יש לא מעט הרכבים עכשווים שמחויבים לשמחה ולהנאה של הקהל שלהם, אך ההרכב האינסטרומנטלי סאביר הוא אחד ההרכבים שעושה זו בצורה הכי מהודקת ומגוונת.
עם השפעות מכל כך הרבה ז'אנרים ומקומות, בעיקר מהמזרח התיכון המשוגע והקטן שאנחנו חלק ממנו, הם לוקחים את הכל ומזקקים לכדי חגיגה שקשה להישאר ישובים לה.
אנחנו שמחים להביא לכם בהשמעת בכורה את אלבום הביכורים שלהם, ולכבוד כך תפסנו את חברות ההרכב שרון מנסור וענת גוטמן לכמה שאלות על איך המוזיקה של סאביר מגיעה להיות מה שהיא.
איך עובד תהליך הכתיבה שלכם? האם הוא יותר מתוכנן או מאולתר?
שרון: "תהליך הכתיבה משתנה משיר לשיר. בכל פעם מישהו מביא לחזרה קטע חדש כתוב, לפעמים כבר עם עיבוד מוכן – ואז גם יש סקיצות שנשלחות מראש במייל לנגנים, כל אחד לומד, נפגשים ומנגנים. אחר כך מדברים על מה שנוגן ומחליטים ביחד מה עובד ומה פחות ועושים שינויים לפי הצורך.
לפעמים נגן יביא רק שלד, למשל רעיון מלודי קצר או גרוב מסויים ויגיד לאן בראש שלו הוא רוצה שזה יתפתח, ואז העיבוד נעשה כבר תוך כדי חזרה עם ההרכב, בצורה שהיא יותר מאולתרת אבל עדיין לא מתחילים מאפס. לפעמים גם רק שני אנשים יחזרו הביתה עם הרעיונות שנזרקו בחזרה וירכיבו את העיבוד לפעם הבאה. כך שבסופו של דבר תהליך בניית השיר עד לרגע שהוא מעובד ומוכן לביצוע הוא יחסית קצר, ככה זה כשיש שישה אנשים בחדר שרגע אחרי החזרה יתפזרו כל אחד לשלו. נכון לעכשיו יש רק שיר אחד באלבום שנוצר ביחד מאפס והוא אלכסנדריה. באחת החזרות שלו המתופף ניגן גרוב, אליו ישר ינאי הצטרף עם רעיון לבס ליין, חן המציא עליו מלודיה ראשונה, אליק עשה למלודיה הזאת קול שני, ענת המציאה את המלודיה השניה ואני הוספתי נפח עם שטיחים בקלידים. כן יש לנו רצון בעתיד ליצור יותר מתוך ניגון ואילתור ואנחנו מאמינים שזה יקרה בקרוב".
יש לכם (לחברי ההרכב) אהבה מוזיקלית שהיא קונצנזוס?
שרון: "בגדול כל חברי ההרכב ניגנו ג'אז במהלך הלימודים אבל כשהם הסתיימו היחיד שהמשיך בעולם הזה הוא חן, כל השאר מנגנים סיגנונות שונים אחד מהשני כמו מטאל, פ'אנק, רוק, רגאיי, פופ וכו'. אז ג'אז זה לא החוט המקשר. אני חושבת שעם הזמן ככל שאנחנו מנגנים יחד בסאביר יצרנו את הקונצנזוס שלנו בתוך החדר – שהוא המלודיות האלה שכבר כל כך בילד אין אצלנו, שאחד יכול להתחיל לזמזם מלודיה והשני יסיים אותה. לאט לאט כבר מתגבשת הבנה משותפת של ארטיקולציה, דינמיקה, איפה נושמים בתוך המשפט הארוך הזה, מה תהיה חלוקת הקולות בין הכלים, לרוב אנחנו מאוד מסכימים וזה בחטיבה של הכלים המלודים. בחטיבה של הריתם סקשן כבר יש דיבור ברור מבחינת אסטטיקה והדיקות. איפה המצילה נשארת להדהד ואיפה היא נסגרת על ברייק נקי, איפה הקלידים מכפילים את הבס בשביל ליצור נפח, והרבה פעמים בקטעים שלנו אנחנו אוהבים לתת רגע כמה סיבובים של בס-תופים-קלידים לבד כדי שהקהל ישמע ויבין על איזה מצע על המלודיות האלה מנוגנות. אז גם החיבור בין שתי החטיבות – הקצב והמלודיה, הוא קונצנזוס כי יש את הויז'ן וברור איך אנחנו רוצים שכל אחת מהחטיבות האלה תישמע".
האם אי פעם יהיו מילים בשיר של סאביר?
ענת: "התשובה היא כנראה שכן, וגם לא. כן – כי אנחנו הולכים לכיוון של לארח זמרים וראפרים, וגם לשיר בעצמנו. בהופעות אנחנו מרגישים את הצורך של הקהל לשיר איתנו, וגם את הצורך שעולה בנו עם הזמן לשיר. הקול זה הכלי הראשון – כל הכלים בעולם בעצם מנסים לחקות אותו. אז שירה תהיה, וכבר יש, באחד השירים החדשים שלנו, חיפה. ושירה מתגלגלת מהר מאוד לתוך מילים. אבל גם לא יהיו מילים – כי גם כשיהיו, המילים אף פעם לא יהיו המרכז בשירים שלנו – הם תמיד ישרתו את המוסיקה. אני חושבת שהסיבה שהיום אנחנו יכולים לנגן את השירים שלנו 300 פעם בלי להשתעמם היא שאין בהם מילים. מילים סוגרות בעיני, מכפיפות אותך למשמעות אחת בדרך כלל ואז זה מהר מאוד הופך להיות משעמם. מילים גם יכולות ליצור התנגדות ואי הבנות. שירים של משפט אחד, שחוזר על עצמו, או אפילו מילה אחת – זה מעניין אותנו. מילה או משפט יכולים להפוך למנטרה, ואז – המילים כבר הופכות למוסיקה ואנחנו באזור טוב. גם מעניין אותנו מילים בשפות שאנחנו לא מבינים, לא עברית או אנגלית. מבחינתי, כל עוד תמיד תהיה תחושה של ניגון, ומוסיקליות נשפכת מכל קול שיקרה על הבמה, אנושי או של כלי נגינה, אנחנו במקום הנכון".
מהי העיר שהכי הייתם רוצים לנגן בה?
ענת: "יש כמה שעולות לנו בראש. ביירות – כי בא לי לראות את המיתוס הזה, השם שקשור לכ"כ הרבה בתודעה הישראלית, בעיניים שלי. את האנשים, את המוסיקאים, לנגן איתם ולהם. קזבלנקה – בגלל הסרט, בגלל הצבעוניות והעושר המרוקאי והמדבר שפוגש את הים. גיברלטר – כי זה בדיוק בחיבור בין הפנים הים תיכונים לבחוץ, העולם הגדול. בא לנו ממש לחזור לאיסטנבול – ניגנו שם לפני שני קייצים ומבחינתנו רק תנו לנו טורים בעיר ובמדינה האדירה הזאת, של מלא ניגודים וחריפות וקסם. אנשים טובים ומעניינים ממש, נמל, ריחות, שווקים, שילטון רודני ועם אמיץ שרוצה להשתחרר ממנו, מלא קווי דימיון שגורמים לנו להרגיש בחו"ל כמו בבית. והכי תלוש, אבל מאותה סיבה – טוקיו. עיר חריפה, עתידנית, מהפנטת, מתאים לסאביר".
COMMENTS