שלהם; הוא גם מצליח לעמוד במבחן הזמן. בכך, בנאי שובר את השורה האלמותית שלו: "ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן". בעצם, כל האלבום הזה עסוק בלעוות את מרחבי החלל והזמן. האלבום זורק אותנו ממקום למקום, מהווה לעבר, במסע כמעט אוטוביוגרפי.
האלבום נפתח בשיר שמכניס אותנו לתוך אוטוביוגרפיה דמיונית – השתלשלות של מסעות, מערכות יחסים, פרידות, והכרות עם חברים חדשים. "רוחות הצפון" מזמין אותנו למסע אבל עושה זאת בעדינות, ברוקיסטיות קלילה המאפשרת להיכנס בהדרגה לאווירה המיוחדת של האלבום. איכשהו, מבלי להרגיש, מהשיר הבא האלבום כבר עושה סיבוב פרסה ומתחיל לדבר פנימה: השירים הופכים למשפחתיים, האווירה מזדקקת לנוסטלגיה וחג, הגיאוגרפיה לטיולים בעיר העתיקה – הכל מתערבב לבליל של מוזיקה שפורצת את נוסחת שתי-גיטרות-בס-תופים של האלבום הקודם; ומשלבת הרבה יותר כלים אקוסטיים, החל בגיטרה ופסנתר, דרך סיטאר ועד זארב (סוג של תוף פרסי).
השיר הבא, "כולם יודעים", מרגיש כמו שיר עם. העובדה שהמשקל שלו הוא חמישה רבעים כמעט מחייבת את המאזין למחוא כפיים יחד עם האלבום בשביל לשמור על המקצב, ומיד מרגישים בתוך מעגל שירה סביב המדורה, הכי רחוק מהדיסטורשן של ה"פליטים". בעוד מאה שנה, אחרי שכל השרתים של ספוטיפיי, יוטיוב ואפילו שירונט יקרסו, את השיר הזה ישירו מסביב למדורות. מילים ולחן "עממי".
בשיר הבא – "החיזיון לפרנצ'סקו גויה" – אנחנו מרחיקים אל ביתו של פרנסיסקו דה-גויה במדריד, שם צייר את ה"ציורים השחורים" על קירותיו. אחד מהם הוא הציור שנותן את השראתו לשיר הזה, שנכתב על ידי פנחס שדה. תחושת הנרדפות והפחד העולה מצפייה בציור הזה (שגויה צייר לקראת סוף ימיו, כנראה בהשראת מלחמות נפוליאון וכיבוש ספרד), מהדהדים במילים ובשירה של בנאי ושל יהודית תמיר, שלוקחים את התפקיד של שתי הדמויות הראשיות בציור.
הכנאפה מתוקה ורחוב האגס 1 מחזירים אותנו אל ירושלים, העיר העתיקה ושוק מחנה יהודה. שני השירים מדלגים בין עבר להווה וממשיכים לשחק עם ציר הזמן. בבית של סבו של אהוד בנאי שנמצא בלב השוק, ברחוב האגס 1 (כיום רחוב אליהו יעקב בנאי) הזמן התקדם אבל גם קפא. הבית כבר ריק עם קירות חשופים, אבל עדיין ספוג ריחות יסמין ומהדהד בקירות הפיוט של "אסדר לסעודתא". המסע של אהוד בנאי בעיר העתיקה מתנהל באיטיות, שבאה לידי ביטוי גם במילים וגם בלחן המרגיע של ה"כנאפה מתוקה". נראה כאילו באיטיות הזאת בנאי מנסה ממש לעצור את הזמן, בעיקר במה שמשתמע שיקרה יום שאחרי המסע הזה, עם "שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד".
השירים הבאים – "אסתר" ו"ג'מלי פורוש" לוקחים אותנו למחוזות פנטסטיים. מצד אחד "אסתר", מעין מכשפה שחיה בואדי בין פקיעין לבית ג'אן. מצד שני, ג'מלי פורוש – נסיכה פרסית מתוך האגדה שמספר אביו של אהוד בנאי באלבום המשותף שלהם "תחת שיח היסמין". "אסתר" הוא שיר שלא לגמרי ברור על מה הוא מספר, אבל יש לו אווירה מובחנת, במיוחד כשמצטרף אליו הקטע האינסטרומנטלי שממשיך אותו – "כל הלילה על האש". מה שנשאר הוא פשוט לדמיין ריקוד פגאני סביב האש בלילה. בכלל, השירים באלבום הם על סף הקולנועיים, ויש להם יכולת ייחודית לגרום לנו לדמיין תמונות באוויר. כל טקסט הוא סצנה, והוא מעביר חוויות – רוחות הצפון הוא מסע תרמילאי באירופה, הכנאפה המתוקה גורם לחוות את השוק הירושלמי בואכה הדניש-טי-האוס, רחוב האגס 1 מחזיר לבית הישן של סבא וסבתא, ובאסתר אנחנו כבר מתארחים בכפר בלתי מסומן על הר בגליל, הרבה לפני שישראל הפכה לבירת הטבעונות והמיינדפולנס העולמית.
הריקוד הפגאני של אסתר מסתיים ב"נגעת בצמרות העצים". אפשר לדמיין את השמש זורחת על מדורה שנשארו ממנה גחלים לוחשות. אתה מתעורר לאיטך מלילה של ריקודים, חלומות וזכרונות. מחפש את הדרך חזרה לאוטו שהשארת תקוע ברוורס. יש עוד זמן להיזכר קצת במה שהיה לפני שנגמר האלבום, אפשר לחזור הביתה גם כשהראש עוד שרוי בזכרונות, כי "רגליך יודעות מעצמן לאן הן הולכות".
שי אברהמי מסכם: לפני עשרים ומשהו שנים עברתי חווית נסיעה שהיום היא כבר בלתי נתפסת – מסע נסיעות של חודש ברחבי ארצות הברית וקנדה, עם טייפ קלטות בלבד. החוק היה ששומעים רק מוזיקה בעברית. המבחר מלבד "קרוב" כלל רק עוד שלושה אלבומים, שלא היו רעים בפני עצמם. אבל אם אי פעם אאלץ שוב לנדוד ולבחור בצורה דומה מוזיקה למסע, זה המועמד הוודאי ביניהם לבחירה חוזרת: האלבום עם התמהיל הבלתי-אפשרי של מסעות ושורשים, געגועים ובית.
תגובות
פוסט נהדר.
אבל מה היו 3 האלבומים האחרים בנסיעה ההיא לפני 20 שנה ??
ומילה אולי, על ההפקה המוזיקלי של יהודית רביץ המופלאה?
זאת לא הפקה של יהודית רביץ אלא של עובד אפרת – יהודית הפיקה את האלבום אחריו, 'השלישי'.
וכן, הוא עשה עבודה מצויינת, זה פשוט לא נכנס לטקסט כמו גם עבודת הקלידים הנהדרת של שפי ישי, הבס של גיל סנטנה והתופים של יובל שפריר כי לפחות להרגשתי כתבנו בעיקר על המסע שבשירים.
דיויד ברוזה במצדה 94'
אוסף משירי הגשש החיוור
ימי התום של ריטה
יש לציין שאני אמנם לא בחרתי את הקלטות אבל אני עומד מאחורי ההחלטה 🙂