נועד לגדולות /// ציפי פישר חוזרת ל-The Crane Wife של הדצמבריסטס שחוגג 12 שנה לצאתו

"אשת העגור" שיצא ב-2006 היה האלבום הרביעי של הדצמבריסטס בסך הכל והראשון בחברת תקליטים גדולה. אלבום בו הם יוכיחו שהכשרון שלהם לא מוגבל להפקות אינדי פולק צנועות ומינימליסטיות

לפני 12 שנה הדצמבריסטס הוציאו את מה שנחשב לאלבום הכי טוב שלהם. הוא הרביעי במספר, והראשון שיצא בלייבל גדול – "קפיטול רקורדס". הוא יצא רק שנה אחרי אלבומם השלישי, "Picaresque" , אבל ניכר שחלה עלייה ברמת האמביציה שלהם, וזה לא כאילו שלפני זה הלהקה של קולין מלוי ושותפיו נרתעה מלקחת על עצמה פרויקטים רציניים, למשל אי. פי של כעשרים דקות שבו גוללו סיפור שלם עם התחלה, אמצע וסוף המבוסס על מיתולוגיה אירית, "The Tain". לא סתם ציינתי את "הטיין" סתם ככה, כיוון שהאלבום "אשת העגור" אף הוא בנוי בבסיסו על שני שירים שמחולקים ל-3 קטעים המבוססים על סיפור מיתולוגי או אגדתי ברוחו. הראשון, שהוא גם שמו של האלבום, מבוסס על אותה אגדה יפנית שאריאל זילבר מספר עליה בשירו. יכול להיות שאם קולין מלוי היה מודע לכך שמישהו כבר הלחין שיר על בסיס האגדה הוא לא היה טורח, אבל כיוון שעברית היא שפה די אזוטרית קיבלנו במקום זאת מחזור שירים שהוא כנראה בין היפים מאלה שמלוי כתב. השיר השני, "האי", שבניגוד ל"אשת העגור" שלושת חלקיו הוקלטו במכה אחת, הוא שיר שמבוסס על מחזהו של שייקספיר, "הסערה". מלוי פחות נצמד לעלילת המחזה אלא יותר לתיאור האי הקסום שמתואר בו, ובו רוחות שובבות כמו אריאל ומפלצות כמו קאליבן.

חוץ משני שירי ה"עוגן" של האלבום, רוב השירים בו איכשהו קשורים באלימות, אהבה או שניהם. הקליפ היחיד מהאלבום, "O Valencia" מספר סיפור על בחור שחור שמתאהב בבתו של מאפיונר בסוג של עיבוד עכשווי ל"סיפור הפרברים" (מה שמחזיר אותנו לשייקספיר, כי כידוע המחזמר מבוסס על "רומיאו ויוליה") אבל עלי להודות שאני באופן אישי פחות מחבבת אותו. אם זה היה תלוי בי, הסינגל שהיה נבחר היה Summersong המריר-מתוק, בלדה עם אווירה אירית (בגלל האקורדיון אולי?) שכמו שירו של מאיר בנאי, מתאר אהבת קיץ שלא החזיקה מעמד.

מאז שהאלבום יצא, יצאו כמה קאברים וביצועים נוספים מעניינים לשירים מתוכו. קודם כל, רציתי לדבר על השיר אולי הכי אהוב מ"אשת העגור" (שפעם בגליון המודפס אלקנה כהן הרחיב עליו, כיוון שהוא עוסק במלחמת האזרחים האמריקנית). יצאה לו גרסה חליפית במהדורה מורחבת ששוחררה ב-2017 לכבוד העשור מאז שהאלבום יצא, בו הזמרת אלילה דיאן שרה בדואט של "Yankee Bayonet" במקום לורה וירס שנמצאת בגרסה המקורית של האלבום. מעניין גם להשוות את שני הגרסאות לגרסה של טור ההופעות עם שרה וורדן (My Brightest Diamond), כיוון שכל זמרת מביאה איכות אחרת לתפקיד הבחורה שממתינה לגופת ארוסה שיחזור אליה.

אם כבר מדברים על הופעות חיות, בעשור האחרון צפיתי די באובססיביות בהופעה של הדצמבריסטים בהוליווד בול, שם הם הופיעו עם תזמורת פילהרמונית באותה שנה שהאלבום יצא. הם ביצעו שם את מה שלדעתי הוא הביצוע הכי טוב בהופעה ל"אשת העגור, חלקים 1+2". כמובן שאיכות ההקלטה היא חובבנית, אבל אפילו רעשי הרקע לא מצליחים להרוס לי את היופי של העיבוד המיוחד של ההופעה הזו (הלוואי והיו מוציאים אלבום הקלטה חיה שלו באיכות מקצועית).

ושלא תחשבו שאני מזניחה את השיר הפותח של האלבום, "אשת העגור חלק 3" (כן, ככה במקור, חלק 3 מגיע לפני 1+2). יצא לו קאבר פשוט נהדר של שני מוזיקאים שאני מאוד אוהבת, מריאן פייתפול וניק קייב. כשהדור הבוגר יותר מפרגן ככה, ברור שזה אלבום שנועד להיות קלאסיקה.

השנים הראשונות של הדצמבריסטס היו מאוד פוריות – הם הוציאו 4 אלבומים בטווח זמן של 4 שנים, כאשר הם התגבשו במשך שנתיים לפני שיצא אלבומם הראשון. על רקע זה העושר ורוחב היריעה של שירי "אשת העגור" מאוד מרשימים, כשבוחנים את ההתפתחות משירי פולק יחסית פשוטים אל כיוון יותר תיאטרלי-פרוג-רוקיסטי. בעוד שמלוי מביא את הצד שמחובר יותר למילה הכתובה (הוא סופר בזמנו הפנוי, ואפשר להרגיש את זה במקוריות הדימויים בשירים, כמו למשל כשהוא מתאר את נוצותיה של אשת העגור "רכות כפונטנלה" [החלק הרך בראשו של תינוק]), ההפקה של כריס וואלה מדת' קאב פור קיוטי וטאקר מארטין מכניסה אלמנט של תחכום מוזיקלי שמעלה את השירים לרמה גבוהה מבחינה מוזיקלית, וזאת מבלי לאבד את הזיקה לבסיס של הפולק. הדצמבריסטס הצליחו רק חלקית לשחזר את ההישג של האלבום הזה מאז, והוא נותר אחד מהאלבומים הכי יפים של האינדי האמריקני של שנות ה-2000.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0