אף פעם לא האמנתי בהחלטות לשנה החדשה. משהו בהן הרגיש לי אמריקאי מדי, ממוסחר מדי, "נכון" מדי. להבטיח לעצמך שמשהו ייראה קצת אחרת כי השנה הלועזית זזה ספרה אחת קדימה? האם באמת אהפוך כך לאדם טוב יותר? 

אבל לקראת סיום 2023, קצת אחרי ששוחררתי מהמילואים, ניסיתי להתרגל בחזרה לקצב של החיים עצמם. במהלך גלילה אינסופית ב-X קפץ לי ציוץ שהציע לעשות פלייליסט עם שיר אחד ביום, כל יום, וככה לייצר סוג של יומן אישי מוזיקלי לאורך 2024. בתור בן אדם שמאוד אוהב להשתמש בסיכום השנה של ספוטיפיי כדי לנתח את מה שעובר עליו, ובתור בן אדם שמאוד אוהב מוזיקה, זה הרגיש לי כאילו זה קטן עליי.

בשנה הקלנדרית הקודמת, לפי הנתונים של אפליקציית ההאזנה-שואבת-המידע-האישי האהובה עליי, האזנתי ל-2,049 אמנים שונים שמתפרסים על פני 5,009 שירים ו-50,409 דקות של מוזיקה. זה ממוצע של 13.7 שירים ביום. אם זה נכון, כמה קשה למצוא שיר חדש ביום, כל יום?

הרבה יותר ממה שחשבתי. הטקסט הזה נכתב בסוף היום ה-36 של שנת 2024, כשנותרו לה עוד 330 ימים, וכבר עכשיו זה שינה את מה שחשבתי על מוזיקה. 

לאלץ הרגלים

בתחילת השנה, באופן יחסי, הבחירה זרמה. שמעתי הרבה יותר מוזיקה בימים הראשונים של 2024, והתייחסתי לזה כמו אל משחק: חיפוש אחר השיר שיזקק באופן מדויק את התחושה של היום, ולשמוע אותו בלופים באותו יום; כאילו לכל יום יש פסקול משלו, מה שהעניק גוון קולנועי לחייו של עיתונאי ספורט בן 24. הבחירה היומית שיקפה באופן טבעי את מה שאני מרגיש: כמות לא סבירה של שירי אהבה שליוו את העובדה שבראשון לראשון התחלתי לצאת עם מישהי שהפכה לבת הזוג שלי. זה התחיל ב׳חמוד פצצות׳ של גון בן ארי, דרך הרצף הקיטשי של ׳Fell in Love With a Girl׳ (ווייט סטרייפס), ׳פרפרי תעתוע׳ (כרמלה גרוס ואגנר), ׳Reel Around The Fountain׳ של הסמית'ס וכן הלאה.

עם הזמן, הבחירה התחילה להרגיש יותר מאולצת. התחלתי לפספס ימים ולהוסיף לרשימה בדיעבד, לפי ההיסטוריה של אותו יום בספוטיפיי. היו ימים שבהם לא היה לי חשק לשמוע שיר אחד, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי מכניס את ׳Like a Hurricane׳ של ניל יאנג, בגרסה היחידה שלו שקיימת בספוטיפיי, פעמיים.

כפי שציינתי, אנחנו כבר 36 ימים לתוך השנה ואני מתמיד בהרגל החדש, אבל כבר אין בהכרח שיר שמרגיש לי באופן טבעי כמו "השיר של היום". ברגע ששגרה הופכת ליציבה פחות או יותר זה מרגיש כאילו אין לכל יום בהכרח את השיר שלו והייחוד הנקודתי שלו, והשירים השונים הם שירים שאני פשוט נהנה לשמוע אותם באותו יום, או כאלה שמתכתבים עם עצמם. השיר האחרון שהכנסתי היה ׳התכנסות׳ של מאור כהן, מתוך ״פרחי הרע״ בו הוא שר שירים של שארל בודלר, פשוט כי זה היה השיר שהכי אהבתי לשמוע ב-5 בפברואר. לא הייתה סיבה מתוחכמת יותר, וגם לא צריכה להיות.

אנקדוטות מוזיקליות

אנחנו בקצת פחות מעשירית השנה. אני לא באמת שומע את הפלייליסט של "שיר אחד ביום 2024" ואני גם לא באמת יודע אם זה יקרה אי פעם. כמו שלא באמת שמעתי את פלייליסטי מאה השירים הטובים ביותר שספוטיפיי הכין לי מ-2017 ועד 2023, במסירות רבה. 

כחובב ועיתונאי ספורט, יש לי נטייה להתעסק כל הזמן בדירוגים. מי הספורטאי הכי גדול שראיתי, מה הייתה ההופעה הכי טובה של השנה, איפה יש את ההמבורגר הכי טוב בתל אביב וכן הלאה. זה עובד גם לקהל, וגם לי במעין סדר פנימי שאני אוהב לעשות לעצמי בראש. אבל הניסיון לחבר שיר אחד שיהיה ה"כותרת" של היום, ברוב המקרים, לא מסביר באמת איך היום היה. כי בסוף, אולי, זאת לא המשמעות של מוזיקה.

הגדולה של מוזיקה נמצאת בדיוק בחוסר ההגדרה שלה. היכולת למצוא רגע קטן או גדול ולתאר אותו בצורה הכי מרהיבה שיש. השילוב בין הטקסט לשירה ולנגינה מספיק כדי לתאר את חמש הדקות שבהן שמעתי את אותו שיר, למשל כששמעתי את ׳בשדות׳ אחרי דייט מוצלח או כששמעתי את ׳It Runs Through Me׳ של טום מיש ודה לה סול בדרך לעבודה. לא חסרות עוד אנקדוטות כאלה.

תמונה אימפרסיוניסטית

הרכבת פלייליסטים היא אמנות אימפרסיוניסטית. חיבור של נקודה אחרי נקודה, בדרך להרכיב תמונת מצב גדולה יותר או ווייב ספציפי אחד. בחלק מהמקרים זה יכול להיות ז'אנר, בחלק מהמקרים (המצחיקים שבהם) זו יכולה להיות בדיחה שמורכבת מאוסף של שמות המילים אחד אחרי השני כמעין משפט מקוטע, בחלק מהמקרים זה ניסיון להגדיר תופעה מוזיקלית.

במקרה של "שיר אחד ביום 2024", אני מרגיש כאילו אני מצייר תמונה אימפרסיוניסטית של החיים שלי. אני לא יודע אם באמת אטרח להסתכל עליה כשאסיים לשנה הזאת, בסיום 2024, ואני גם לא יודע אם אמשיך במטלה הסמי-סיזיפית הזאת (שלא באמת משנה משהו לאף אחד) גם ב-2025. בסוף השנה אהיה חכם יותר, אבל עדיין יש בזה משהו.

כשהתחלתי לכתוב את הכתבה הזאת עברתי על הפלייליסט של שיר אחד ביום 2024, וראיתי שיש בו שני שירים שהכנסתי יותר מפעם אחת. הראשון הוא כאמור ׳Like A Hurricane׳ של ניל יאנג, והשני הוא ׳I Put a Spell On You׳, בשתי גרסאות שונות.

את הגרסה הראשונה, זאת של סקרימינג ג'יי הוקינס שהכרתי בזכות Stranger Than Paradise של ג'ים ג'רמוש, שמעתי בעודי הולך לבד ברחבי שכונת התקווה אחרי הדייט הרביעי או החמישי שלנו. את הגרסה השנייה והמוכרת יותר של שיר האהבה השבור הזה, זאת של נינה סימון, שמעתי כשבת הזוג כבר הייתה אצלי בבית, יחד איתי על הספה. ההבדל בין זעקת האהבה השבורה של הוקינס לבין הקול העצום והבטוח בעצמו של סימון הראה לי חלק ממה שהתפתח בשנה הזאת, והעלה אצלי חיוך בזמן שראיתי אותו או בזמן שאני קורא אותו עכשיו.

זאת אנקדוטה שמתייחסת רק לחיים שלי באופן ספציפי, אבל אני חושב שלכל אחד יש ׳I Put A Spell On You׳ משלו. שיר שהוא שומע פעמיים בתקופת זמן יחסית קצרה, בגרסאות שונות לגמרי ובמצב שונה בחיים. אני לא יודע עדיין באיזה מצב אהיה כשאסיים את השנה הזאת או לאיזה כיוון הפלייליסט הזה יתפתח, אבל השכבות שהוא צובר גורמות לי להרגיש את העומק המהפנט של המוזיקה והעושר הצבעוני של החיים. גם אם הם גורמים לשגרה להשמע מעט טוב יותר, וגם אם הפלייליסט הזה בסוף יהפוך ל"שיר אחד שאהבתי בכל יום אקראי בשנה" ולא ניסיון להגדיר ימים בודדים. בסוף גם אוסף נקודות שנדמות שטחיות – יכול להיות עולם ומלואו.

https://open.spotify.com/playlist/2HvHjmJRaoI7PKeke51pcn?si=gU_GKi4LSQKKNz5Tsf-JZQ&pt=6549ebb26a9d7611be531e94a463faf5