בלה צ'או /// ציפי פישר על שיר המרי ממלחמת העולם השנייה שחזר לסיבוב חדש

לפני כחודש יצא לי לשוטט בפלייליסט של להיטים עדכניים. וככה בין דואה ליפה לטרוי סיוון מצאתי לי רימיקס לשיר ממש ותיק, כל כך ותיק שהוא כבר נחשב לקלישאה. לא ממש הבנתי למה פתאום השיר הזה נשלף מהבוידם, אבל היו דברים מעולם: לפני כעשור רימיקס דאנס ל"ממבו איטאליאנו", שיר במקור של רוזמרי קלוני (כן, כן, אמא של…) חרך את המצעדים.

התברר לי שהפופולאריות של השיר קשורה למשהו אחר מטרנד חולף: הקטע שהבאתי נקרא הפרופסור, כי מי ששר את השיר הוא דמות בשם הזה מסדרת המתח הספרדית המצליחה, "בית הנייר". אני מודה שלא צפיתי בה ולכן לא הבנתי את ההקשר עד שהאירו את עייני בנוגע לכך. כפי שניתן לראות מהסצנה עצמה, העיבוד המוזיקלי הוא דווקא חמור סבר וקצת צבאי, דבר שלא מורגש ברימיקס המתמקד בעיקר בפזמון השיר.

מתוך סקרנות, נכנסתי לגוגל טרנדס, כלי של גוגל שבודק שינויים במילות מפתח לאורך זמן. אפשר לראות קפיצה ממש רצינית בחיפושים בכל העולם באיזור מרץ השנה, סמוך לזמן שידורה של "בית הנייר" בפברואר. אבל להפתעתי הארץ מספר אחת לא היתה דוברת ספרדת, אלא צרפת. משהו חשוד קורה כאן… ואז גיליתי את הגרסה הזו, שבה מתארח הראפר הצרפתי Maître GIMS שהוא ממש כוכב על שם. הצפיות בקליפ הזה עקפו אפילו את גרסת הרימיקס שהבאתי פה למעלה ומגיעות ל-71 מליון לעומת 44 מליון.

השבוע יצא ביצוע של בלה צ'או שהפתיע את כל מי ששמע אודותיו, כיוון שמדובר בקאמבק של אחד הזמרים הכי מוערכים ואהובים, כמובן שלא רק עליי – טום ווייטס. הביצוע מופיע כחלק מאלבום של מארק ריבוט שעקבתי אחריו די בעניין: "לכבוד" בחירותו של טראמפ הוא החליט להוציא אלבום שכולו ביצועים לשירי מחאה, פרויקט שקצת הזכיר לי את אלבום האוסף של רוברט וויאט שמכיל הרבה שירי מחאה, Nothing Can Stop Us מ-1982. אני מודה שעד עכשיו לא עפתי מהסינגלים הקודמים של האלבום, הנקרא Songs Of Resistance 1942 – 2018, כיוון שרוב הביצועים הרגישו לי קרובים מדיי למקור, בלי ערך מוסף, אבל טום ווייטס כמובן לא מסוגל לבצע שיר מבלי להפוך אותו לשלו, והביצוע שלו בולט לטובה.

הביצוע האיטי יחסית של ווייטס, שבו מתורגם הטקסט לאנגלית, מזכיר לי קצת את הביצוע של לאונרד כהן לשיר נוסף ממלחמת העולם השנייה, "הפרטיזן". בשני השירים הפרטיזן מביע את נכונותו ללכת למותו בלא חרטות או פחד, כיוון שהוא נאבק על חירותו. הביצוע של ווייטס הזכיר לי שמעולם לא הקשבתי למילים כמו שצריך, וחשבתי בטעות שמדובר על שיר אהבה. אבל זהו לא רק שיר אהבה, זהו שיר פרידה מהחיים, וצוואה לזכור את ההקרבה של רבים למען השחרור מהכיבוש הנאצי.
חיפוש של מילות השיר בעברית מעלה שקיימת גם גרסה בעברית, של מקהלה קיבוצית עם גוונים קומוניסטיים. הוא גם מושר ביציעי משחקי כדורגל ושימח אותי לראות שגם מעריציהם של קבוצה מקומית שאני מעריכה, הפועל קטמון, אימצו את השיר לחיקם. ביצוע השיר על רקע צילומים מהפגנות נגד טראמפ מחזיר את השיר חזרה למשמעות שלו כשיר פוליטי, שמביע מרי והתנגדות. בדיקה נוספת שוב העלתה שהשיר עורר השראה אצל קבוצות דיסדנטים משלל ארצות ושלל שפות: פעילים פוליטיים למען דמוקרטיה בתיאלנד, פעילים למען איכות הסביבה, פנקיסטים ביוגוסלביה לשעבר ועוד – כולם שרו את השיר הזה. משהו בקסם של השיר הקליט הזה, עם המנגינה השמחה לצד המילים הפטריוטיות והנלהבות, ממשיך לעורר השראה גם אחרי 70 שנה שעברו מהמלחמה בה הוא נכתב. נראה כי זוהי השנה של בלה צ'או, והוא לא הולך להעלם לשום מקום, ועוד לא הזמן להגיד לו שלום.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0