פרזידנט בונגו מחזק את משילותו בדולפינריום. צילום: יעל-בר כהן
לפני שלושה שבועות מתחם הדולפינריום בתל אביב הפך בצהרי שבת מהבילה לרחבת רייב איסלנדית למהדרין, כשנשיא סצנת המינימל טק-האוס הגיע לישראל בפעם הרביעית בשנים האחרונות כדי לשטוח בפנינו את משנתו המוזיקלית וביטיו העמוקים. קרחנה בקרחון? לא נכחיש זאת.
בראיון ישיר וגלוי לב לג׳יהאד האיסלנדי מספר לנו סטפן סטפנסן (נא לא לצחוק על השם) AKA President Bongo על השנים הקשות בשלהי תקופתו כחבר מייסד בקולקטיב האלקטרוני המהולל Gusgus, על מקורות ההשראה והסקרנות שלו, על המשיכה העזה לאיתני הטבע האפריקאים ועל הביקורים התכופים שלו בעמדות התקלוט של תל אביב.
שלום לכבוד הנשיא! הג׳יהאד האיסלנדי וכל קהילת האיסלנדופילים בישראל סרים למרותך וממתינים למוצא פיך. נשמח לדון איתך בכמה סוגיות בוערות
"נתינים יקירים, אני לשירותכם תמיד! אשמח להגיב כמיטב יכולתי".
כיום, בתקופה של טורים ללא הרף מסביב לעולם – אתה עדיין רואה את עצמך כחלק אינטגרלי מסצנת המוזיקה האיסלנדית?
האם אתה חי עדיין ברייקיאוויק ומשתף פעולה עם אמנים מקומיים?
"האמת שחייתי בברלין בשלוש השנים האחרונות ובדיוק חזרתי לגור ברייקיאוויק – בעיקר כדי לקדם פרויקט חדש שיש לי בקנה בשם Les Aventures De President Bongo (השם הוא מחווה אוהבת להרפתקן הקומיקס טין טין) בשיתוף פעולה עם אמנים איסלנדים שונים. המטרה בפרויקט היא להוציא 24 אלבומי ויניל לאורך 7 שנים. תוכלו למצוא מידע באתר שלי שיתעדכן ברגע שנתחיל לצלול פנימה לתוך הפרויקט. כך שבהחלט ניתן לומר שאני רואה בעצמי חלק מסצנת האומנות של רייקיאוויק".
בשמות הטרקים של גוסגוס קיימים לא מעט איזכורים למקומות ואלמנטים באיסלנד (לדוגמא Sellfoss, Thin Ice, Airwaves, Moss, Northern Lights, Rosenberg). האם התרבות האיסלנדית, הטבע המקומי ושעות האור/חושך הקיצוניות משפיעות על היצירה שלך גם כיום כאמן סולו?
"אני מושפע מהסביבה בכל מקום שאני מניח בו רגל. אני שואב השראה מברלין, מרייקיאוויק, מהטבע ומטיולים רגליים; תל אביב, ניו יורק וסלפוס (עיירה במרכז איסלנד); הכל טוב. הכל מעניין. אני תמיד נהנה מהביקורים שלי בתל אביב – האוכל המקומי, השיחות על ג׳אז עם יותם והחיוכים של כולם מסביב. כך שאני יוצר שסופג השראה בקלות".
היותך חבר בגוסגוס למשך 20 שנה מהווה מן הסתם פקטור משמעותי בקריירה שלך. מה גרם לך לנטוש את הקולקטיב שהיית שותף להקמתו ולהפליג לקריירת סולו, לאחר שני עשורים של שגשוג?
"עזיבת הלהקה הייתה הכרחית מבחינתי והרגישה מאוד נכונה וטובה עבורי. נותרו לי זיכרונות טובים ורעים מהתקופה הזו, אבל אני מעדיף שלא לשחזר ולספר. במבט לאחור, עשור אחד מתוך שניים בלהקה היה יכול להספיק בהחלט ולשרת אותי טוב יותר. אני מניח שהייתי רעב להרפתקאות באותה תקופה (של ההחלטה לעזוב), ולצערי יצר הסקרנות וההרפתקנות נעלמו מגוסגוס בתקופה שלאחר האלבום Arabian Horse. מהאלבום Mexico שיצא לאחר מכן כבר הרגשתי מנותק לחלוטין – זו כבר הייתה נסיגה מאסיבית אחורה. בדיעבד אני מבין שתיעלתי את הנסיגה הזו דווקא כדי לקפוץ קדימה ולעשות את הדבר שלי. להתקדם ולהפוך לסוג המפיק שהרגשתי שתמיד היה חבוי בי. להיות שוב הרפתקני וסקרן.
הפרויקט האחרון שלך, Serengeti, מושפע מהנדידה הגדולה של חיות הפרא במרחבי אפריקה. האם היה לך את המזל לחזות בתופעה הזו במו עיניך?
ובאותו נושא, ידוע לנו שהגעת לת״א היישר מביקור במדינה האפריקאית גאבון. איך בעצם החל החיבור שלך לאפריקה, והאם אתה זומם להיכנס עמוק יותר לנושא הזה בעתיד?
"מדובר באלבום מאוד מיוחד עבורי. שיתפתי בו פעולה עם כמה וכמה חברים ותיקים והתוצאה מרגישה מאוד שלמה. האלבום לא עוסק רק בנדידה הגדולה ובשמורת הטבע סרנגטי (שמה של סוואנה אפריקאית עצומת ממדים שמשתרעת בשטחי קניה וטנזניה) – אלא גם בכיווני הרוח והמאפיינים שלהם; איך הרוח נשמעת ואיזה רושם היא יוצרת; לכל רצועה באלבום יש שם אפריקאי של אחד מכיווני הרוח, וכך היא גם מרגישה.
אז כן, הייתי בסרנגטי וראיתי את נדידת החיות. זה מחזה בלתי נשכח. וגם הטיפוס על הקילימנג׳רו היתה חוויה שמשנה חיים – סופסוף לראות במו עיניי שהעולם הוא עגול! עד אז לא האמנתי…
הקשר שלי לגאבון החל לפני 20 שנה, כשאחותי עברה לגור שם. למעשה, מקורו של הכינוי פרזידנט בונגו הוא בגאבון. אני משתמש בהופעות בסימפול של השם הזה שהבאתי משם, ומקפיד לעשות זאת עם כבוד למקור – כפי שאני עושה עם כל הסימפולים שלי. לגבי מטרת הנסיעה שלי לגאבון לפני ההגעה לישראל – את הנושא הזה אני מעדיף להשאיר מעורפל".
מה אתה יכול לספר לנו על דינמיקת העבודה עם נגנים חיים בהופעות של הפרויקט Serengeti?
"הרעיון בבניית המופע הזה היה אילתור חי של נגנים מסביב לסאונד קיים. לבחור אלמנט מוקלט מתוך האלבום ולנגן סביבו. זה היה מסע מדהים וכל כך מספק, כל כך שונה מכל מה שהורגלתי אליו עד אז. משמח אותי מאוד לנגן לייב על במה, אחרי כל השנים הקשות בגוסגוס".
בהקשר הזה אנחנו חייבים לציין בנימה אישית שההופעות שלכם שראינו ברייקיאוויק זכורות לנו כמאורעות מהפנטים ממש, מעין ריטואל שבטי מסתורי שמכשף את הקהל לתוך חוויה על-חושית
"אני יודע שלהרבה אנשים יש זיכרונות נפלאים מההופעות ומהאלבומים של גוסגוס ואני מכבד את זה – אבל אצלי אישית הצטברו רגשות מאוד מעורבים וסבוכים ביחס לתקופה הזו. נגינה חיה עם מוזיקאים על במה יוצרת אנרגיה שאין שום דרך לייצר עם מכונה – עם כל הכבוד למכונה כמובן. אומנם אני מאוד אוהב מכונות, אבל זו עובדה, וכשהקסם קורה זה לא נתון לוויכוח".
מנקודת המבט שלך, האם הקלות הבלתי נסבלת של יצירת מוזיקה אלקטרונית בימינו בעזרת ציוד ביתי נגיש מרדדת את הסטנדרט העולמי של הז׳אנרים האלה?
או שלחילופין אתה מאמין שמרבית האמנים שמגיעים להכרה והצלחה כיום הם בהכרח הכישרוניים והמיומנים ביותר, בעלי הידע העמוק, הניסיון הרב והאינסטינקטים הנכונים?
"אני אכן מאמין שניסיון הוא דבר בעל ערך בכל תחום בחיים – אבל הכוח שבסקרנות, רעב וכישרון יוביל אותך לאן שתרצה להגיע. אני לא מחזיק בדעות קדומות לגבי שום פורמט של יצירת מוזיקה, צילום או כל צורה אחרת של יצירה וביטוי עצמי. לא מזיז לי אם התמונה צולמה במצלמה הכי חדישה של קנון או סתם במצלמת ג׳יפה, כל עוד זה לוכד את רגע הקסם".
לאלו אמנים חדשים נחשפת לאחרונה שנתנו לך השראה?
"האמת שבחודשים האחרונים לא האזנתי לשום דבר חוץ מאליס קולטריין ומיילס דייויס. אני יודע מה אתם חושבים אבל זה בלתי נשלט…"
נכון לעכשיו הופעת ארבע פעמים בתל אביב – יותר מכל מוזיקאי איסלנדי או נורדי אחר. מה מחזיר אותך לכאן שוב ושוב? יש משהו מסוים שמושך אותך בישראל?
"האוכל. מועדונים מצוינים. ריח הים. החיוכים שלכם".
COMMENTS