הכתבה הזו הייתה צריכה לקבל את הכותרת "איך במקום ג'אז מניקרגואה הבנות שלי שומעות נועה קירל", או ״הקינה: ניסיון עקר לגלות לבנות 6 מוזיקה נפלאה שאני גיליתי בגיל 36״. אבל כמו שאתם רואים נבחרה לה כותרת אחרת. אופטימית יותר. גם כי כמו כל דבר עם ילדים, אין טעם להתרכז בכשלונות, וברוך השם – יש. אבל גם כדי לראות איך אנחנו המבוגרים יכולים לייצר מזה חוויית שמיעה משותפת וחיובית, גם ללא מסיבת האפרוביט בסלון.
אמנם הבנות שלי לא מתעוררות עם הבי-סייד שריי קודר הקליט באנגולה, הן אפילו לא כזה מחבבות את הביטלס. אבל היום אני מבין שהתשובה לשאלה "האם הענקתי להן חינוך והרגלים מוזיקלים טובים?" היא קצת יותר מורכבת מפשוט 'לא'. אני גם מבין שיש מצב שהתפוחות לא באמת נפלו רחוק מהעץ כמו שאני מדמיין.
אז הנה חמישה דברים שצפייה בבנות שלי מגלות מוזיקה לימדו אותי והזכירו לי כאבא ואדם ששומע וכותב על מוזיקה:
אחד: מילים זה נחמד, אבל צלילים יכולים לעשות את רוב העבודה – כשהבת שלי שמעה בפעם הראשונה את "Still Haven't Found what I'm Looking For" של U2, לקח לה אולי שלוש חזרות של ריף הגיטרה כדי לסמן לי להשאיר.
אז נכון, בגזרה שלי השיר הזה כבר מזמן משול לבגד בלוי שמונח בצד. אבל יש סיבה לזה שהוא – כמו עוד הרבה שירים שאנחנו מחשיבים כקלישאות מוזיקליות – שורד דורות רבים. הרגע הזה הזכיר לי, כאבא וכמישהו שכותב על מוזיקה, שזה שברור לי ששיר הוא טוב, לא אומר שזה ברור לצד השני. ולפעמים להמליץ על הבסיס, על הדברים שעבדו למלא אנשים לאורך הרבה זמן, זה הדבר שהכי חסר.
שתיים: אפשר לאהוב את אנה זק ואת החדש של גילי יאלו בו זמנית, בכל גיל.
גם אני לא נולדתי עם טרי ריילי באוזניות, וללמוד להנות ממוזיקה קצת יותר מתוחכמת זה תהליך שאצל ילדים, לא פחות מאצל מבוגרים, אסור להאיץ. אני יודע שאני התחלתי כמו הרבה מילידי שנות השמונים לשמוע מוזיקה דרך הגביע הקדוש של המוזיקה הפופולרית בזמנו – MTV. וזה שעם הזמן הפלגתי למחוזות יותר מגוונים, לא אומר שאני לא חוזר היום ומוצא הרבה יותר קסם בשירי פופ טובים (היי דואה ליפה). העניין הוא שאהבות מוזיקליות שונות לא נוסעות באותו נתיב ואפשר לאהוב אותן במקביל.
אז גם אם יש לנו בבית קרוב למיליון האזנות של יכביש החוף׳, זה לא אומר שניסיונות למוזיקה קצת אחרת לא יצלחו.
שלוש: לא צריך להיות אודיופיל כדי להתלהב מסאונד טוב
אחד השירים שהגדולה שלי אוהבת הוא "Soon We'll Be Found" של סיה. ואז הגענו איכשהו לגרסת הופעה עם מיקס קצת חיוור שלא מאוד מחמיאה לשיר. הגדולה שלי מיד זיהתה והפטירה כבדרך אגב שזה לא נשמע טוב כמו הגרסה שהיא מכירה. אני כבר קצת מזלז בהפקה מהודקת, כי היום כבר הכל נשמע טופ,והרבה פעמים על חשבון דברים שאני יותר מעריך כמו טקסט. אבל שיר טוב עם סאונד פחות מוצלח זה כמו מנת אוכל טעימה שנראית כמו ארוחת צהריים בבסיס שיריון. זה עוד מחסום שלפעמים קשה לצלוח וקל לפספס ככה שירים טובים.
ארבע: יש פופ טוב בישראל!
הייתי כותב פה כמה מילים על המסרים הפמיניסטיים בכמה שירים של אנה זק, אבל לא לשם כך התכנסנו. אבל אני כן אגיד שיש לא מעט שירי פופ שהבומר שבי ביטל בשנייה הראשונה ומכילים בתוכם טקסטים שהפתיעו אותי מאוד. לא, אין פה שפה גבוהה או טקסט לשיעור ספרות, אבל כן יש מסרים שאם מתעכבים עליהם שנייה מבינים שיש פה יותר משנראה בהתחלה וכן משהו שאני שמח שהן שומעות. כדי לגלות אותם צריך להקשיב להם; אבל זו משימה הרבה יותר כיפית ממה שחשבתי לפני שהיו לי בנות.
חמש: רמקולים זה נחמד, אבל אוזניות זה השיט!
העובדה שהן מנטרלות כל קשר אמצעי עם העולם, ומשאיר אותך רק עם המוזיקה, זו רמת ריכוז בדבר אחד שכמעט ולא קיימת לנו היום. אני כשאני שומע באוזניות אני בדרך כלל קורא עוד משהו או עובד, אבל הן? כשהאוזניות עולות על האוזניים זה הדבר היחיד בעולמן. והריכוז הזה במוזיקה זה צעד שבריא לילדים אולי לא פחות מלמבוגרים. אז כן, זה יכול להוציא פיל מדעתו כשאתה קורא לילדה עם אוזניות שבע פעמים תוך כדי קפיצה והנפת ידיים ולא מקבל תגובה. אבל אני מוכן להיות מקום שני למוזיקה, גם אם היא לא מה שאני בחרתי.
——————-
הכתבה הזו החלה להיכתב לפני כמעט שלושה חודשים, כשעבדנו על הניוזלטר של ׳אחרי החגים׳, לפני שהרבה דברים השתנו כאן. מאז אותה שבת של השבעה באוקטובר, הטעם המוזיקלי שלי כמו קפא בזמן. לא חיפשתי איזו מוזיקה חדשה מגיעה ממעבר לים, ולא נברתי באלבומים עלומים מהסיקסטיז; בעיקר נצמדתי למוזיקה שהיה לי נעים וקל לשמוע.
ברגעים האלו נזכרתי לא פעם בכתבה הזו שחיכתה בצד, והזכרתי לעצמי שחיפוש מוזיקה חדשה ומתקדמת היא לא המטרה, אלא רק האמצעי כדי להרגיש טיפה יותר טוב.
ולפעמים, כל מה שאתה צריך כדי להרגיש טוב, זה קצת נועה קירל.
COMMENTS