יום שישי בערב על

יום שישי בערב על הספינה זה הזמן בו איש הבלוז שלנו ערן, מעשיר אותנו בעוד פרק של "שישי ובלוז" שלו. הפעם גם הוא מתגייס למען המטרה הנעלה שלשמה התכנסנו השבוע- פסיכדליה…

ערן: אמצע שנות ה-60 היו שנים שנשלטו מוזיקלית בידי שני סגנונות מרכזיים: מצד אחד הפופ-רוק של אנשי 'הפלישה הבריטית' בהנהגת הביטלס והסטונס, ומהצד השני הפולק-רוק של דילן ועדת חסידיו. השנים חלפו, הרעיונות התחילו לחזור על עצמם, ובגלגול אבולוציוני די מתבקש החליטו כמה מוזיקאים שהם רוצים להרחיב את הסאונד שלהם, לשחק איתו ולחקור עוד אפשרויות של נגינה, הלחנה וכתיבת שירים. אחת מהתוצאות המבורכות של אותם ניסויים היה הסאונד של המפרץ של סן פרנסיסקו.

אותם מוזיקאים מאסו בתבניות הפופ ובמבנה השמרני של השירים, זה שהורכב מבית-פזמון-בית על פני כ-3 דקות, והתחילו, בעזרתם האדיבה של סמים, קלים כקשים, לחקור מוזיקה מזרחית, בדגש על הנגינה ההודית; הם פזלו לעבר הג'אז החופשי חסר החוקים והמבנים; ובינם לבין עצמם, התחילו לעשות ניסויים בעיוותי קולות ובאפקטים של גיטרה (שלפעמים אף הפכו למהות של השיר).

הסאונד של סן פרנסיסקו, שהובל בידי כוכבי-על שאחר כך ניגנו גם בוודסטוק כמו ג'פרסון אירפליין, הגרייטפול דד וקאנטרי ג'ו והדגים, התאפיין בגיטרות דומיננטיות (לרוב לפחות שתיים מהן באותה להקה), בשירים מבוססי פולק אמריקאי לצד קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, בהרמוניות קוליות מושלמות, ובטון הזייתי וניסיוני שמרחף מעל הכל. אלא שלצד השמות שהוזכרו, שכל נער יודע לדקלם, יש להקה אחת שחמקה מתחת לרדאר ולא זכתה להכרה שלה היא ראויה – בטח לא פה בארץ. ללהקה הזו יש שם, וסיפור, קצת מוזרים.

דינו ולנטי היה פולקיסט בעל נטייה להסתבך עם החוק, שהסתובב לו בסן פרנסיסקו באמצע שנות ה-60. ולנטי חיפש להקה איתה יוכל לממש את החזון המוזיקלי שלו, ובמהרה החל לאתר מוזיקאים שימלאו את השורות: ג'ון סיפולינה וגארי דאנקן נקראו לתפקידי הגיטרה המובילה וגיטרת הקצב, בהתאמה. ג'ים מארי הצטרף כזמר נוסף, דיוויד פרייברג על הבאס וגרג אלמור בתופים. במהרה החבורה החלה להתגבש ובחרה לעצמה את השם המעט מוזר Quicksilver Messenger Service (שירות שליחויות הכספית?).

אלא שעד שהלהקה הספיקה להיכנס לאולפן ההקלטות, ולנטי נעצר ונזרק לכלא בגלל עבירות סמים. מרבית הלהקות שהיו מאבדות את הראש ואת המנהיג שלהן עוד בטרם הקליטו שיר אחד היו מתפרקות תוך רגע, אבל לא החבורה הזאת, שהייתה להוטה להשאיר חותם על הפסיכדליה של החוף המערבי.

ב-68' יצא אלבום הבכורה של קוויקסילבר. ללא המשיכה של ולנטי לכיוון הפולק האקוסטי והאישי, הלהקה הלכה יותר לכיוון רוק הגיטרות החשמלי, וכמו מרבית הלהקות מהזרם, מהתקופה ומהאזור, העיקר אצלה היה ההופעות החיות. אלבום הבכורה הנושא את שם הלהקה הוא קצת יותר פולקי ומלודי ממה שהם עשו בהמשך, ובוודאי פחות מכוסח ממה שהם היו עושים בהופעות חיות, אבל הוא בהחלט תופס את צליל הגיטרות ואת אווירת החופש שהלהקה הזאת התמחתה בהם. סיפורה של הלהקה הוא סיפור של פספוס גדול: הם אמנם לא מוכרים כמו האחים הגדולים שעשו את זה בגדול בוודסטוק, אבל בטח לא פחות טובים. אתם מוזמנים להתחיל לתקן את העוול הקטן הזה על ידי לחיצה על פליי.
שבת שלום מקולומבוס…