על נהר המיסיסיפי שם חגגנו גם בכינו /// סיכום העשור בבלוּז

גיטרות חורקות מהדלתא, בנג'ואים רכים בשנים, הרבה היסטוריה ואפילו עתיד – תום יוגב על כל הדברים החשובים שקרו בבלוז בעשור האחרון

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

מה לסיכום העשור השני בשנות האלפיים ולבלוז, אתם שואלים ובצדק. ז'אנר שפרץ לפני יותר ממאה שנה והחל לדעוך כבר בשנות החמישים. כל הגדולים כבר הלכו, כל אלה שהם גידלו – בדרך. הצאצאים שלו – ההיפ הופ והארנ'בי – הגדירו את העשור האחרון מחדש. בשביל לחגוג יש את ביונסה ובשביל מחאה יש את קנדריק ובשביל חדר המיטות את ג'ייקוב בנקס. מה לסבאל'ה הקשיש ממיסיסיפי עוד יש להוסיף? אבל העשור האחרון היה משמעותי ביותר עבור שני צדדיו של הבלוז העכשווי – הצד שמנסה לשמר את תרבות ומוזיקת הבלוז הגולמית, המחוספסת, מה שמכנים שם במיסיסיפי ה-real deal; ומולו – הצד שמתבסס על חומרים וצלילים שמקורם בתרבות הבלוז, אבל לוקח אותם למקומות אחרים וחדשים. לרגל סיכום העשור, הנה האלבומים הכי טובים משני הסוגים – אלו שעוסקים בעיקר בשימור, ואלו שמביטים קדימה.

Mistakes Were Made: Five Years Of Raw Blues, Damaged Livers & Questionable Business Decisions – ‘Broke and Hungry’ Records compilation
אין דירוגים ברשימה הזו. ועם זאת, בשנת 2011 יצא אלבום כפול שבעיני ראוי לפתוח אותה. כפי שאפשר ללמוד מהשם שלו, האלבום מכיל בתוכו יותר מאשר רק שירים. זו קפסולת זמן שנבררה בקפידה ומתארת הכי קרוב שאפשר את הצליל הגולמי, המלוכלך והמטריף של אזור הדלתא של המיסיסיפי. "אני חי בארץ של דינוזאורים" – במילים האלה פתח רוג'ר סטולי, מייסד הלייבל Broke and Hungry Records את כתבת האורח שלו במגזין המודפס שלנו. ובמילים אחרות – מה שתשמעו באלבום הזה, לא תשמעו בשום מקום אחר בעולם. וככל שיחלפו השנים, תשמעו אותו עוד פחות ופחות גם אצלנו במיסיסיפי. כי הלייבל עוסק בזן של מוזיקה שעל סף הכחדה מהעולם. חלק מהבלוזיסטים שהוקלטו לאלבום כבר לא איתנו. את חלקם זכינו לראות בארץ. חלק אפשר לתפוס במעט הג'וק ג'וינטס שנותרו באזור קלרקסדייל, מיסיסיפי, מקום העלייה לרגל לצלייני בלוז. למי שמחפשים שער לתרבות הבלוז, ל-real deal, זה האלבום להתחיל איתו.
להאזנה לאלבום

Leyla McCalla – A day for the Hunter, A day for the Pray
אוקיי, אז זה לא בדיוק ואפילו לא בערך אלבום בלוז. אם כך, מה הוא עושה כאן? העניין הוא, שהאוזניים לא משקרות. גם לא הלב. לבלוז יש כל מיני קרובי משפחה, מוזיקת-שורשים מאזורים סמוכים בארצות הברית (שלא לדבר על אפריקה), פולק ובלוגראס ומוזיקה קריאולית למשל. סגנונות שהיסטורית התחילו אחרת, ועם הזמן דרכיהם הצטלבו מדי פעם. ולכן כשאני שומעת את האלבום הזה של ליילה מקלה, עם החמימות הדרומית שנושבת ממנו, אני שומעת גם בלוז. עיבודים עדינים ולא שגרתיים של כלי-מיתר אקוסטיים, קצב מובחן ורפיטטיבי, שירים באנגלית, צרפתית וקריאולית, חלקם עיבודים לשירים מסורתיים. ככה נשמע אלבום של מי שגדלה בתוך מוזיקה שורשית אמריקאית, ויצאה ממנה לדרך משלה.
להאזנה לאלבום

Robert Lee "Lil Poochie" Watson & Hezekiah Early – Natchez Burnin
תודו שרק מהשמות של השניים אתם מבינים שמדובר פה ב-real deal. הריליס האחרון (לעת עתה) מבית Broke and Hungry Records יצא בשנת 2016, ומתעד לראשונה את שיתוף הפעולה בין הדור הוותיק יותר והדור הוותיק פחות של הדלתא-בלוז. חזקיה ארלי הוא מתופף בין למעלה משמונים, והוא גם מנגן במפוחית באלבום. ליטל פוצ'י הוא צעיר במונחי בלוז – רק בן שישים ומשהו, והוא הזמר והגיטריסט. שניהם נולדו, גדלו ופעלו בסביבה רוב חייהם, ובלוז הוא השפה היחידה שהם מדברים. הקסם של האלבום נעוץ בדיוק בזה – הם פשוט לא מנסים לשניה להיות משהו אחר. הסאונד נא ומלוכלך, רפיטטיבי, קשוח – וזה בלוז, גאדמיט.
להאזנה לאלבום

Valerie June – Pushin' Against a Stone
אם אמרנו שהאלבומים ברשימה הזו יתחלקו לאלו שמשמרים את המסורת ואלו שיוצרים משהו חדש, הרי שהאלבום של ואלרי ג'ון שיצא בשנת 2013 מצליח לשלב את שני העולמות. האלבום נפתח בבלוז המטריף Workin' Woman Blues, וממנו ממשיך לשירים שהם לפעמים פולק, לפעמים גוספל, לפעמים קאנטרי ולפעמים חוזרים לבלוז. ממתק דרומי מושלם. בהמשך העשור היא כבר פנתה לכיוונים אחרים, המוזיקה השורשית פינתה את מקומה לאינדי ולאלקטרוניקה והתוצאה (כמעט) תמיד הייתה יפה, אבל בעיני משהו בקסם הבוסרי של האלבום הזה פשוט בלתי-ניתן לשחזור.
להאזנה לאלבום
ועוד צ'ופר: ביצוע חצי בלוז-חצי ספוקן יחד עם John Forte לשיר Give me Water

Jimmy Duck Holmes – Cypress Grove
אלבום שיצא ממש לפני חודשים ספורים, וכמעט התפספס לי לחלוטין! מזל שיש סיכום עשור. ג'ימי דאק הולמס הוא בלוזיסט בן 72 מבנטוניה, מיסיסיפי, בגיל המושלם לנגן בלוז כפי שאתם מבינים. כבר היו לו כמה וכמה ריליסים מצוינים בשני העשורים האחרונים, והאלבום האחרון הזה הוא בהפקתו של דן אורבך מהבלק קיז. הולמס הוא הנציג האחרון עלי אדמות של אסכולת הבנטוניה-בלוז, תת-ז'אנר ספציפי בתוך הדלתא-בלוז שמאופיין בסאונד מינורי, שירה גבוהה יחסית, וקצב רפיטטיבי מאוד, שיוצרים אווירה מרחפת. בקיצור הבלוז של הבלוז. איך בדיוק מנגנים אותו תוכלו לקרוא פה. האלבום הזה בהחלט מופק יותר מאלבומים שמוקלטים בחוֹרים בקלרקסדייל מיסיסיפי, ומאבד משהו מהאיכות הגולמית של המוזיקה. אבל ברוב השירים אורבך לא משתגע יותר מדי ונותן לסאונד של ג'ימי דאק לעשות את שלו, וההפקה מצליחה להנגיש אותו לעוד אוזניים, שזה תמיד מבורך.
להאזנה לאלבום
צ'ופר: הוצאה מחודשת שיצאה בשנת 2011 לאלבום המופתי שלו, Back to Bentonia, הכוללת ארבעה קטעים חדשים.

Rhiannon Giddens – Freedom Highway
ריהאנון גידנס היא אמנית בכל רמ"ח איבריה. מסתובבת בעולם ודבר לא חומק מעיניה. היא סופגת את העצב והצער והסיפורים וההיסטוריה, הצלילים והמילים, ומעבירה אותם במסננת הדקה שנמצאת אצלה בגוף, והם יוצאים החוצה, מזוככים, בצורת שירים. יש לה קול חם ומלא הבעה, נגינת בנג'ו מופתית וכריזמה בשפע – שלושה מאפיינים שלבדם יכלו להספיק כדי להפיק מוזיקה טובה. אבל גידנס לא מסתפקת בפחות מהטוב ביותר שיש לה לתת לעולם. היא הופכת וחוקרת בסיפורי עוולות היסטוריות, ובראשן של הקהילה שלה – הקהילה השחורה בארצות-הברית, ופורשת אותן במבט ביקורתי, אך גם חומל מאוד. יש בספר יוחנן בברית החדשה משפט שאומר "וידעתם את האמת והאמת תוציאכם לחירות". משהו בעיסוק המוזיקלי של גידנס מרגיש בדיוק ככה: היא מנסה לחשוף את האמת בשביל להשיג, לפחות ב-ד' אמותיה, מידה קטנה של חופש.
עוד על האלבום אפשר לקרוא כאן.
להאזנה לאלבום
צ'ופר: הטייני דסק המכשף שלה שיצא לפני כמה חודשים.

Leo Welch – Sabougla Voices
ליאו באד וולש הוא עוד אחד מסיפורי הסינדרלה של הבלוז, על בלוזיסט שהתגלה לקהל הרחב (רחב במונחי בלוז, כן?) רק בסביבות שנות השמונים לחייו. הוא הספיק להוציא כמה אלבומים, ביניהם הפנינה החשמלית הגולמית הזו, לפני שנפטר. וברות המזל בינינו גם זכו לראות אותו מופיע בארץ. כמו שקורה הרבה פעמים בבלוז, האלבום לא מצליח להעביר עד הסוף את האנרגיות והגולמיות של הופעה חיה, אבל הכוח והחיות של וולש בהחלט בוקעים פה מבעד לרמקולים. האלבום נכנס לרשימה הזו כי מבחינתי הוא מגלם בתוכו גם את הציפייה הגדולה להופעה של וולש בארץ; וגם את אחד השיעורים הכי טובים שהבלוז של העשור האחרון מלמד אותנו – אנחנו אף פעם לא מבוגרים מדי בשביל להגשים חלומות.
להאזנה לאלבום

The Como Mamas – Move Upstairs
זה אלבום גוספל, אבל אלוהים כמה בלוז! שלוש המאמות מהעיירה קומו במיסיסיפי מלוות בהרכב הבית של דאפטון רקורדס המשובחים, הנפיקו פה אלבום שיוצא מהקישקע. שלושה קולות גדולים מהחיים, מלאי כוח ומשוחררים – שלוש נשים עם אנרגיות של כנסיה שלמה. הן מביאות לשירי התפילה את הבלגן החינני של הבלוז, ולכן האלבום הזה ראוי להכנס לרשימה ואף לזכות לציון לשבח. אם הוא לא יגרום לכם להמיר את דתכם, הוא לכל הפחות יגרום לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע. עוד על האלבום אפשר לקרוא כאן.
להאזנה לאלבום

Piedmont Bluz – Country Blues Selections
בשנים שבהן כבר כל הפלסטיקים שלי הומרו בתיקיות במחשב ומאוחר יותר בסטרים, נשאר דיסק אחד באוטו – הדיסק הצנוע הזה של ואלרי ובן טרנר, AKA Piedmont Bluz. בנהיגות קשות בגשם, בפקקים ובאופן כללי כל אימת שהייתה לי מנת יתר מהישראלי המכוער בדרכים, האלבום שימש כרגיעון מיידי – לוחצת על פליי, מחייכת ומתחילה לרחף. הבלוז של חבל הפידמונט במזרח ארצות הברית מאופיין בפריטה ייחודית על הגיטרה – גיטרה אקוסטית אחת שלמעשה מצליחה להשמע כמו שתיים. באלבום הזה, לגיטרה של ואלרי מצטרף בן בנגינה עדינה על וושבורד ועוד קצת פרקשן, כדי להשלים את השירה שלה. התוצאה פשוטה, ממכרת ונוגעת ללב. עוד על הסגנון וההרכב אפשר לקרוא כאן.
להאזנה לאלבום

Reverend John Wilkins – You Can't Hurry God
ריליס מוצלח מתחילת העשור של לייבל האופוסום השמן, שהיה אחראי על הוצאתם של הרבה אלבומי בלוז משובחים דווקא בשני העשורים הקודמים. בנו של הבלוזיסט האגדי רוברט ווילקינס הלך בדרכו של האב, הפך לכומר, ולא זנח את הבלוז. כמו הרבה אלבומים של הלייבל, גם פה הוא נע בין הבלוז הישן המלוכלך והטוב לבין עיבודים מהוקצעים יותר שחביבים עלינו פחות, ועדיין – כשהוא עושה בלוז זה נפלא. קול מלא הבעה של מטיף, נגינת גיטרה משופשפת, התכנים הם אולי כאלה שיעברו בשקט בכנסייה, אבל המוזיקה עלולה לגרום לשטן לרקוד משמחה. עוד על הכומר ווילקינס כאן.
להאזנה לאלבום

Various Artists: God Don’t Never Change – The Songs Of Blind Willie Johnson
אחרון בגזרת האלבומים שעושים משהו אחר לבלוז, נמצא אלבום האוסף המצוין לשירי בליינד ווילי ג'ונסון. לא קל לעשות קאוורים לבלוז שישמרו על רוח המקור, בלי להפוך אותו מהוקצע ומלוקק מדי. לא כל השירים פה אחידים ברמתם, אבל הקאוורים של טום ווייטס, לות'ר דיקנסון ומריה מק'קי הם משובחים שבמשובחים, ומצליחים להעביר את הניגודים שבדמותו של בליינד ווילי היישר אל המאה ה-21. עוד על האלבום כאן.
להאזנה לאלבום

Nora Brown – Cinnamon Tree
נסיים את המסע בנבכי הבלוז שלנו עם דור העתיד, ועוד אלבום שכמעט והתפספס לי, אלמלא סיכום העשור. המוזיקאית נורה בראון היא כנראה בעלת הסיכוי הסביר ביותר להופיע גם בסיכום העשור הבא. ככה זה כשאת בת שתיים-עשרה – רוב הקריירה (בעזרת השם) עוד לפניך. בבלוז ובאופן כללי במוזיקה השורשית האמריקאית, היו לאורך ההיסטוריה הרבה "ילדי פלא", בסביבה שבה אף אחד לא ממש מופתע משום דבר. המוזיקה הייתה מסביבם כל הזמן – בעבודה בשדה, עם המונשיין בגו'ק ג'וינטס, בכנסייה ובדרכים, והילדים גדלו לתוכה. זוכרים שאמרנו שגם בני הדודים של הבלוז יופיעו פה בסיכום? אז נורה בראון בת השתיים-עשרה מפליאה לשיר ולנגן בבנג'ו, בעיקר בלוגראס אבל כאמור, אנחנו לא קטנוניים. היא נשמעת היום כמו שנשמעו פעם, וזה מה שחשוב. מסקרן יהיה לחזור אליה בסיכום הבא, לראות אם מימשה את ההבטחה ואם התפתחה לכיוונים נוספים.
להאזנה לאלבום

—————————

ועוד שלוש נקודות ציון כי חייבים:

פינת הציון לשבח: כש-Jontavious Willis שר לבד עם הגיטרה, יוצא בלוז אקוסטי נפלא. הוא גיטריסט מצוין, כריזמטי, ואם להוסיף חטא על פשע – רק בן 22. את אלבום הבכורה שלו פחות אהבתי כי ההפקה המהודקת מדי גורמת לו להשמע כמו הטייק-אוף החשמלי המאוחר על הבלוז, ולא כמו הבלוז הגולמי שאנחנו אוהבים. מזל שיש את הסשן האקוסטי הזה כדי להתנחם.

פינת הדבר שלא הייתם מאמינים שקרה העשור: ההופעה של ג'יימס "סופר צ'יקן" גו'נסון בבארבי הייתה אחד המאורעות המשמחים שנכחתי בהם בעשור הזה (והנה הביקורת מאז לראייה). כנראה שגם אצלו הביקור פה זכור לטוב. באלבום שיצא בשנת 2015 מופיע שיר בשם Tel Aviv, ובו הוא מספר על דווקא על ההופעה במטולה, יחד עם שחקני החיזוק המקומיים – יהוא ירון ואביב ברק. יש גם שורה על טילים.

הפינה המקומית: אמנם סיכום העשור העברי של קולומבוס עדיין לא התפרסם, אבל פה אנחנו עוסקים בבלוז ולכן ראוי לציין את מה שהיה בעיני אלבום הבלוז העברי הבולט של העשור. "בלוז בארץ כנען" קוראים לאלבום של ירון בן-עמי שיצא בשנת 2016. הטקסטים בעברית נהדרת, נטועה עמוק כאן ומלאת הומור. המוזיקה היא דלתא-בלוז עם נגיעות של עוד כל-מיני. התוצאה מקורית להפליא, של אדם שהלב שלו נמצא לחופי הים התיכון ובמקביל על גדות המיסיסיפי. עוד על האלבום כאן.
להאזנה לאלבום

ולסיכום של הסיכום: הוא בטח לא הכי טרנדי ולא הכי מגניב, אבל הבלוז תמיד כאן כדי להשאר. כי כשהוא במיטבו, הוא מצליח ללכוד את הרוח האנושית כמו שמעטים הז'אנרים המוזיקליים שמצליחים – להסתכל לקשיי החיים בעיניים, להוציא להם אצבע משולשת, ולהמשיך לשיר.

—————————
פלייליסט סיכום העשור בבלוז שמאגד לכם כמעט את כל מה שמופיע פה (ספוטיפיי לא הגיע לכל העיירות במיסיסיפי…)

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0