Homeשבוע מוזיקאים על אי בודד

דוד לביא אורז לאי בודד

אי בודד. בלי מים, בלי חשמל ובלי תחבורה ציבורית אבל עם מלא מוזיקה טובה.
היום תורו של דוד לביא לספר לכם בפוסט מצויין על האלבום אותו הוא היה חייב לקחת איתו…

אבל לפני זה, מחר הוא מופיע בקפה ביאליק בתל אביב ומאוד כדאי לכם לבדוק את האיוונט:

http://www.facebook.com/events/189880501203399/

וככה הוא כותב:

כמעט שאין להקות או מוזיקאים שאני מחכה למוצא פיהם כמו ילד. אני חושב שזה עבר לי עם Myspace. אז אני רוצה לספר לכם על Other Lives, שאני כבר רועד ונרעד מהמחשבה על האלבום הבא שלהם. את הלהקה הזאת גיליתי דרך להקה אחרת שעזרה לי לעבור את החורף של 2007-8, מידלייק, שהוציאו מהארון את הצד הפולקי שלי עם The Trials Of Van Occupanther. מהם הפלגתי הלאה בהמלצת אותו בלוג קטנטן שבו שמעתי על מידלייק לראשונה אל הראשון הסלף-טייטלד שלהם – Other Lives. להקה עלומה וקצת מסתורית – אין חוברת בדיסק, אין אתר באינטרנט.

כשאני חושב איך להסביר בדיוק את תופעות הלוואי של האזנה לOther Lives אני מתחיל להתסבך עם עצמי. כי אם לצטט את קפטן הספינה כאן "הם כאילו אמורים להיכנס לתבנית מאוד מוכרת אצלנו מבחינת הקטלוג, אבל משום מה, איכשהו הם שונים לגמרי", ואכן, מצד אחד הם שונים מכל מה ששמעתי, אבל מצד שני השפה היא שפת אם. ולכן כל מה שאכתוב כאן על אלבומם השני יהיה כמובן תחושותיי האישיות לגביו וקצת רקע מעניין. אז אני רוצה לנסות לספר על Tamer Animals, שיצא ב-2011. הגיוני מאוד שחלקכם ימצא את עצמו נהנה מהאלבום דווקא במדבר צחיח. אבל עבורי הוא תמונה נפלאה, עמוקה, דרמטית לעתים, שוברת לבבות בודדים וקפואים של חורף.

בשניות הראשונות של Dark Horse הפותח את האלבום, נשמעות חצוצרות רחוקות של מלחמה, או סוף המלחמה, וחץ שמגיע משום מקום הישר לאיבר חיוני לבחירתכם (קצת דמיון מודרך). לאט עולה מהערפל האלבום המנוילן מונח על כרית קטיפה אדומה והלב דוהר בהילוך איטי על הסוס השחור. לכל אורך הדהירה, דרך סופות חול, מלחמות מזג אוויר, מדבר, ועד להחלטה להמשיך מזרחה, התחושה היא של נושאי בשורה מארץ צפונית רחוקה. הבאנו מהקור משהו שלא ידעתם שחיכיתם לו. אנחנו רק עוברים פה וממשיכים הלאה. ואכן ההרגשה הייתה שמאז האלבום ההוא משנת 2009 אני יושב וסורג ליד האח. גם ב-As I Lay My Head Down השיר השני, תופי המלחמה לא מרפים, אבל שם הם כבר ניצחו. כולם שבויים מרצון (אתם יכולים לפקוח עיניים).

באופן קצת מפתיע, הלהקה החורפית הזאת מגיעה דווקא מסטילווטר, אוקלהומה בדרום ארה"ב (אגב, גם מידלייק, שנשמעו באותם ימים כאילו הם חוזרים מיער מושלג כדי לטרוף פאי רועים מהביל שמחכה להם בבקתה, הגיעו גם הם מטקסס בכלל). זה אולי קצת מוזר ללהקה כל כך אמוציונלית אבל Other Lives עוסקים די הרבה ב"אדם מול הטבע". למה מוזר? כי אפילו השיר המנצח, הכי מרגש, הכי קורע לב, Dust Bowl III, (שזכה לשני קליפים רשמיים יפהפיים) נכתב בהשראת סופות החול בשנות ה-30 של המאה הקודמת בארה"ב, שהיו אסון אקולוגי די מחריד שנגרם בעקבות ניצול יתר של משאבים חקלאיים שעמדו לצרכיהם של האיכרים במרכז ארה"ב. בעצם, העיסוק הזה של ג'סי טאביש (סולן הלהקה והכותב הראשי) באקולוגיה הוא פרשנות נפלאה ובעיקר שונה למושג "בדידות". ומה שהכי טוב, זה לא נשמע ניו-אייג'י לשניה, לא מטיף ולא מקלקל. זו בדידות מסוג אחר בתוך כל עולם שירי האהבה והייסורים.

טיימר אנימלז הוא לא אלבום שעוסק ביחסים ובבדידות במובן המוכר שלהם. הוא אלבום של חשבון נפש. אוניברסלי ואישי כאחד. ועל אף שהוא כולל לא מעט נבואות זעם אפוקליפטיות שקשורות לשינויי אקלים וכו' – אנחנו בסדר עם זה.

מאז שהאלבום יצא הם הספיקו לחמם את רדיוהד בטור של אלבומם האחרון בארה"ב, ואף זכו לכבוד נדיר מאת המהר"ן תום יורק שעשה רמיקס (רע) לשיר הנושא.
ב-Mind The Gap, האי.פי החדש שיצא השנה, יש ארבעה קטעים קסומים – שני שירים שנפלו (שלא בצדק) על רצפת העריכה של טיימר אנימלז (אחד מהם נקרא Dust Bowl I, מתי יגיע II ?!!), אחד אלקטרוני קסום מעורפל ונפלא ואחד רמיקס ידוע לשמצה של מר יורק וחבריו ב-Atoms for Peace.

עד כאן טריוויה וביקורת מוזיקה גנרית.

מכאן זה רק מה שהם עושים לי בגוף.

בלי נימוקים והצטדקויות.

צח דרורי, המהר"ל מלבונטין אומר "אין שתי דרכים לומר אמת, והאמת היא שאני ממש רועד… "

Dust Bowl III הוא שיר שנכנס אצלי גבוה מאוד לרשימת ה'אלוהים ישמור'. כל פעם שהגיע איזה חבר שלא הכיר אותם, הוא קיבל כיסא של כבוד מול היוטיוב, תקשיב טוב, הייתי אומר, לרוב הם היו מבקשים מנה שניה. אני מאמין שכולנו הרגשנו את זה – לא אכפת לי על איזה גלקסיות/סופות חול/עציצים הוא חושב כשהוא שר ככה את המילים הפשוטות של הפזמון:

Is there any way, to get this weight off my skin

and find another one

Is there any one, to get this writing off the wall

And find a new one

כי אני תמיד ביום מושלם לשמוע את המילים האלה. כל יום הקירות מקושקשים באלפי משפטים ששמעתי היום ממוריסי, מבוני פרינס בילי, מצח דרורי, מאמא שלי ומאיזה ח"כ מזדמן ברדיו. וכל יום יש את המשקל הזה על העור, שכבת האבק מסופות החול, שהופכת דקה יותר, נסבלת יותר, כשאני שומע את Tamer Animals.

כדי לאזן קצת את אסופת הסופרלטיבים אני מרשה לעצמי לציין שעטיפת האלבום היא המכוערת בתבל.

ועכשיו, כל מה שלא הצלחתי להגיד:

והנה שיר של דוד שהוא רצה שתשמעו:

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0