לכל אורך חיינו אנחנו עוטים על עצמינו מסכות. אם זה בבית הספר בילדותנו כדי להתאים את עצמנו לסביבה הקרובה, בצבא, בסיטואציות חברתיות, בראיונות עבודה בהם אנחנו אומרים את הדברים שמצופים מאיתנו ולא את מה שאנחנו באמת רוצים להגיד, בזוגיות עם מישהו שלא מבין אותנו ולפעמים גם עם זה שכן. להשתחרר מהצורך לחבוש מסיכה הוא החופש האמיתי. המקום בו אתה לגמרי אתה.

בוני "הנסיך" בילי עוטה מסכות כל חייו. הוא נולד בשם וויל אולדהם בלואיזוויל, קנטאקי בארצות הברית. החיים הקטנים והמשעממים בעיר האפורה לחצו ובודדו אותו משאר העדר כבר בגיל קטן. כשהיה בן 17, אחרי התנסות קצרה אל מול המצלמה ועוד לפני שסיים את לימודיו בתיכון, הוא לוקח אוטובוס לעבר המסכה הגדולה מכולן, זו שתציג אותו לראווה בפני כל העולם כמישהו אחר. הוא נוסע להוליווד כדי להצליח על המסך הגדול.

אחרי תפקידים קטנים בשני סרטים ושנתיים לא מוצלחות בלשון המעטה, הוא מאבד את האמון בבועה המתנפצת אל מול עיניו ומחליט לחפש את ייעודו במקום אחר. הרחק מהשלט שעל הגבעה. הוא לא מתרחק יותר מדי בכל זאת ומתחיל להקדיש את עצמו לאהובתו השניה, המוזיקה.
את הסינגל הראשון שלו הוא מוציא בשנת 1992 תחת השם "שירי פאלאס"(רק בעברית זה נשמע כמו המותג שהיה צריך לאמץ יוסי גיספן), את האלבום המלא הוא כבר מוציא כ"אחים פאלאס"(יותר מתאים לאולם חתונות בצומת כנות) ואת האלבום השני ב-95' הוא מוציא כ"מוזיקת פאלאס"(כן אני יודע). האחרון נשאר איתו עד 1998 אז הוא מוציא את "ג'ויה" תחת שמו האמיתי. אז אם חשבתם שנשף המסכות נגמר, טעיתם.

ב-1999 הוא מוציא את אלבום הבכורה תחת השם בוני "נסיך" בילי. שם תחתיו הוא פועל עד היום. לאנשים שנחשפו לאלבום הזה ובדקו ומצאו שזה אלבום בכורה בטח היה קשה להבין איך אמן חדש יחסית מייצר אלבום כל כך שלם ומהודק.
לאורך כל הקריירה שלו ה"נסיך" הצליח להביא את עצמו בצורה כנה לתוך נפשם של מאזיניו בעזרת כתיבה עמוקה ונדירה לתקופתנו. מעין משורר זעם היורד מן האפלצ'ים אל העם ומדבר בשפתם. זה יחד עם לחנים מינימליסטים והרבה אש בנשמה הם הדברים בעזרתם הוא הצליח לכבוש הרבה חלקות טובות אצל אוהבי מוזיקה רבים.

באלבום הזה, בנוסף לכל הדברים האמורים לעיל, הוא מצליח לייצר עוד המון שכבות מבחינה מוזיקלית ואפשר להרגיש את הניסיון שלו לפרוץ גבולות חדשים בשביל עצמו. לפולק ולקאנטרי גיטרה הבסיסי מצטרפים גם מסכים של סאונד, דחיסות חדשה ונעימה מצד אחד, מלחיצה מן האחר. כל שיר באלבום הזה הוא המנון גותי אמריקאי. סוחפים ומכלים אותך באותו הזמן. המילים נוטפות מכאב אבל ממלאות אותך בנחמה.

כשהאלבום הזה יצא, בפיצ'פורק(שלשם שינוי קלעו בול) אמרו עליו שהאלבום הזה הוא לא מוזיקה. הם כתבו עליו שכל תו בו מרגיש כמו עולם שלם, שהוא דורש ממך התבודדות מלאה, האזנה אבסולוטית. שאי אפשר לקטלג אותו כמו שעושים עם אלבומים אחרים. זה פשוט לא מוזיקה.

ואני אומר שהמסקנה היא לא שאנחנו צריכים להשיל מעלינו את כל המסכות, לפעמים פשוט צריך למצוא את המסכה הנכונה בשבילנו…