Homeביקורת הופעה

הרשמים של שחר רודריג מאינדינגב 2014

יש אמנים שהופעות שלהן עולות על הקלטות אולפן. יש כאלה שגורעים מהעיבודים ומהביצוע המוקלט. אלון עדר… ובכן, אלון עדר מופיע בדיוק כמו באלבום וזה מצוין. צלילים שלא היית מאמין שיכולים לקרות מחוץ לכותלי האולפן בוקעים מהגרון שלו בכזו קלות – אלון עדר מנגן לא רק על קסיו אלא גם על מיתרי הקול.

נתחיל מההתחלה, התכנון המקורי היה להספיק להגיע לראות את 1,2 Many ובאמת שהספקנו. הרכב חנה ב18:45; לא ידעתי מה מחכה לי. שני תורי ענק, האחד כדי לקבל כרטיסים והשני כדי לקבל צמיד, השתרעו אל האופק. *רגע של מרמור*: הזמנת כרטיסים באינטרנט לא אמורה לפתור את כל הסיטואציה הזו? מדוע אין רק תור לצמידים אלא גם מי שהביא איתו את הכרטיס המודפס נאלץ להמתין כשעה וחצי בתור? רשמתי לעצמי מינוס גדול.

ההתמקמות הייתה מהירה. התפנה מקום קרוב לשולי השביל הכחול. התקדמנו לכיוון דוכני האוכל לצליליהם של 'The secret sea' של עמית ארז. הנה לכם אמן שנשמע מצוין באולפן אבל לא מצליח להמריא לאותה רמה בהופעה חיה. עם זאת, לעומת 'Garden City Movement' שהייתי שמחה להקשיב להם על במה אינטימית יותר, דווקא לעמית ארז מתאימה מאוד הבמה המרכזית. הנוכחות של הגיטרה בה הוא מפליא לנגן ושל העיבודים הגרנדיוזיים מתאימה מאוד לבמה המרכזית.

10703802_782495441791541_3471767890602055637_n
עמית ארז. צילום: גאיה ס. טרטל

Garden City Movement. ההבטחה של הפסטיבל. במה מרכזית. יש משהו במוזיקה אלקטרונית שלא מתאים לבמה מרכזית; לא, לא בגלל שהיא מוזיקת שוליים – אנחנו עדים לטרנד האלקטרוני שתופס לאחרונה כל חלקה טובה (לפעמים בצדק ולפעמים לא). הסיבה לכך היא שחלק מהאמנות האלקטרונית היא לחלוטין אמנות ויזואלית – המיקסים ש-GCM יוצרים תוך כדי נגינה, קלידן שפתאום תופס גיטרה לריף אחד בודד שמהדהד ומבליח אחת ל-5 ביטים – את כל זה הייתי רוצה לראות יותר מקרוב, להיות עדה לתהליך היצירה של רצועה מגוונת ומשובחת. אפשר להגיד את אותו הדבר על 'Buttering trio' שהופיעו למחרת, גם אותם הולמת יותר במה אינטימית יותר.

10462582_782496175124801_8283411242420405152_n
Garden City Movement צילום: גאיה ס. טרטל

סגרתי את היום מוקדם, עוד טרם עלו הקולקטיב, עטויים זקני מחאה וללא הגיטריסט דניאל שהם. שהם הצהיר לפני שלושה ימים (יום א', 27.10) בפייסבוק שהוא עוזב את ההרכב. כמה חבל. מאחלת לו הרבה בהצלחה במיזמי המשך, בטוחה שעוד נראה אותו בלא מעט הופעות (שהם מלווה לא מעט אמנים על יוקללה, גיטרה ועוד).

כשחזרתי לאוהל, גיליתי שהקרוואן מאחורי האוהל שלנו נפתח למסיבת ניינטיז נודדת. הכי כיף להירדם לצלילי מרדית' ברוקס.

יש פתגם כזה, "כשהולכים לישון מוקדם אז קמים מוקדם", אז התעוררתי מספיק מוקדם כדי להגיע לנועה קורנברג הנהדרת. קורנברג הזכירה לי קצת את דניאלה ספקטור בתחילת דרכה; הטקסטים שהיא כותבת נהדרים ושמחתי שיש הופעה כזו לפתוח איתה את הבוקר ברוגע, עם כוס קפה ותמרים במדבר. הנה דוגמא קטנה:

http://noakornberg.bandcamp.com/track/–2.

המשכנו מ"מלכת הכפור" אל החום הגדול והחאפלה השמחה של בימת הקוף – לירון עמרם והפנתרים. אני חייבת לציין לטובה את הקונטיינר ביפו. למרות תנאי ההעסקה הבעייתים שם (למי שנחשף לפוסטים בנוגע לכך בפייסבוק), הצוות של הקונטיינר דואג להביא את מיטב החפלאים התל-אביביים. ראיתי שם לראשונה את הסלון של אלייב, את רביד כחלני, את מארק אליהו, ולירון עמרם אף הוא בין דרי הקונטיינר. מבחינתי זו הייתה סיבה מספקת ללכת להופעה ולא הצטערתי – עמרם הקפיץ את הקהל, צועק בח' וע'.

גם להופעה הבאה הלכנו כדי לרקוד ולקפוץ; חיים אוליאל ולהקת שפתיים הם שילוב אדיר בין חאפלה מרוקאית לפינק פלויד (כן, קראתם נכון). כיף לראות גם אמנים שאינם מביצת תדר-פסאז'-בואכה-יפו מרעידים את הבמה ומשלהבים את הקהל. ההופעה הייתה נהדרת, היה לי חבל שאין אלבום של הלהקה שניתן לקנות בדוכנים (האלבום האחרון יצא בשנת 2003 לפי ויקיפדיה).

ואחריו, להופעה שלטעמי הייתה השיא של הפסטיבל – אלון עדר והלהקה. העיבודים הנהדרים, הנונשלנט, הקול (אוי, הקול) והכל. כמובן שהשלמנו רכישה של האלבום החדש שאת מרביתו ביצעה הלהקה ביחד על הבמה. אם אזכיר שיר אחד שאני מאוד מאוד אוהבת מתוך האלבום החדש הוא השיר הבא:

http://aloneder.bandcamp.com/track/–44.

המשכנו לבמת הפיל, שם הופיעה טל פוגל. זה סיפור מעניין. טל פוגל הופיעה גם שנה שעברה על במת החיפושית, ועלתה כיתה השנה. כששמעתי אותה לראשונה בפרוייקט מימון ההמון שהשיקה, חשבתי לעצמי שהאלבום ודאי הולך להיות קצפתי שכזה; בחורה עם קול דק, מראה עדין, צעירה, מאיירת. כמה טעיתי – פוגל נתנה בראש בבימת הקוף ולרגעים הזכירה לי את ענבל פרלמוטר. דווקא זו הייתה הופעה שהתעלתה לדעתי על האלבום שפחות חיבבתי.

maxresdefault
ענבל פרלמוטר

להיילייט הבא של הפסטיבל. תגידו מה שתגידו, אני בחורה תרבותית – אז הלכתי לסדנת השירה של עדי קיסר ותהילה חכימי. כן כן, הקראת שירה באינדינגב. כן כן, "על חשבון" 'RPS Surfers' ששמענו עד לבמת החיפושית וכל מיני דברים אחרים בבמה האלקטרונית (מבחינתי הבמה הזו לא קיימת לפני 2 בלילה או 2 ליטר בירה). בכל אופן, גיליתי שקיסר, מעבר להיותה כותבת מחוננת, היא גם בחורה מצחיקה מאוד שמקריאה שירה כמעט כמו ראפרית – המילים זורמות לה והן מלאות רגש וחסרות נפיחות עצמית – למרות ואולי בגלל "אני לא יודעת להקריא שירה", השיר הפותח את ספרה "שחור על גבי שחור".

http://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=692444037500242&id=452953154782666

את הערב קינחנו בהופעות שלא הצליחו לרומם את רוחנו ופרשנו לקרוואן הניינטיז אחר כבוד. אני תוהה מיהו קהל היעד האמיתי של הפסטיבל – האם מדובר במבקרים חוזרים (דהיינו – אינדיאנים ואנשי יערות מנשה) או שמדובר בהנגשת מוזיקת אינדי לקהל הרחב. בכל אופן, לטעמי הבחירות השנה היו יחסית בנאליות. בעוד בשנה הקודמת גיליתי המון דברים חדשים והיו שיתופי פעולה מעניינים (לדוג' צביקה פורס + דניאלה ספקטור, עדן לשם + גיטלה), השנה החזירו שוב את האיינג'לסי (באותו רפרטואר שהפך רפטטיבי), הביאו את ברי, את אפרת בן-צור ובשעות שיא שהיו יכולות להוות פלטפורמה נהדרת לאמנים פחות מוכרים ויותר מרוממי נפש.

זהו, קמנו ליום האחרון של האינדי. הליינאפ כבר מסומן ואנחנו יודעים בדיוק איך לזגזג בין במת הפיל לבמת הקוף. התחלנו עם האחיות לוז הנהדרות (שקשה להפסיק להגיד את שמן: The luuuuuuz systas!), המשכנו עם 'Isiah', משם לדני דורצ'ין האיש והאגדה, סאן טיילור ומיקה שדה שלדעתי הושפעה קלות או קשות מהאירוח של גיטלה בבלקוני TV כי נשמעו ניחוחות ג'וני מיטשל כבדים בקולה, עוזי רמירז ורות דולורס וייס הנהדרת והנה – הגענו להופעה לה חיכינו.

10376184_783480801693005_5114131421848291832_n
האחיות לוז. צילום: גאיה ס. טרטל

המלצתי על ההופעה הזו עוד מראש בקולומבוס, וההרכב לא אכזב: סבתא יושבת בסלון של אלייב. על במת הקוף. מול אלפי אנשים צוהלים ומקפצים שמריעים לה. משפחת אלייב עוזבת אותנו לסיבוב הופעות חובק וכובש עולם – ואני ממש מחכה שיחזרו לעוד פעם אחת משוגעת של סיבי (מרקיורי) אלייב רוקד. אולי באינדי הבא….

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0