מאחורי הקלעים עם הפרויקט של סדריק ברנסייד
שלוש דקות להופעה. צילום: רונן גולדמן.
אחרי שבוע של שוטטות בארץ והופעות במטולה, ירושלים ורמת השרון (כן כן רמת השרון, היה מלא תודה ששאלתם), הגעתי לתחנה האחרונה של סיבוב ההופעות של הפרויקט של סדריק ברנסייד בארץ. המקום: הבארבי, עם גיחה קצרה באמצע למקום היחיד ביפו שמגיש ברביקיו אמריקאי. אין מנוס, אחרי שבוע גדוש בפלאפל, מפרום, גולש ואפילו שניצל לארוחת בוקר (הפייבוריט, אגב), החבר'ה הרגישו שבלי כמה צלעות על הגריל הם פשוט לא יצליחו לעלות לבמה.
Cedric Burnside Project מורכב מהמתופף והזמר סדריק ברנסייד, ומהגיטריסט טרנטון איירז. הם מגיעים מהגבעות של צפון מיסיסיפי, שניהם נצרים לשושלות בלוזיסטים מפוארות. מאחוריהם שלושה אלבומים, האחרון שבהם יצא ממש עכשיו. הם לוקחים את ה"אולד סקול" בלוז של גבעות צפון מיסיסיפי, תופרים אותו יחד עם מוזיקה שחורה עכשווית יותר, ומגישים לנו אותה באריזה מלאת גרוב. זה לא מובן מאליו. בלוזיסטים רבים שפועלים היום, גם הצעירים שבהם, נוטים פעמים רבות לדבוק בסאונד של פעם בניסיון לשמר את המסורת והתרבות. הפרויקט של סדריק ברנסייד עושים את זה, אבל מוסיפים עוד טאצ' עכשווי. רציתי לבדוק עם ברנסייד איך יצא שזה הכיוון המוזיקלי שהפרויקט תפס.
אנחנו שומעים הרבה אנשים שאומרים שרק האולד-סקול בלוז הוא הבלוז האמיתי, ולא פחות מכך שומעים אנשים שטוענים שזמנו של הבלוז עבר. מאיפה הרצון שלך לשלב בין המוזיקה המסורתית לזו העכשווית יותר?
"אסור אף פעם לשכוח מאיפה באת, ואני באתי מהאולד סקול בלוז. בימים ההם, הייתי רק יושב על המרפסת ומאזין לסבא ולדוד שלי מנגנים. אבל עם הזמן אתה לומד, כל יום הוא יום חדש, אתה רואה ולומד דברים חדשים ומנסה לכתוב דברים חדשים. אני אוהב לחשוב על עצמי כקצת מהכל: אני בלוזיסט אמיתי ותמיד אהיה, אבל יש לי חברים שעושים היפ הופ או R&B שמציעים לי לנגן איתם. אני אוהב את מה שהם עושים ומנסה לתמוך במה שאני יכול, ומכאן מגיעים כל שיתופי הפעולה. אבל בלב, אני רק בלוזיסט מהמיסיסיפי".
אתה מרגיש שאתה מגיע לקהלים חדשים באופן הזה?
"אני חושב שכן. כל מי ששומעים את המוזיקה שלי מודים לי על כך אני שומר על הבלוז בחיים. חלק אומרים לי שהם אוהבים את המוזיקה שלי, אבל שהיא מודרנית. וחלק אומרים לי שהיא יותר אולד-סקול ממה שצעירים אחרים עושים. אני רק שמח שהם אוהבים את זה".
הפתיע אותך לגלות שלבלוז יש קהל בישראל?
"הופתעתי מאוד. להבין שהמוזיקה שלי, והיל קאנטרי בלוז בכלל, מוכרים בארצות אחרות, בייחוד ישראל, היה מפתיע, ומאוד מחמם את הלב. מאוד שמחתי לדעת שרצו שאבוא לפה: זו הייתה הפעם הראשונה ואני בטוח שלא האחרונה, אני כבר מצפה לפעם הבאה".
אתה מגיע ממשפחה של בלוזיסטים ממיסיסיפי. האם בכלל הייתה לך ברירה?
"הייתה לי ברירה, אבל המשפחה שלי הייתה מאוד מוזיקלית. לסבא רבא היו שבעה בנים וחמישה מתוכם היו מוזיקאים. הייתה לי ברירה אבל אני כל כך אוהב מוזיקה, ולצפות מילדות בסבא, בדוד ובאבא שלי מנגנים על המרפסת, זה היה מדהים: ידעתי שאני רוצה לעשות את זה, מאז שהייתי ילד".
הרכב של תופים וגיטרה הוא לא הרכב שגרתי. למה לא רצית להקה מלאה, עם בס ואולי מתופף אחר?
"אני אוהב בס, אבל ההרכב הזה בעיקר קשור לדרך שהמוזיקה שלנו נוצרה: הופענו בג'וק ג'וינטס, וכל פעם הבסיסט או המתופף לא הגיעו, וכך נאלצנו להסתדר עם מה שיש. למדנו לשכלל את הגיטרה והתופים פשוט כי לא הייתה ברירה, ועם הזמן המוזיקה הזו החלה לקבל הכרה באזור צפון מיסיסיפי. אני שמח לעשות זאת, אבל בהחלט לא מתנגד לנגן עם בס".
שעת ההופעה מתקרבת, איירז בינתיים נעלם, ובמקומו מתחילים לטפטף למקום כמה פרצופים של סצינת הבלוז המקומית שלנו, מעוניינים לתפוס שיחה, תמונה, או סתם לספוג קצת הילת מיסיסיפי. לברנסייד יש זמן: הוא מאזין בסבלנות לרכילות בלוז מקומית, משנה מקומות ישיבה לפי ההוראות של הצלם, ובודק את הגיטרות שהביא דני דורצ'ין שיחמם אותו, והכל בנינוחות נטולת פוזות, כיאה לבלוזיסט אמיתי. הנעימות והחום שלו מדבקים, וכפי שנראה מאוחר יותר בהופעה, גם הבמה הגבוהה של הבארבי לא תצליח לייצר חציצה בינו ובין שאר האנשים באולם. איירז הוא מופנם יותר, מסתובב רוב הזמן עם אזניות ומשקפי שמש, אבל הריחוק הזה נעלם ברגע שהוא עולה לבמה.
"כלי נגינה אחר"- ברנסייד והתופים. צילום: רונן גולדמן.
ההופעה נפתחת בשלושה שירים של ברנסייד לבד עם הגיטרה האקוסטית, והאולד-סקול היל קאנטרי בלוז. השירים הללו הם אמנם הבלוז הכי מסורתי שברנסייד ינגן במהלך הערב, אבל גם בהם אי אפשר לטעות ברוח הרעננה שהוא נוסך במוזיקה: נגינת הגיטרה היא הבלוז המונוטוני הטוב שאנחנו מכירים, אבל השירה שלו היא עמוקה ומתנגנת, מזכירה יותר זמרי R&B מאשר בלוזיסטים מעושנים ממיסיסיפי. זה שילוב נהדר שמהווה את אחת משתי הרגליים המרכזיות של הפרויקט של סדריק ברנסייד. מה הרגל השניה, אתם שואלים? ובכן, את זה גילינו בשיר החמישי, אחרי שאיירז עלה לבמה עם החשמלית וברנסייד זנח את האקוסטית ועבר כלאחר כבוד לתופים.
אין ממש דרך לתאר את מה שקורה כשסדריק ברנסייד מתיישב על התופים. זה לא נשמע כמו שום דבר ששמעתי לפני כן, וגם ההאזנה האינטנסיבית לאלבומים שלהם בשבועות האחרונים, לא הכינו אותי למה שעמדתי לראות ולשמוע. אבל בקולומבוס אנחנו לא מרימים ידים, ולכן אנסה: כשברנסייד אמר שהם למדו עם הזמן לשכלל את הדואו של הגיטרה-תופים, הוא בעצם התכוון לכך שהתופים הפכו תחת ידיו לכלי נגינה אחר. הוא מצליח להוציא מהם סאונד כל כך מלא, עשיר בצלילים ומגוון, שבאמת קשה להאמין שעל הבמה נמצאים רק תופים וגיטרה. אני מבינה עכשיו למה אין להם בס (ומבקשת מראש את מחילת הבסיסטים): הם באמת מצליחים בלי.
"ברנסייד בודק את התופים ביפו".
יש משהו כמעט מלודי בתיפוף של ברנסייד, והשילוב עם הגיטרה של איירז יוצר עיבודים שהם הדוקים ומלאי כוח מצד אחד, אבל זורמים ומתגלגלים מצד שני. הם שומרים על קצב ועל גרוב שמחזיקים את הקהל במצב תמידי של נענועי ראש, רקיעות רגלים, ולקראת סוף ההופעה גם ריקודים (במטולה, אגב, רקדו מהתחלה. לקהל התל-אביבי יותר קשה להשתחרר כנראה). התקשורת בין שניהם ועם הקהל נהדרת: הם לא מפסיקים לפזר חיוכים, וניכר שהם פשוט נהנים מכל רגע על הבמה. גם כיף במיוחד לראות את איירז מתעורר, ומתחרע (סלחו לי על השפה המליצית, אין דרך אחרת לתאר זאת), על הגיטרה. בהמשך ההופעה הם מעלים את דני דורצ'ין והמפוחית לבמה, לשני שירים שהראשון בהם הוא ג'מג'ום ארוך ומהנה. דורצ'ין מתגלה כנכס אמיתי בהמשך, כשמרוב התלהבות ברנסייד שובר את הפוט פדאל, ודורצ'ין מיד מציע את הפדל שלו.
הפרויקט של סדריק ברנסיייד הוא בעיני אחת הדוגמאות הטובות ביותר איך לעשות בלוז בשנות האלפיים: השורשים המוזיקליים של ברנסייד ואיירז ניכרים מכל תו ותו בשירים, אבל הם לא חוששים לערבב אותם עם השפעות מוזיקליות נוספות ועם גישה חדשה ומרעננת למוזיקה. ביום שלישי בבוקר הם כבר היו על המטוס בדרך חזרה, אבל השאירו אותנו עם רעם מתגלגל של תופים וטעם חזק של עוד.
COMMENTS