נתחיל מהסוף – "Patch the Sky" הוא עוד אלבום מוצלח ששייך לרצף המנצח שבוב מולד (Bob Mould) אחראי לו מאז שיצא "Life and Times" ב-2009. מה שהתחיל בדיבורים על קאמבק, שזו מילה שמעלה אסוציאציות של חזרה לכושר, הפך לדיבורים על סבב שני/שלישי או פריחה מאוחרת (כמו בראיון הזה על האלבום). האמת, שבוב מולד מעולם לא הפסיק להיות יוצר פורה או טוב, זה רק שהפעילות שלו בסוף שנות ה-90 עד אמצע שנות ה-2000 זכתה לפחות סיקור. החומרים האחרונים שלו באמת מפתיעים ברעננותם וברמת האנרגיה שלהם, לה לא מצפים ממישהו בגיל המתקדם של 56, ולכן יש לברך על כך שהם זוכים להערכה הראויה להם ושגם במידה מסוימת הם מקדמים דברים יותר ישנים שלו, כמו ההוצאה המחודשת של האלבום "Copper Blue" ב-2014.
אבל לא ניתן לדבר על הקאמבק מבלי להתייחס לרקע שנתן למולד את הסטטוס החשוב שלו בהיסטוריית הרוק האמריקאי. בגלגול הקודם שלו, מולד היה הגיטריסט של להקה בשם "Hüsker Dü", שנחשבת מ"מבשרי הגראנג'" יחד עם אר. אי. אם ו-Guided by Voices. זו הייתה להקה ששימרה את סאונד הגיטרות הפאנקיסטי והלואו פיי בשנות השמונים, בעידן שבו הרוק הפך לשולי, מאז היא הוקמה במינסוטה ב-1979. היא אמנם לא זכתה להצלחה בינלאומית כמו הלהקות האחרות ששייכות לאותה סצנה של "קולג' רוק" (שנקראה כך כיוון שהיא טופחה בזכות שדרני רדיו אלטרנטיביים במכללות), אבל היא בהחלט נחשבת באמריקה ללהקה מיתולוגית. אחרי הפירוק הטראומטי ב-88', מולד הוציא שני אלבומי סולו, ואז המשיך לפעול בלהקה שנייה שהקים, Sugar. שוגר, כפי ששמה מרמז, נטתה לכיוון יותר נגיש ומלודי ששילב פאוור פופ עם גיטרות, והיתה גם ההצלחה המסחרית הכי גדולה שלו עד אז. ב-1996 הוא חזר ליצור מוזיקה תחת שמו, וגם חילטר קצת בתעשיית ההתאבקות המקצועית, שהיא אהבתו השנייה, ובתור די ג'יי. פרסום האוטוביוגרפיה שלו ב-2011 – See a Little Light: The Trail of Rage and Melody הובילה להכנסת מימד של התעסקות יותר אישית מבחינה תמטית, במקביל למעבר לחברת התקליטים Merge Records, שהצביעה על כיוון חדש ביצירתו.
אז מה יכול לחדש אמן לא צעיר, שזהו אלבום הסולו ה-12 שלו? הסינגל הראשון מתוכו מעיד שמולד לא מתכוון להוריד את הווליום בזמן הרוב. זהו אלבום רועש, שכמעט אין בו בלדות שיעידו על הצד השקט שלו. השיר גם ממשיך את הקו הפסיכואנליטי, ועוסק בהתעמתות של מולד עם הפחדים והספקות העצמיים שלו, שהובילו אותו להרס עצמי. "כל הזמן שבזבזתי, בגלל הקולות שבראשי… אתה רוח הרפאים של יהודה איש קריות", באותו ראיון אליו קישרתי, מולד אומר שהאלבום הזה נוצר כתוצאה מהפניית המבט שלו פנימה בעקבות האובדן שהוא חווה אחרי שאביו נפטר, וניכר שזהו אלבום שמדבר על נושאים כבדי משקל.
חשוב לציין בהקשר זה, שלמרות שמולד הוציא את עצמו מהארון לפני יותר משני עשורים, רק לאחרונה התחיל לדבר בכנות על הנזק שהשנים בארון עשו לו, נזק שהתמשך גם לתוך התקופה שבה הוא לכאורה היה חופשי. כיוון שהדימוי הפופולרי של גברים הומואים הוא נשי (אוחצ'תי), למולד ה"דובי" היה קשה מאוד להיפטר מהומופוביה מופנמת, ואף יצא עם כמה אמירות סמוך לתקופה בה יצא מהארון על כך "שהוא אמנם הומו, אבל לא כזה" שהרגיזו בצדק רבים מהקהילה הגאה. ההבנה המאוחרת לגבי התפקיד שהשנאה העצמית הזו שיחקה בבעיות הסמים שהוא פיתח במהלך התקופה שניגן עם להקתו הראשונה, היא בהחלט אחת מהסיבות שמולד עדיין מלא אנרגיות עצבניות שמתבטאות במוזיקה שלו. במובן הזה הוא עושה שירות מאוד חשוב של הרחבת טווח הדימויים של מיהו גבר הומו, כיוון שעולם הרוק עדיין מאוד מאצ'ואיסטי, וישנם מעט מאוד רוקיסטים "כאסחיסטים" שהם גם הומואים המוכרים לקהל הרחב (לי אישית עולים בראש הסולנים של ג'ודאס פריסט ופלסיבו וזהו). אמנם מוזיקאי רוק אוהבים את המימד התיאטרלי והקברטי ולשחק עם נזילות מגדרית מימי דיוויד בואי ועד היום, אבל מולד, שמעולם לא החליף את חולצת המשבצות שלו משנת 1989 והמוזיקה שלו תמיד הייתה פשוטה וישירה ויש בה מימד של "כל אמריקאיות" גברית, לא משחק בכלל במגרש הזה. לפיכך העובדה שהוא אקטיביסט של הקהילה הגאה, כמו בזמן שהשתתף בארגון מופע הצדקה WedRock ב-2004 למען הזכות של גאים להינשא, אינה מובנת מאליה.
גם מבחינה מוזיקלית, יש משהו מן המבט לאחור לימיו הראשונים בעולם המוזיקה בהחלטה ללכת על כיוון אגרסיבי, אבל ניכר שמולד לא איבד גם את היכולת לשלב בתוך הדיסטורשן הרבה מלודיה. שירים כמו "Hold On" מצליחים להיות הימנוניים וכיפיים ובאותו זמן גם לתת בראש כמו שצריך.
זהו לא אלבום מופתי כמו Silver Age מ-2012 (שהיה גם אלבומו הכי מצליח מבחינה מסחרית בעשור האחרון), אבל הוא בהחלט שומר על רמה אחידה של איכות, ואין בו נפילות משמעותיות. לדעתי "Daddy's Favorite" ו-"Lucifer and God" המופיעים אחד אחרי השני בלטו לטובה, בין השאר.
אני אישית לא כל כך התחברתי ל- Hüsker Dü, ואת שוגר נדמה לי שבכלל פספסתי, ולכן חבל לי שחובבי רוק בישראל לא כל כך מודעים לשלב הנוכחי בקריירה של בוב מולד, כיוון שהם יכולים ליהנות מהמוזיקה הנוכחית שלו גם אם הם לא מכירים או אוהבים חומרים יותר מוקדמים שלו כמוני. המוזיקה שלו משלבת את החוכמה והניסיון של אדם שעבר דבר אחד או שניים בחיים, אבל עם חיבור מתמיד לרוח נעורים, כך שלפעמים צריך לצבוט את עצמך כדי להאמין שבנאדם עם שיער לבן שר שירים כל כך מלאים במה שנקרא באנגלית righteous fury, כלומר זעם על אי צדק חברתי או אישי. זה הקול של מישהו שרק בגיל 50 פלוס מצא את הכוח להתחיל לחיות כמו שהוא רוצה, והאצבע המשולשת שהוא מוציא לכל העולם מייצרת כאלו שירים נהדרים, שכולנו מרוויחים ממנה.
COMMENTS