בשנה שעברה, לאחר פרסום אלבומי ושירי השנה – התגבשה לה מחלוקת והתרעמה לה תרעומת על הסיפון. כיצד ייתכן שקיימים אלבומים שנבחרו כאלבומי השנה, אך אף לא שיר אחד מתוכם מופיע ברשימת שירי השנה? ובכן, זה קורה. יש הבדל בין אלבום שלם, האווירה והזרימה שהוא מייצר לבין שיר אחד שמסוגל להרעיד עולמות. כמו שיש אלבומים שהם יותר מסך שיריהם – כך יש שירים שהם מעבר לאלבום בו הם שוכנים. אלו השירים שבחרנו להביא לכם השנה: שירים שהרעידו את אמות הספים, שזעזעו את חדרי לבנו, שגרמו לנו לרקוד כאילו אף אחד לא רואה…. שירי השנה, קולומבוס 2017, מתחילים.
Grizzly Bear – Four Cypresses
4:48 הדקות המרתקות, מסעירות, ושופעות היצירתיות ביותר ששמעתי השנה שייכות לגריזלי בר. הן גם מתחרות על תואר תפקיד התופים של השנה. מהשנייה שהשיר נפתח, אפשר לשמוע את הנגינה – כן, ממש נגינה בתופים – של כריס בר, מוביל (ולא מלווה!) את צלילי הבס, הקלידים והגיטרה, שעוטפים ביחד, בהרמוניה מדויקת ובמהלכי אקורדים מהפנטים את שירתו של דניאל רוזן (מלווה באד דרוסט ושאר החברים). הוא מעורר בלשון של פנטזיה תחושה של ניכור וזרות, אך בו-בזמן הכרחית לקיום: Living in a pile, It's chaos but it works. הן במישור הפוליטי, והן במישור האישי בתור חברי להקה שעברה שנים לא פשוטות, השיר הצליח להעביר אצלי תחושות אלו בצורה מופתית, בליווי מעין עצב מתקתק, עד שנכנסות הגיטרות בצלילים חלליים, והשיר ממריא איתן לכמעט-איבוד-שליטה, מערער את השלווה לכמה רגעים, וחוזר לחוף המבטחים המנחם בחזרה.
Do Make Say Think – Horripilation
תמיד היה לי מקום חם בלב לפוסט-רוק, אבל מעטים הקטעים שהצליחו לגעת בו. הסיבה לכך היא שזה ז'אנר שצריך להיות מדויק על המילימטר, אחרת זה פשוט לא עובד. עוצמת הגיטרות צריכה להיות בדיוק במקום, הקליימקסים צריכים להיות לא ארוכים מדי, מבניות הקטע צריכה להיות על קו התפר הנכון שבין רפטטיביות לדינמיקה, וגם זה לא תמיד מספיק. אבל הקטע הנפלא הזה, שגיליתי לגמרי במקרה באמצעות הרדיו האינטרנטי המצוין wfmu, עושה את זה בצורה אולי הטובה ביותר ששמעתי. פתיחה עדינה ורגישה עם גיטרה-באס-תופים שמתמשכים בדיוק את אורך הזמן הנכון כדי לבנות את העניין המרכזי בקטע, ומשם בקצב הולך וגובר כניסה של עוד ועוד גיטרות, אפקטים, ולפתע גם כלי נשיפה שמצטרפים לתזמורת בסינכרון מושלם ומזעזעים את הנשמה. לאחר מכן הקטע לוקח עוד מספר רגעים לפני שהוא הופך לסערה קצרה (טוב, יחסית לפוסט רוק) אך מדויקת באופן מושלם, ומטיס אותי לשמיים.
Radiohead – I Promise
כן, כן, הוא לא הוקלט בדיוק השנה. אבל הוא עשה לי את השנה, כי בזכות ההופעה בארץ, בזכות האלבום הכפול והמחודש של OK Computer, וגם בזכות החידוש המופלא ל- Bloom בשיתוף פעולה עם האנס זימר וה-BBC – המשיך המומנטום הרדיוהדי בראשי השנה למרות שלא בדיוק יצא להם אלבום. I Promise התחבר במדויק לכל התחושות האלה. הוא חדש באוזן, אבל ישן בקיומו. הוא אכן נשמע כמו שיר שנכתב לפני 20 שנה, אך בעצם, כך גם הרבה שירים חדשים של רדיוהד שקיבלו חידושים. ומעל הכל, הוא יפהפה ומפרק אותי מהשנייה הראשונה. כן, מהרגע הראשון הוא לוקח אותי שבוי, ובעצם לא ממש משנה לאן הוא ימשיך מכאן. אבל הוא ממשיך, ועוטף אותי בחום ואהבה של מוזיקה שמבינה בדיוק את החלקים שאף אחד אחר לא מבין. הוא גורם לי לחשוב על העבר ועל ההווה ועל העתיד ביחד ובו זמנית גם לא לחשוב בכלל. במילים אחרות, הוא פשוט גורם לי לרחף.
וחברים טובים נוספים שכמעט נכנסו:
Sufjan Stevens – Wallowa Lake Monster
The Como Mamas – Move Upstairs
Portugal. The Man – Feel it Still
Aimee Mann – Goose Snow Cone
איימי מאן היא כביכול האנטיתזה לסוזאנה סונדפור, שאת אלבומהּ Music For People In Trouble בחרתי כאלבום השנה. השירים של מאן אינם מלאי פאתוס, היא לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה, היא ביישנית, כמעט נחבאת אל הכלים. ובעיקר: אין לה קול גדול מהחיים כמו לסונדפור, להפך – הוא אפילו קטן מהחיים. אבל זה בדיוק מה שעושה אותה לכל כך נגישה וקרובה ומעוררת הזדהות. בעוד סונדפור הייתה צריכה להתאמץ כדי לרסן את העוצמות הבלתי נתפסות שגרונה מאחסן, איימי מאן צריכה שוט של קפאין בשביל שקולה יישמע. אפילו שמות האלבומים של שתיהן מעוררים קונוטציות דומות: אם האלבום של סונדפור מיועד ל "People in Trouble", איימי מאן לא טורחת להיות מרומזת, וקוראת לאלבום שלה בפשטות חותכת: "Mental Illness". בכל אופן, שתיהן עושות עליי את אותה העבודה – כל אחת מקצה הסקאלה שלה: דיכאון ונחמה בתוך קפסולה מוזיקלית אחת.
כשהשיר הזה יצא בתחילת השנה, כתבתי בפייסבוק של קולומבוס שאיימי מאן נשמעת כאן כמו אֶם שמנסה להרגיע את בנה המפוחד באמצע סופת רעמים, למרות שגם היא קצת פוחדת בעצמה. אז אני ממליץ לכם לקחת את תפקיד הילד, להאזין לשיר במהלך אחת הסערות שיבואו עלינו לטובה בזמן הקרוב, לפחד קצת – ואז להירגע.
Jacob Banks – Chainsmoking
ואוו. לא הכרתי את ג'ייקוב בנקס עד השנה, ואני מרגיש כאילו הוא נחת עליי מהשמיים פתאום באמצע החיים. מאיפה הדבר הזה הגיע? נדמה לי שכל צוות קולומבוס רחש כמרקחה כששמענו את האלבום החדש שלו לראשונה, ומאז, כל אחד לקח איתו שיר אחר כפייבוריט. Chainsmoking נשאר המועדף עליי מההאזנה הראשונה: הקול העמוק הזה שמתפורר לי באוזניים כמו ערימת עפר טרייה, העיבוד הגאוני שמשלב בין נשמה עתיקה לאלקטרוניקה עדכנית, והמילים העוצמתיות שמספרות על התמכרות לאהבה חזקה מדי. האזינו – וגם אתם תתמכרו.
Charli XCX – Boys
בתמצות: שיר הפופ הטוב ביותר של השנה, הקליפ הכי חמוד של השנה, והסימפול הכי טוב של "סופר מריו" אי פעם. צריך להרחיב יותר מזה?
Khalid – Young Dumb & Broke
אחד מכוכבי הקליפ של השיר הקודם ברשימתי (אתם יכולים לתפוס אותו משחק עם כלבלבים מתישהו באמצע הקליפ) הוא ילדון בן 19, שהוציא לא מזמן שיר שמעלה למקסימום את מדד הכיף השנתי. אני אמנם כבר לא אף אחד משלושת התארים שבכותרת השיר (טוב נו, אני עדיין אחד מהם – נחשו איזה), אבל הוא מצליח להחזיר אותי לרגע לחוויה העמומה של תיכוניסט מבולבל, אחד כזה שחושב שכל צרות העולם מסתכמות בנערה שהוא מאוהב בה, אבל אין לו מושג עדיין מה הולך ליפול עליו בעתיד.
Dark Rooms – I Get Overwhelmed
אני מתפתה להפציר בכם לרוץ ולראות את הסרט "A Ghost Story" – אבל ברור לי שחלק גדול מכם יקלל אותי בסוף הצפייה, אז אני מסיר מעצמי אחריות; בכל זאת, מדובר בסרט שבו הכוכב הראשי מסתובב עטוף בסדין לבן עם שני חורים לעיניים ובוהה בדברים. מבחינתי לפחות, מדובר באחד הסרטים המהפנטים, הנוגעים ומעוררי המחשבה שראיתי בשנים האחרונות – זאת על אף שלא ממש קורה בו הרבה. ויחד עם זאת, קורה בו המון. אולי אפילו קורה בו הכול. או שלא. לא יודע.
אותן תהיות מוזרות עולות גם מן השיר שכתב לסרט המוזיקאי רב הפעלים דניאל הארט (שהלחין גם את יתר הקטעים בסרט, ואת כל שאר סרטיו של הבמאי דייויד לאורי). אין לו ממש בתים ופזמון שניתן לבודד, זה שיר שפשוט נע בחלל, הלוך ושוב על אותו ציר, משחרר שאלות לאוויר. או למישהו אחר. או לעצמו. לא יודע.
.Kendrick Lamar – DNA
השארתי את האובייסט לסוף. באמת שאין לי מושג מה עוד נותר לכתוב על השיר הזה. אם חייתם על הפלנטה שלנו בשנה האחרונה, אתם ודאי לא זקוקים לי כדי להיווכח עד כמה הוא מעולה / משפיע / משמעותי. אז במקום לחפור עליו, אנצל הזדמנות זו כדי להמליץ לכם על גרסת כיסוי מגניבה ואקוסטית שיצר המוזיקאי הישראלי רונן גרין – עוד הוכחה לכך שמדובר בשיר חוצה גבולות. שתהיה שנה אזרחית מרנינה!
Thundercat Feat. Michael McDonald & Kenny Loggins – Show You The Way
למנוסים מבינינו, השמות קני לוגינס ומייקל מקדונלד יעלו בראש בלדות אייטיז דביקות בניחוח חדרי מלון זולים. לצעירים יותר – הם כנראה לא יגידו כלום. רק ת'אנדרקאט יראה בשמות הללו הזדמנות להדגים לנו איך להוציא את המקסימום משני אמנים שלא היו יותר מדי פעילים בשנים האחרונות. ת'אנדרקאט הצליח להוציא יחד עם שני הדינוזאורים האלה שיר גרובי, קליט שעושה המון כבוד לווקאליסטים האדירים שהם לוגינס ומקדונלד. כל זאת כשהוא משאיר מספיק מקום לבס הכי מיוחד בעיר.
Mount Eerie – Ravens
האלבום Crow Looked At Me של פיל אלברום הידוע כ-Mount Eerie, מתוכו יצא Ravens, מצטיין ברגישות סבלנית כזו, מעין תחושה כזו שהוא מהסס להשמיע את הפולק המינימליסטי שלו למישהו, כאילו האלבום בטעות הודפס ולא נועד שישמעו אותו. אך בשיר הזה הגיטרה האקוסטית נשמעת מלאה מתמיד, הקול של אלברום עדין מאי-פעם, נע על הספקטרום שבין נעים לשמיעה לבין צרידות קלה ומכוונת. התוצאה היא שיר מקסים של כמעט שבע דקות בו פיל אלברום שופך את ליבו ומסיים במילים חורצות הלב:
“But here is where I came to grieve
To dive into it with you
With your absence
But I keep picking you berries”
Benjamin Booker – Witness
שיר הנושא מהאלבום המצוין כשלעצמו של בוקר הוא קטע גוספל מודרני שיגרום לאחרון הכופרים למחוא כפיים יחד עם בוקר. הקול המחוספס משתלב עם המקהלה שמתחילה את השיר ומצדיק עד הסוף את היותו שיר הנושא מהאלבום.
Pumarosa – My Gruesome Loving Friend
קשה לי לתאר איזו הרגשה נפלאה מעוררים בי הצלילים הפותחים את השיר הזה; כאילו נלקחו הישר מעולם פנטזיה ילדותי וקסום, בהאזנה חוזרת הוא מזכיר לי מעין גרסה מודרנית לשיר הרוק הנצחי Today של הסמאשינז פמפקינז. קולה העוצמתי של איזבל ניוסום, מנהיגת ההרכב, תורם להרגשת ה-feel good המתעוררת בי בכל האזנה.
Calvin harris ft. Frank ocean and Migos – Slide
אם כבר דיברתי על אווירת feel good, אין ספק ש-Slide הוא הקטע המצטיין ביצירת אווירה זו. קלווין האריס יודע לקחת ריפים מונוטוניים של פסנתר, להוסיף עליהם שכבות של דיסקו, גרוב וסטייל, ולארח את השמות הנכונים. Slide היה המנון הקיץ שלי, ונשאר טראק שפשוט כיף להאזין לו בכל פעם.
Sir Was – In The Midst
ג'ואל וטסברג השוודי, או פשוט Sir Was, הוציא השנה אלבום בכורה שראוי לתשומת לב. הוא משלב בין אלקטרוניקה, ג'אז והיפ-הופ, וסגנון השירה שלו ספוקן-וורדי ותזזיתי. In the midst הוא קטע שכיף לחזור אליו כל פעם- הוא מרגיע, קליט ונחרט בך כבר מההאזנה הראשונה.
Waxahatchee – Silver
יש שירים שאת שומעת ואיך שהם נגמרים בא לך לשמוע עוד פעם. Silver הוא שיר כזה, והוא הכיר לי להקה נהדרת שעד אז לא הייתי מודעת לקיומה. זהו אמנם אלבומן הרביעי, אך הוא הראשון שיצא בלייבל Merge ושהוקלט בסטודיו, בהפקתו של ג'ון אגנלו שעבד בעבר עם סוניק יות' ודינוזאור ג'וניור. את ההרכב הקימה הסולנית קייטי קראצ'פילד יחד עם אחותה התאומה אליסון בקלידים, ומנגנות בו גם המולטי-אינסטרומנטליסטית קייטי הארקין, הבסיסטית קטלין סימונטי והמתופפת אשלי ארנווין – כלומר להקת רוק נשית. השם הקצת קשה להגייה הוא שמו של נהר באלבמה, מקום הולדתן של האחיות קראצ'פילד, אבל צליל הלהקה אותי אישית לוקח ללהקות שוגייז אנגליות כמו Lush (שגם התקמבקו השנה, ידיעה משמחת בפני עצמה) או ללהקה המיתולוגית של טניה דונלי וקרסטין הרש, Belly. השיר הזה לפיכך משלב מסורת של שירה נשית על רקע גיטרות פאזיות יחד עם אנרגיית נעורים שאי-אפשר שלא להדבק בה, רוח שהיא לגמרי 2017.
Mark Eitzel – An Answer
בסיכומים שכבר יצא לי לקרוא, כמעט ולא מופיע שמו של מארק אייצל. תמוה למדי, מכיוון שמדובר בסינגר-סונגרייטר ותיק (זהו אלבום הסולו ה-15 שלו) ופועלו כבר זכה להכרה די נרחבת. אייצל הוביל הרכב בשם American Music Club בשנות ה-80' וה-90' ולאחר הפסקה ארוכה יצא ב-2008 עם The Golden Age שהיה גם האלבום הראשון שלו שיצא לי לשמוע.
מאז, שניים מחברי הלהקה נפטרו בשל בעיות בריאותיות, ואייצל שספג לא מעט אובדנים בחייו (חלק גדול מהשירים שלו מוקדשים לבת זוגתו לשעבר, שנפטרה מסרטן, והוא גם הקדיש הרבה שירים לחבריו שנפטרו מאיידס) מתייחס לכך באלבומו הנוכחי, שנקרא "היי, אדון המעבורת". כותרת האלבום בעצם מאזכרת את המיתוס היווני שלפיו במעבר לארץ המוות נותנים מטבע זהב לאיש המעבורת.
למרות הרקע שמבשיל את הקרקע לאלבום ממש דיכאוני וקשה, מצאתי בו את אחד משירי האהבה האופטימיים ביותר שאייצל כתב, An Answer.
You’re always on my mind
I can’t leave you behind
Make me want to stick around and find
If there’s an answer
העיבוד של השיר, המשובץ אלמנטים של שירה נשית וכינורות לפזמון, רק מחזק את התחושה החיובית של השיר למרות שהוא מתאר איך הוא מרגיש שבור מבפנים. המתח הזה בין המילים למנגינה יוצרת מורכבות שישנה בשירי האהבה היפים שאני מכירה.
Marlon Williams Ft. Aldous Harding – Nobody Gets What They Want Anymore
אני לא יודעת מה שמים להם במים בניו-זילנד, כיוון שכמו באי אחר, איסלנד, אפשר למצוא שם כישרונות מוזיקליים בצורה חסרת פרופורציות לגודל האוכלוסייה. לא מספיק שלורד, אחת מיוצרות הפופ הבינ"ל הגדולות פרצה משם בגיל צעיר להחריד, גם שני הזמרים שמשתפים פעולה בשיר הזה מגיעים משם, וגם הם צעירים למדי. למארלון וויליאמס יצא אלבום בכורה בשנה שעברה ולאלדוס הארדינג יצא השנה אלבום שני בשם Party. השיר הזה מהווה בעיני מזיגה מופלאה של שני ווקאליסטים מעולים, שבמקרה גם הגוונים של הקולות שלהם מאוד דומים למרות השוני המגדרי – לוויליאמס קול גבוה יחסית לגבר והוא והארדינג למעשה שרים על אותו מנעד קולי כשההרמוניה הגבוהה מתחלפת ביניהם לסירוגין. מבחינה נושאית, זהו שיר רחמים עצמיים מהסוג שאני הכי אוהבת: "צרת רבים חצי נחמה" – מרלון מתנחם בכך שהעובדה שהנמענ/ת של השיר לא יוצר/ת איתו קשר היא בעיה שאינה ייחודית לו, ובעצם – אף אחד מאתנו לא מקבל את מה שהוא רוצה.
(Son Little – Blue Magic (Waikiki
זה שיר הפיל גוד הכי עצוב ששמעתי השנה, או אולי זה ההפך, זה שיר עצוב שמתחפש לשמח. סון ליטל (או בשמו אארון ליבינגסטון) מספר לנו בשיר שהוא מרגיש את הבלוז, והוא מנסה להיות אדם טוב, אבל לא ממש הולך לו. מצד שני המנגינה מתכתבת עם השם של השיר – החוף הנודע בהוואי, וואקיקי – ולוקחת אותנו לעולם של סרף רוק קליל וכיפי.
אני אוהבת את המתח הזה בין המילים ללחן, ואת העיבוד שמקנה לשיר תחושה של שיר סול וינטג' מתחילת שנות השבעים, עם מיתרים והכל בגשר שמחבר בין שני חלקי השיר. סון ליטל הצליח ליצור שיר שמרגיש כמו קלאסיקה, תוך כדי משחק בין ז'אנרים מוזיקליים "שחורים" ל"לבנים" בצורה עדינה וחכמה.
Robert Plant – Carry Fire
יש כמה שירים טובים באלבום Carry Fire של רוברט פלנט, רובם ככולם ממשיכים את הסאונד המאוד מגוון של פלנט בשנים האחרונות. השילוב של כלים מזרחיים עם הרוקנ׳רול החם של פלנט יצר באלבום הזה כמה קטעים מעולים כאשר בעיני שיר הנושא של האלבום Carry Fire הוא הטוב שבהם. משהו בשכבות הצלילים שעורם כאן פלנט, שגם הפיק את האלבום, נותן תחושה של משהו גדול יותר מעוד שיר. התופים הנמוכים, השימוש הלא שיגרתי בכינור לאורך השיר ונגינת העוד יחד עם קולו של פלנט שיודע היכן להשאיר מקום לכלים לומר את דברם מרגישים אפילו איזושהי רמיזה ל-Kashmir המיתולוגי המצליח לשאוב את המאזין לתוך העולם שלו, ולרגע לשכוח מהעולם שמסביב.
Kitty, Daisy and Lewis – Slave
ישנם הרבה שירים מעולים באלבומם האחרון של השלישייה הלונדונית, ואת הסקירה המלאה על האלבום הנהדר הזה אפשר לקרוא כאן. האלבום כולו מתאפיין בהקפדה על כל אלמנט בו. מהסאונד הוינטאג׳י שהושג בעמל רב ובאמצעים אנלוגיים, בחירת הכלים והסגנונות ועד לצורה בה המילים נהגות בשירים. ההקפדה הזו באה לידי ביטוי בשיאה בשיר Slave. הוא נפתח בריף גיטרה שמזכיר את Run Like Hell של פינק פלויד מתוך ״החומה״ ונשבר עם כלי נשיפה שבאיבחה אחת הופכים את הבסיס של השיר לגרוב שאי אפשר שלא לזוז איתו. השירה של דייזי מעולה ונדמה שהדרך בה היא מבטאת חלק גדול מהמילים נבחר במיוחד כדי להתאים לאווירה של השיר ולהעביר איזשהו מסר קטן בכל הברה. ברקע הגיטרה של לואיס נמצאת לא נמצאת ומותחת קו פאנקי מתחת לכל השיר.
Ibeyi – Deathless
אלבומים עם אג׳נדה, עם מסר ובמיוחד כאלה שעוסקים בבעיות המטרידות את החברה היום אהובים עליי במיוחד ובעיני מצליחים להעביר את המסר בצורה טובה ממש וכזו שגם לעיתים מצליחה להיות זכירה יותר מאשר במדיומים אחרים (אולי למעט קולנוע). אלבומם האחרון של Ibeyi, למרות שלא נכנס אצלי כאלבום השנה במלואו, אולי כיוון שלא מצאתי את עצמי חוזר אליו כמעט בכלל למעט שניים שלושה שירים, הוא אלבום עם אג׳נדה חזקה וברורה כנגד אפליית קבוצות אוכלוסייה – אם זה נשים, אפרו-אמריקאיים ובאופן כללי גזענות מהסוג הישן והרע המסרבת להוריד את ראשה המכוער ליותר מידי זמן. השיר Deathless, בו הן מארחות את קמסי וושינגטון האדיר על הסקסופון, הוא שיר המגיע מחוויה אישית של אחת האחיות בצמד, ליסה. בגיל 16 נעצרה בפריז על ידי שוטר גזען שחקר אותה וניסה להוציא ממנה שהיא מעשנת, שותה או עושה דבר מה שאינו חוקי או ראוי בעיניו. אך למרבה הפתעתו התיק שלה הכיל מעבר לחפציה האישיים, ספרים. החוויה מתורגמת בשיר לתחושה יותר כללית המבוטאת בפזמון החוזר – לא משנה מה יקרה, לא משנה מה קרה, אנחנו בני-אלמוות. כלומר לא משנה כמה תנסו להוריד אותנו, אנחנו תמיד נקום. ליסה כתבה על השיר: ״להיות בני-אלמוות משמעו שהם קברו אותנו אך לא ידעו שאנחנו זרעים. אין סוף לאהבה, לאושר, למוזיקה.".
Bonnie “Prince” Billy – People Living
“מיהו אלוהים ומהו אלוהים, ומה אלוהים עושה בשבילך?
האם זה קל להעמיד פנים? האם זה קשה להביט בחזרה על עצמך?
מה אמיתי ומה טוב
ואיך זה ייתכן,
שההרשעות שלכם עומדות להיות תקפות לגבי?"
במילים האלה ובליווי כמעט עירום של בנג'ו וכינור נפתח השיר המצמרר הזה. הקליפ הרשמי והלא פשוט לצפיה מורכב כולו מצילומי וידאו שנלקחו במהלך הפגנות של קבוצות עליונות לבנה בשרלוטסוויל, שהפכו למהומות עקובות מדם. עם שלושה אלבומי מחווה נפלאים (אחד מהם כפול!) 2017 היתה שנה פוריה במיוחד אפילו בסטנדרטים של וויל "מתי הוא יוצא מהאולפן?" אולדהם. בשיר הזה בילי מפנה מראה שחורה מול מה שכבר קורה, מרים תמרור אזהרה ממה שעוד יקרה, ובעיקר מרסק את הלב, ברכות.
Kaleida – 99 Luftballons
“ידעת שהשיר הזה הוא במקור בגרמנית?" ו"ידעת שהשיר הזה הוא בכלל שיר מחאה, שמדבר על חומת ברלין והאיום הגרעיני?" הן שתי פיסות הטריוויה שלרוב נזרקות לאויר בכל פעם שהשיר "99 Red Baloons" של Nena מושמע ברקע. אז כן אני יודעת, ולאחרונה אף גיליתי שלמרות שזהו הלהיט הבינלאומי הכי גדול שלהם, ננה מעולם לא היו שלמים עם הגרסה האנגלית. למעשה, הם ראו בעיבוד הזה מהלך כל כך שגוי, שהם מעולם לא ביצעו אותו בהופעה חיה, גם לא באנגליה. יותר משלושה עשורים לאחר מכן, Kaleida, דואו נשי אנגלי גרמני מלונדון בוחרות לבצע את השיר הזה בשפה בה הוא נכתב במקור, להפשיט ממנו את האירוניה ולהעניק לו אוירה עוכרת שלווה שיותר הולמת את המסרים בו. חומת ברלין אמנם נפלה מאז, אבל ברית נאט"ו עוד דרוכה וקיימת, חומות הפרדה והתחמשות גרעינית הם עניינים בוערים, בעידן טראמפ וברקזיט אף יותר מאי פעם. זהו השיר היחיד בגרמנית באלבום הבכורה שלהן שיצא השנה, וגם השיר הכי יפה שיצא לי לשמוע בגרמנית עד כה.
Stormzy – Big for the Boots
ללא ספק אחד השירים שיצא לי לשמוע הכי הרבה פעמים השנה מאז שהגיח לעולם בפברואר. גם בזמן כתיבת המילים האלה, כשהוא מתנגן ברקע, אני מרגישה איך הראש מתחיל לנוע ואיך משהו בגוף מתחיל לבעבע באותה הרעננות התוססת של ההאזנה הראשונה. העיבוד העשיר, הפלואו המסחרר, המבטא הכבד והלוק הנכון חוברים לנוסחה מנצחת שפשוט עובדת ומסמנים את סטורמזי כאחת ההבטחות הכי גדולות בעולם ההיפ-הופ. אם ככה נשמע אלבום בכורה של ילד בן 24 (Gang signs & Prayer), אז אללה יוסטור מה צופן לנו העתיד…
Migos – Bad and Boujee
2017 הייתה השנה של הטראפ. תרצו או לא תרצו, הז'אנר השנוי במחלוקת הזה הצליח לטפס לפסגות של המצעדים ולהשאר שם שבועות ארוכים, כל פעם עם להיט תורן אחר. בעיני, זה היה הטוב והבולט מביניהם השנה.
Lil Uzi Vert – XO TOUR Llif3
ואם כבר בטראפ עסקינן, אז הפייבוריט הפרטי שלי זה לגמרי השיר ההזוי הזה. כמות הריפיטים הייתה אינסופית, ונראה לי שזה אומר הכל. מישהו אמר שאין שירי אימו בטראפ?
Jhene Aiko – Never Call Me
השיר האהוב עליי מאלבום השנה שלי. הביט, הליריקס, ההגשה, הפיל – הכל 10 פה. תרגישו חופשי לצלול.
Calvin Harris – Hard to Love ft. Jessie Reyez
הפתעת השנה מבחינתי, בעיקר בגלל שאני לא סובלת את האלבום של קלווין האריס בשלמותו. אבל בשיר הזה יש משהו כלכך פרשי, מגניב ונכון, שניגנתי אותו אינספור פעמים השנה. הקרדיט כולו לג'סי רייז.
Benjamin Booker – Believe
השיר הוא רק טעימה קטנה מתוך אלבומו השני והמצוין של בנג'מין בוקר, "Witness", שיצא השנה. בוקר הוא גיטריסט לא-רע בכלל עם קול עוצמתי וגוון יוצא-דופן (כמו שאוהבים להגיד בתכניות הטלוויזיה בימינו) ובשירים מסוימים יש משהו בוייב שמזכיר את החספוס הגראנג'י ההו-כה-נפלא. האלבום השני שלו, אותו הקליט לאחר מה שכינה "מסע חיפוש רוחני במקסיקו", הוא הצהרה מוזיקלית חזקה, וניכר בו סגנון אישי שכיף לגלות. האלבום הוא בעיקר פנינת סול, אך מכיל בתוכו קטעי Pאנק, רוק כבד וקאנטרי טובים למכביר, מונחים לצד מילים טעימות. השיר והאלבום בהחלט מעוררים ציפיות גדולות מהמוזיקאי האמריקאי בן ה-28, לקראת המשך דרכו.
Body Count – No Lives Matter
להקת באדי קאונט של הראפר ICE T הוקמה בשנת 1990 ועוררה פולמוס רב סביבה בשנות ה-90, בעיקר לאחר צאת השיר Cop Killer. למרות שבדרך-כלל יש משהו קצת עצוב בלהקות ותיקות כשהן מנסות להיות פוליטיות, ובמקום שיהיו בועטות ונוקבות יוצא להן משהו בורגני ומסורס, זה לא המקרה כאן. גם כשהוא קרוב לגיל 60, אייס-טי ממשיך להיות רלוונטי מאי-פעם, 9 שנים מאז אלבומה האחרון של הלהקה. הסינגל נפתח בהסבר למה האמירה הרווחת בציבוריות האמריקנית "All Life Matters" למעשה מגמדת את המאבק נגד גזענות וממשיך בהאבי-מטאל וראפ עוצמתי ופוליטי לפנים.
Queen Of The Stone Age – The Way You Used To Do
אלבום האולפן השביעי של להקת הסטונר-רוק עורר ביקורות אמביוולנטיות מצד מעריצי הלהקה. האלבום שהפיק (באופן קצת מפתיע) המוזיקאי המוצלח כשלעצמו מארק רונסון (איימי ווינהאוס – על אלבומה זכה בגראמי – דוראן דוראן, כריסטינה אגילרה ועוד) מתרחק מעט מהכיוון אליו הלך הסטונר-רוק בעשור האחרון, אולם מצליח, לפרקים, להחזיר למלכת הז'אנר את הכיף שאפיין את אלבומיה הראשונים. מלבד הקליפ המגניב, שניכר בו ההומור העצמי שמאפיין את הלהקה לאורך כל שנותיה, השיר הוא פשוט שיר שתייה מנצח. וזה בעצם כל מה שחשוב בשיר, לא?
Father John Misty – Things It Would Have Been Helpful To Know Before The Revolution
אם אתם עוקבים אחרינו זמן מה, ודאי הופתעתם לראות ש-Pure Comedy לא מופיע ברשימת אלבומי השנה שלי. ובכן, זה לא שהוא לא פילס את דרכו מעלה, הוא בהחלט אחד האלבומים שהאזנתי להם הכי הרבה פעמים השנה. לאחרונה ניתנה לג'וש טילמן גם המועמדות לגראמי על אלבומו זה (מול ארקייד פייר, גורילאז, LCD סאונדסיסטם והנשיונל) כך שלא מדובר באלבום לא מוערך או זבל-עופות-מצוי. עם זאת, לטעמי Pure Comedy היה לא אחיד ברמתו – בעוד השירים הראשונים מופלאים ומתוזמרים כמיטב יצירותיו של האב, האלבום דועך במחציתו השניה, לו רק היה ניתן לזכות אותו במחצית-האלבום-הטוב-של-השנה! ובכן, Things It Would Have Been Helpful To Know Before The Revolution הוא נציג מצוין לראשית האלבום, ובהחלט אחד השירים המופלאים ביותר של האב, במיוחד בביצוע הזה בו טילמן חוזר לקצת לעמדת התופים ובדקה ה-3:10 גם נפלט לו איזה צחקוק שמוכיח לכולנו שהוא לא הטרול שכולם חשבו שהוא:
Sunsanne Sundfor – Undercover
אם יש שיר אחד שבכל פעם ששמעתי אותו הזיז אצלי משהו – אבל באמת – הרעיד ורטט ושקשק, הרי זהו Undercover של סוזן סנדפור שמפאת קוצר היריעה לא אזכרתי את האלבום ממנו הגיע בשלישיית האלבומים הפותחת שלי (לו רק הייתה זו עשיריה!). מבחינתי Undercover הוא תמציתו של האלבום Music For People In Trouble ואם רק תקשיבו למילים תבינו למה:
They'll kiss you in the evening, devils in disguise, and
Love you till the morning then vanish before your eyes
A walking disaster can also master
A graceful posture, but where's the dignity when…?
אולי לא תסכימו, אבל לדעתי זה השיר הטוב ביותר של סנדפור עד כה, הוא נבנה תלים-תלים, בעדינות, בכאב ובתשוקה עצומה.
(Jacob Banks – Unknown (To You
ג'ייקוב בנקס הוא באמת מנפלאות עידן האינטרנט. באחד השאפלים של יוטיוב הוא פשוט הופיע לו – בכל הדרתו, עם השאגות והסול והאר'נ'בי והמיתרים המוגזמים וכל מה שגורם לי לאהוב מוזיקה פופולרית. כתבנו לכם עליו מיד כשגילינו את הפלא הקסום הזה, ואתם יחד עם חברי הספינה נפלתם שדודים בקסמיו. מפה לשם – מסתבר שהבחור הזה הוציא כבר שני EPs והשיר לעיל, Unknown (To You) הוקלט לראשונה ב-2015 ולקחו לו שנתיים ועיבוד מחודש כדי לתפוס את מקומו. מה שעיבוד יכול לעשות לשיר… אפילו טימבלנד הגדול עף עליו וסימפל חודשיים אחרי שיצא. כן כן, ממש כך.
פינת הראויים לציון
יש כל-כך הרבה שירים נוספים שיצאו השנה ושהיוו כר מנחם לבכות עליו, להניח את הראש ולהירגע, להתעמק ולצלול או פשוט שירים לרקוד לצליליהם (כן כן, יש פה גם אחד כזה מתוך אלבום קאמבק מצוין! נחשו מיהו?). בכל אופן, הנה נציגי הראויים לציון שנמצאים כאן כדי שיצליחו להכנס לפלייליסט המשובח שאנחנו יוצרים עבורכם!
Laura Marling – Nothing, Not Nearly
Ane Brun – I Want To Know What Love Is
עד כאן שירי השנה של צוות הספינה של קולומבוס ל-2017. חשוב לנו לציין שזהו רק קמצוץ מתוך המוזיקה המעולה שיצאה השנה – אנחנו נהיה הראשונים להעיד שהיינו צריכים להשחיז את הפינצטה שלנו ולעשות וויתורים כואבים כדי לזקק עבורכם את השנה שלנו. בנוסף לרשימה המאוד מילולית לעיל, אתם יכולים למצוא גם את הפלייליסטים הבאים באפל מיוזיק ובספוטיפיי שמסכמים את ה-Must של 2017.
כמובן שלא נקפח את מי שלא מנוי לאפל או ספוטיפיי ועבורכם הכנו מיקס של כל השירים הנבחרים שלנו להאזנה רציפה במיקסקלאוד.
מקווים שנהניתם ושתמשיכו להנות, צוות הספינה.
COMMENTS
[…] המוזיקה האפריקאית(!) של עומר אסייס [ אלבומי השנה | שירי השנה | הסיכום האפריקאי ] – […]