סיכום העשור של קולומבוס /// 2010–2019

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

לא קל לנו לעכל שמאז שנת 2010 עברו עשר שנים. בתחילת העשור הזה קולומבוס החל לקרום עור וגידים. מחלום קטן של הקפטן הוא הפך לספינה הומה ופעילה, מגזין מודפס (בתדירות משתנה), צוות כותבים וקהל עוקבים נאמנים – אתם – שמגלים לנו את האהבות הגדולות והקטנות שלכם. במהלך השנים הללו הספינה שלנו שטה ונסחפה לאינספור מחוזות מוזיקליים: בלוז, אפרוביט, רוק, אנדלוסית, אפריקאית, פולק, מטאל, מוזיקה מקומית על שלל סגנונותיה ועוד. לרגל חתימת העשור מלא העשייה הזה, חשבנו לחלוק איתכם את האלבומים שמייצגים, עבורנו, את העושר שלו בצורה הטובה ביותר.
2010-2019 – מתחילים לסיים:

2014: D’Angelo / The Vanguard – Black Messiah
זה כנראה האלבום שהיה לי הכי קל לבחור לאלבומי העשור. הלפיד שלפני מחנה ההיפ-הופ/ראפ/Fאנק וכמעט כל מוזיקה שחורה שהגיעה אחריו. אם אלו קיוואנוקה, ביונסה, קנדריק או צ’יילדיש גמבינו – כולם נשענו על האלבום הענק הזה במידה רבה. אז מה הופך אותו לכל-כך משמעותי? דבר ראשון, התזמון שלו. אמנים שחורים רבים הוציאו אלבומי מחאה, אבל ד’אנג'לו סיים את הקלטות האלבום הזה במהירות בעקבות אירועי הירי בפרגוסון ובניו-יורק, כי התזמון הוא הכל. ולמילים כמו "all we wanted was a chance to talk, instead we only got outlined in chalk" יש משמעות רבה יותר כשהן מגיעות בתוך הקשר היסטורי, בטווח זמן כזה קצר.

שנית, הוא היה חלק מגל של מוזיקה שהחזיר את נצחיות הFאנק לעשור הנוכחי. אחרי האלבום הזה אגדות כמו בוטסי קולינס הוציאו אלבומים, ונגיעות של Fאנק הופיעו באלבומים של מייקל קיוואנוקה וצ'יילדיש גמבינו. האחרון אפילו סימפל לא מעט Fאנק בתוך האלבום שלו. ד’אנג'לו הצליח באלבום הזה לכתוב שירי סול וארנ'בי, שבדרך כלל מגיעים אצלו בדרך יותר חלקלקה וחושנית, ולהפוך אותם לשירי מחאה לגיטימיים. דוגמא אחת מתוכו היא Till It’s Done, קטע אר'נבי חלקלק ונושך בו-זמנית שנשמע ממש כמו הבסיס שעליו נכתבו אלבומים מעולים כמו אלו של האחיות לבית נואלס, ביונסה וסולאנג’.

האלבום הזה הוא לא רק תמונת מצב חברתית של הלך הרוח באמריקה של השנים האחרונות, הוא גם צילום מסך מוזיקלי אמריקאי של 50 דקות. קיבלנו ממנו שירי מחאה מעולים כמו The Charade העדין ו-Deaths 1000 האגרסיבי ועמוס הדיסטורשן והסימפולים. זו לא בחירה טריוויאלית לאור אלבומים אחרים שיצאו בעשור האחרון בז'אנר: Lemonade המושלם, קנדריק פורץ הדרך ועוד, אבל האלבום הזה הכניס בתוכו הרבה מהאסתטיקה שעיצבה את הדרך בה אמנים שחורים יוצרים, חושבים ומדברים בעשור העמוס אירועים הזה.
להאזנה לאלבום

2016: Yussef Kamaal – Black Focus
יש מספר טרנדים שהתרחשו בעשור האחרון, אבל בשבילי המרגש ביותר הוא מה שעבר על הג’אז; לא רק מבחינה מוזיקלית אלא בעיקר מבחינה תודעתית – מז’אנר שהוא חצי שם-גנאי לאמנות ביצוע חסרת נשמה, הפך הג’אז לשילוב מלא רגש של ז’אנרים שונים. האלבום הזה של המתופף יוסוף דייז והקלידן קמאל וויליאמס, הוא בדיוק מה שהז'אנר היה צריך: מתיחה של הגבולות המוזיקליים של מה שנחשב ג'אז לגיטימי. השניים הכניסו פסיכדליה, אלקטרוניקה ואפילו נגיעות של אפרוביט, וכל זה תוך כדי שהם שומרים על מה שהוא חלק גדול מהבסיס של הג’אז – חופש.

באופן לא מפתיע, האלבום מלא במקצבים משונים והתופים של דייז מהפנטים לכל אורכו. מי שרוצה ממש לשקוע לתוך המקצבים יכול לצלול לתוך תשע הדקות של הקטע Remembrance. איפשהו באמצע האלבום, ברגע שמגיעות החצוצרות החלקלקות, האלבום נוגע אפילו בנאו-סול והיפ-הופ על הצד היותר קליל שלו. ולמרות כל העושר המוזיקלי הזה, הוא עדיין מצליח להישמע מאוד ברור ולא פשוט אוסף של סגנונות. חשובה לא פחות היא העובדה שהאלבום הוא לא רק פנינה בפני עצמו, אלא גם אחת הסנוניות הראשונות מחבורה לונדונית צעירה ומוכשרת של מוזיקאים. החבורה, שמכילה בין השאר את ג’ו ארמון ג’ונס ונוביה גארסיה, מיצבה את לונדון כבירת הג’אז העכשווי. היום, לאהוב ג’אז זה כבר לא טרחני ומיושן. להפך. זה בדיוק כל מה שהאלבום הזה מייצג: מגוון, רגש והמון חופש.
להאזנה לאלבום

2018: Khruangbin – Con Todo El Mundo
אנחנו אמנם מגישים לכם סיכום מוזיקלי, אבל הדבר הכי גדול בעשור האחרון בכל הנוגע למוזיקה היה בכלל העלייה של ענקיות הסטרימינג. הדרך בה אנחנו צורכים מוזיקה העמידה את האמנים בפני אתגר עוד יותר גדול, בניסיון לחדש למאזין. או-אז הגיעה השלישייה מטקסס, ויצרו כמו סגנון משלהם! מעין שילוב פסיכדלי של מוזיקת עולם, סול, רוק ומה לא. הדבר הכי מרשים באלבום הוא שלמרות הגיוון הסגנוני שלו, יש לו יכולת לשמור קו אחיד; גם כשהם מנגנים דיסקו ב-Evan Finds The Third Room, נגינת הגיטרה האוורירית והבס החלקלק מסגירים את השלישייה תוך שנייה.

העשור הזה היה מלא גם בפריחתן של ההוצאות המחודשות והמון ריספקט ויצירה מחדש של מוזיקה ממקומות שונים בעולם. אבל לא היו הרבה אלבומים שהצליחו לגעת במוזיקה פרסית או לטינית, לקחת מהם אלמנטים מוזיקליים, ולהתיך הכל לכדי ז’אנר חדש שלתת לו שם זו משימה בלתי אפשרית. פעם, "פאוור-טריו" היה מונח ששימש לתאר בעיקר להקות רוק. במקרה של קראנגבין, הוא יכול לתאר איך המשולש הקלאסי של גיטרה-בס-תופים יכול להישמע כמו מיליון סגנונות שונים שמעולם לא שמענו כמותו לפני כן. וזה, בעיני, הכוח האמיתי של מוזיקאים טובים.
להאזנה לאלבום

2011: Bon Iver – Bon Iver
כבכל שנה, ביום כיפור מזדמנת לי האפשרות לנבור באלבומים ישנים, בארגזים שנשארו בבית ההורים, בחיטוט בלתי פוסק בעבר. כל שנה אני מופתעת מחדש לגלות שכתבתי על עצמי בספר המחזור של סיום התיכון שהמקצוע שלי לעתיד יהיה "כותבת במגזין מוזיקה". אלבומו השני של ג'סטין ורנון, עליו כתבתי בהרחבה באתר עת חגג ארבע שנים, הוא מהאלבומים האלה שמתחברים לי לילדה שרצתה לכתוב במגזין מוזיקה ובאורח פלא גם הגשימה חלום ילדות.

כשקולומבוס רק החל במסעותיו הייתי סטודנטית בירושלים הקרירה – זו הייתה פעם ראשונה רחוק מהבית (הכל יחסי) והכל היה לי חדש ומסקרן. המוזיקה הייתה, יותר מתמיד, מקום מפלט לשמוח איתו, לבכות אליו, להתנחם בו ולמצוא דרכו קשרים חדשים; מצאתי את כל אלה באלבום השני של בון איבר. כך גם מצאתי את החיבור למגזין – קבוצה של אנשים שהמוזיקה בחייהם היא אותו מקום מקודש, אישי, שאפשר ורצוי לדבר עליו. באיזשהו מקום, בון איבר הביא אותי לרגע זה ממש – לסיכומי העשור במגזין.
תודה על זה, ג'סטין.
להאזנה לאלבום

2015: Sufjan Stevens – Carrie & Lowell
את סופיאן סטיבנס פגשתי לראשונה ב-For the Widows in Paradise, For the Fatherless in Ypsilanti שהופיע בפס הקול המופתי של The OC, אי אז בעונה השלישית ששודרה ב-2006. לומר את האמת? פרט לשיר הזה שהתאהבתי בו התאהבות טוטאלית, לא הצלחתי למצוא את החיבור האמיתי לסופיאן, למרות שלכאורה הוא בדיוק הכפפה לטעם המוזיקלי שלי: תזמורים יוצאי דופן, קול עדין ושברירי ומלנכוליה שרק מחכה להתפוצץ בפרץ של גאונות.

ואז יצא Carrie & Lowell. כל שנות ההמתנה להתאהבות גם בחומרים המוקדמים של סופיאן, נגוזו והפכו לשקיעה מוחלטת באלבום הזה. אם יש אלבום שברור לי שישאר לנצח בארסנל אלבומי המופת האהובים עליי – זה האלבום. ונכון, אין בו את הגבהים של אילינוי או את הטירוף של Age of Adz, אבל דווקא היופי בפשטות הזו, בחיבור המדויק למה שהייתי זקוקה לו ב-2015, וב-2016, וכל שנה מאז בעצם, היא זו ששבתה את לבי.
להאזנה לאלבום

2015: Father John Misty – I Love You, Honeybear
אחרי שנות התיכון, לא האמנתי שאחזור להעריץ אמן באותו אופן בוער ומוחלט כפי שתפס אותי ג'ושוע טילמן, הלא הוא Father John Misty, עד שזו הפכה לבדיחה בקרב יתר הספנים. בארבע השנים האחרונות הספקתי לתפוס את מיסטי מסביב לעולם בשלוש הופעות שונות, שכל אחת מהן הייתה לא פחות ממושלמת. לא בון איבר לא סופיאן סטיבנס, ולא אף אמן אחר שהתחברתי למוזיקה שלו, תפסו אותי כמו הדמות שטילמן טיפח בשנים האחרונות – דמות אקסצנטרית, מופרזת, קצת מגוחכת לעתים, שיודעת לנפק שירים לא-פחות ממופלאים.

במהלך העשור האחרון טילמן הוציא ארבעה אלבומים בתור Father John Misty. למרות שלא כל הארבעה שמרו על רמה עקבית, עדיין אני בוחרת בו כאמן העשור שלי. למרות שאלבומו הראשון, Fear Fun, הוא האהוב עלי מבחינה מוזיקלית, אין ספק שב-I Love You, Honeybear התופעה הזו הפכה להיות למשהו שאי-אפשר להתעלם ממנו בסצינת האינדי. ואכן, טילמן זכה ללא מעט התלהבות, רתיעה, גיחוך ואהבה מהקהל. כמו שאומרים: There's no such thing as bad publicity. ב-Honeybear פאת'ר ג'ון מיסטי שבה אותי, אישית, לנצח – בתזמורתיות ובהפקה יוצאת-הדופן של כל שיר ושיר, ובליריקות הנהדרות והמודעות לעצמן, לעיתים יותר מדי.
פאת'ר – מחכה לראות אותך שוב ושוב ושוב.
להאזנה לאלבום

2010: Kanye West – My Beautiful Dark Twisted Fantasy
בשלהי העשור הקודם, קניה ווסט היה צריך לעבור מיני התמוטטות עצבים (שלטענת רבים נמשכת עד היום), להודיע על "פרישה" ממוזיקה לטובת עולם האופנה, לברוח מעיני התקשורת בארצות-הברית, לנדוד בין מספר מדינות ולבסוף להתמקם באולפן הקלטות בהוואי; כדי להעניק לנו את האלבום המושלם של העשור – זה שאחריו המוזיקה של המאה ה-21 כבר לא תישמע אותו דבר. קשה לאמוד את רמת ההשפעה של האלבום הזה על האופי המוזיקלי של העשור שאנו חותמים כעת, אך עצם העובדה שגם היום, כמעט עשר שנים אחרי יציאתו, הוא עדיין נתפס כחדשני, מפוצץ בהמצאות ומעורר השראה יותר מרוב האלבומים בז'אנר שיצאו מאז – ובכן, זה אומר הרבה. קניה (או Yeezy, או Ye, תלוי באיזה יום תפסתם אותו) הוא עמוד האש שלפני המחנה, הוא ההרפתקן שלוקח סיכונים בידיעה שהם לאו דווקא ישתלמו, ובכל זאת הולך עליהם בשיא העוצמה, וזה מה שהופך אותו לאמן גדול, גם אחרי שמנפים את כל הרעש והצלצולים מסביב (רעש שהוא עצמו אחראי לו ברובו).

אין באלבום הזה כמעט טרק אחד שהוא פחות ממעולה, והוא כולל כמה שירים שהפכו מיידית לקלאסיקות נצחיות מבחינתי, בין אם זו בלדה עקומה ומרגשת (Runaway), המנון אצטדיונים פומפוזי (All of the Lights) או אחד מקטעי הראפ האינטנסיביים והטובים אי פעם (Monster). זה אלבום חוצה ז'אנרים, רווי מחוות וסימפולים מדויקים ומהודקים, אלבום שמינף כמה קריירות מוזיקליות בזכות וורס בודד (היי ניקי!), שהמילה שהכי מאפיינת אותו היא "תנופה". הוא לא מתנצל ולא עוצר לרגע, תוקף את החושים בכל החזיתות, ומאיץ מאפס למאה בשניות (רק ההתחלה של "Power" יכולה לגרום לי לצאת לריצה מסביב לבלוק). עד כמה קניה ווסט מלא ביומרה ושאפתנות? כמות האמנים והמפיקים המוכשרים שלוקחים חלק באלבום כמעט מרתיעה, ולעיתים חלקם מגיחים רק לשניות מועטות, בעוד אמני ענק כמו אלטון ג'ון ואלישיה קיז "נאלצו" לשיר יחד במקהלה ברקע, ללא סולו שירה לאף אחד מהם. האם מישהו מהם היה מסכים לכך עבור אמן אחר? כך, הפנטזיה היפהפייה, האפלה והמעוותת של קניה ווסט הפכה למציאות שלנו, ועל כך הבה נודה לו לנצח נצחים. וכדי לסיים בטון פחות דרמטי, קבלו את אדל, אחת הזמרות האהובות במאה הנוכחית, הזמרת שגם אמא שלכם אוהבת, מבצעת את הוורס האימתני של ניקי מינאז' מתוך השיר Monster.
להאזנה לאלבום

2016: Bon Iver – 22, A Million
והנה דוגמה מצוינת לאלבום שככל הנראה לא היה יוצא לאוויר העולם, אלמלא היוצר המחונן שלו לא היה פוגש את קניה ווסט. ג'סטין ורנון, הכישרון והקול הייחודי שמאחורי בון איבר, הודה במספר הזדמנויות שלווסט הייתה השפעה רבה עליו, ושיתופי הפעולה איתו לימדו אותו רבות על עבודה באולפן ועל בחינת גבולות מוזיקליים. לאחר שני אלבומים עדינים וענוגים המשמשים רקע מושלם למצב זוגי מאוזן (האלבום השני אף מככב גם כאן ברשימת אלבומי העשור של שחר, ובצדק), בון איבר ביצע פנייה חדה לעבר מחוזות לא מוכרים. כבר בשניות הפותחות והחורקות של האלבום, ורנון כאילו מתרה בנו: "לא לא, קומו מהמיטה, זיקפו את אוזניכם – הפעם אתם נדרשים להיות בקשב מוחלט", ושולח אותנו לבדוק אם משהו לא בסדר ברמקולים שלנו, או בראש שלנו.
זהו אלבום כמעט "פילוסופי" במהותו, שמצליח להדגים – גם בתוכן וגם בצורה – את המשמעות של פירוק המשמעות, את הרגע שבו היא נוזלת לנו מבין האצבעות, אך בו-בזמן מתחוורת לנגד עינינו במלוא תפארתה. זה בא לידי ביטוי החל משמות הקטעים ההזויים שמשלבים ספָרוֹת, צורות ורסיסי מילים, דרך הטקסטים העמומים במכווָן, ועד העיבוד המוזיקלי רצוף המהמורות והסדקים. ואיכשהו, גם עם כל החריקות ושברי הסאונד הבלתי-ידידותיים לאוזן, בסופו של דבר מדובר באלבום מאוד נעים להאזנה ברובו. טוב, זה עדיין בון איבר – כמה שהוא לא יתאמץ, הוא לא יכול שלא להישמע נעים.
להאזנה לאלבום

2017: Susanne Sundfør – Music for People in Trouble
עוד יוצרת שביצעה פנייה חדה במסלול המוזיקלי שהתוו אלבומיה הקודמים (או לפחות אלה שהפכו אותה לתופעה) היא סוזאנה סונדפור, שהוכיחה באלבומה החמישי שהיא גדולה מהחיים גם כשהיא עושה את זה בקטן. המנוני הסינת'-פופ מלאי הפאתוס נזנחו בצד, ובמקומם קיבלנו עיבודים מינימליסטיים ואינטימיים במיוחד. אם באלבומיה הקודמים הרגשתי כאילו סונדפור ניצבת בגאון קילומטרים מעלי, ושולחת אלי חצים של אש וקרח מפסגת הר געש מתפרץ – הפעם דמיינתי ששנינו יושבים לבד על רצפה קרירה בחדר ריק, והיא מזמרת לתוך אוזני את סודותיה הכמוסים ביותר.
לא בכדי הקטע הפותח באלבום נקרא "מנטרה". זו כנראה המילה שמתמצתת את מהות האלבום: הוא רצוף מלודיות רפטטיביות (אך לא באופן מעיק), ובטקסטים שפשוט בא לך לחזור עליהם שוב ושוב בעיניים עצומות, עד שיחקקו עמוק בתוך אונות המוח. אך בניגוד למנטרות מדיטטיביות שגורמות לך להתאחד עם העולם, המנטרות של סונדפור מפרקות אותך ואת העולם גם יחד. כל אחד מהקטעים מגלם בתוכו את התנועה הגלית לאורך האלבום – שפל של איבוד נשימה ומחנק, ואז גאות של אוויר פסגות צלול הממלא את הנפש עד גדותיה. האלבום, כשמו כן הוא, מכיל מוזיקה לאנשים מוטרדים, אבל כאלה שלאו דווקא רוצים להחלים. זה אלבום רוחני, אך גם רדוף רוחות, ועלי הוא פועל כאח עם אש בוערת בלילה קפוא: אמנם קר לי בכל הגוף, אבל מונח מולי מקור אדיר של חום, שיעטוף אותי ברכות – אם רק אושיט את ידיי קדימה.
להאזנה לאלבום

2016: Childish Gambino – Awaken My Love
אני לא זוכרת מקרה יותר מובהק של קונצנזוס על סיפון האונייה כמו הרגע בו יצא האלבום של צ'יילדיש גמבינו. זה היה ממש לפני סוף השנה, כשרובנו כבר עבדנו על סיכומי השנה, ופתאום נופלת כזו פצצה שדורשת לשכתב הכל. כולם התאהבו בו קשות, ללא סייגים. עד היום, "צ'יילדיש גמבינו" זו מעין בדיחה פנימית אצלנו, שמתייחסת לאלבום מעולה שצץ ברגע האחרון באופן מפתיע.

מעבר לכך שזה אלבום מעולה, הוא מתאים במיוחד בעיני לתאר את העשור הזה דווקא כי הוא כל כך קשה לקטלוג. יש בו קצת מהכל: פ'אנק, סול, רוק, אלקטרוני, ביטים טרופיים. לרגע אחד נשמע כמו הגורילאז, באחר כמו פרינס. בניגוד לדברים קודמים שדונלד גלובר עשה בתור צ'יילדיש גמבינו, שנטו לכיוון הראפ, באלבום הזה הוא יותר שר ופחות מדבר. הוא גם מפגין יכולות קוליות מרשימות, דבר מתבקש בז'אנר הפ'אנקדליקה שהאלבום מתכתב איתו. כמובן שאי-אפשר לדבר על האלבום בלי לציין את ההפקה המדויקת של לודוויג גוראנסון, מפיק ומולטי-אינסטרומנטליסט שוודי שגם מוכר בזכות פסקולים של סרטים כמו "הפנתר השחור".

האלבום הזה הוא אחד מאלבומי העשור שלי כי הוא עושה דבר חשוב מאוד: הוא מחזיר את הסקסיות לרוק. יש בו את היצירתיות של ילד שמערבב כל מיני דברים רק בשביל הכיף, ולא בהכרח כדי להצליח מסחרית. בסופו של דבר, גלובר החליט לפרוש אחרי האלבום הזה מקריירת המוזיקה שלו כדי להמשיך ביצירות מופת טלוויזיוניות (וגם להופיע בסרטי "מלחמת הכוכבים"). למרות שאחד מהשירים הכי משפיעים שלו, This is America, לא נמצא בו, הניסיוניות והמוזרות של האלבום הזה דווקא גרמו לי לחזור אליו שוב ושוב.
להאזנה לאלבום

2017: St. Vincent – Masseduction
בעשור האחרון היחסים שלי ושל אנני קלארק, האישה מאחורי השם סיינט וינסנט, ידעו עליות ומורדות. התחלנו את העשור כשאנחנו דווקא במצב טוב – שני האלבומים שלה שיצאו בעשור הקודם היו בין האהובים עלי. אבל לא התחברתי לשיתוף הפעולה עם דיוויד ביירן, ועוד פחות לאלבומה הרביעי מ-2013, שהרגיש לי נטול רגש, משועבד מדי לקונספט העתידני שלו. חסר רגש הוא שם התואר האחרון שאפשר לתת ל-Masseducation, אלבום פרידה מזוגיות שכולו אכול חרטה על איך קלארק הרסה במו ידיה את מערכת היחסים המתוקשרת שניהלה עם קארה דלווין.

זו קלישאה להגיד שיותר קל לכתוב על דברים עצובים שקורים בחיים מאשר על דברים שמחים. במקרה הזה, זהו לא אלבום שמשתבלל ב"טרגדיה" האישית של הפרידה אלא גם מנתח בחדות את כל הגורמים שיצרו לחץ בחייה של קלארק, לחץ שוודאי השפיע לרעה על הזוגיות שלה. למשל השיר Los Ageless על הזיוף שבעיר לוס אנג'לס, כשבקליפ מופיעות נשים חבושות, מעוותות מרוב ניתוחים פלסטיים. קלארק יצרה אלבום שהוא בו-זמנית נהנה ונגעל מההדוניזם שהפרסום הרב שלה גרם לה לפגוש, ומצייר תמונה מאוד מדויקת של תרבות הצריכה המערבית במאה ה-21. אלבום של כאן ועכשיו. אולי בעתיד כשינסו להסביר איך העשור הזה נראה, ישתמשו בו כדי להביא תמונה מורכבת ומלאת ניואנסים לכל הטוב והרע שהיה פה.
להאזנה לאלבום

2013: King Krule – 6 Feet Beneath the Moon
בשנה הראשונה של העשור הזה, 2010, נכנס לחיי ילד שפשוט לא יכולתי להאמין שהוא המבצע מאחורי המוזיקה שאותה הוא יוצר. היא נשמעה כמו יצירה של אדם מבוגר בהרבה. הוא היה מוכר אז בשם Zoo Kid, והסינגל היה Out Getting Ribs. הקול העמוק שלו היה די מטעה, כי הוא היה בן 16 כשהשיר הזה הוקלט. השם של הילד הוא ארצ'י מרשל, ושלוש שנים מאוחר יותר, ביום ההולדת ה-19 שלו, הוא הוציא אלבום בכורה בשם 6 Feet Beneath the Moon.

בעוד שהרבה אנשים מבלים כמה שנים בחיפושים וגישושים כדי למצוא את הסגנון שמתאים להם, מרשל גיבש על ההתחלה סאונד ייחודי שאי אפשר לטעות בו: שילוב של ראפ, רוק גאראג' לואו פיי, קצת אלקטרוניקה, ועוד קצת ג'אז, והוא המשיך לחדד אותו גם באלבום השני שלו שיצא ב-2017. למרות שאני אוהבת את שני האלבומים, בחרתי בראשון כאלבום העשור שלי מכיוון שהוא יותר נגיש, וגם כי קשה לשחזר את אפקט ה"וואוו איך הוא עשה את זה" שהאלבום הזה גרם לי להרגיש. מוזיקאים כמו מרשל מזכירים לי שהדור הזה של המילניאלז מלא פוטנציאל וכישרון, ושזה העשור שבו הוא החל להתבטא. The kids are alright.
להאזנה לאלבום

2016: Anderson Paak. – Malibu
גילוי נאות: כשהאלבום הזה יצא הוא חמק לי מתחת לרדאר. גם אחרי שעומר אסייס כתב עליו ביקורת אלבום מהללת פה ממש על הספינה, עדיין לא ממש הבחנתי בו. כנראה שהפעם הראשונה שנחשפתי לפלא הנקרא אנדרסון פאאק הייתה עם עוד כמה מיליוני אנשים – כשצפיתי בהופעה שלו בשולחן הזעיר של NPR ביוטיוב. אותה הופעה שעדיין מאכלסת את המקום הראשון מבחינת כמות הצפיות – מעל 41 מיליון, ומתחזקת פער רציני מהמקום השני. אז מה הופך את אנדרסון פאאק. ואת האלבום הזה ליצירת מופת אמיתית? מה גורם לו להיות קונצנזוס בקרב קשת רחבה של אנשים? יכול להיות שאין תשובה אחת, ואולי זה העניין.

נלך מהחוץ, פנימה. עטיפת האלבום מצליחה להעביר את סך הדברים שפאאק מקפל לתוך האלבום הזה, והעובדה שהוא חש מספיק נוח בתוכם כדי לשבת בבוקסר בים לא שקט. העטיפה כמובן היא רק הרמז, כי העיקר נמצא בפנים. אני רוצה לנסות לשים את האצבע על התופעה שנוצרה פה: אנדרסון פאאק. כמעין מטיף בכנסייה החדשה שהקים עם הלהקה שלו – Free Nationals עם קריאות Oh Lawd מרובות ומשפטים כמו:
"I bring you greetings from the first church of Boom Baptists United Fellowship of Free Nationals"

מאפשר, דרך הסיפור הפרטי שלו, לגרום לנו להרגיש שהמוזיקה היא הנחמה שלו, אולי אפילו הדת שלו. היא מרימה אותו ברגעים קשים ומרימה לו ברגעים שמחים. הוא לא נותן לאלבום להפוך מלנכולי, נשאר צמוד למוזיקה ומייצר רגעים שהופכים לקלאסיקות ברגע שהם פוגשים את האוזניים של המאזינים בפעם הראשונה – כמו הבייסליין המושלם ב-Come Down או הפתיחה הנהדרת של האלבום עם The Bird.

פאאק מביא לידי ביטוי עשרות שנים של מוזיקה שחורה על כל גווניה, מבסיס היפ-הופי דרך Fאנק, סול, גוספל וכל מה שעולה על דעתכם. שיא יצירתי של תקופה לא קלה. לא בחייו האישים של פאאק, לא באמריקה בה הוא חי ולמען האמת לא בשום מקום בעולם. לפחות הוא גורם לנו לחייך ולהזיז אגנים, תוך שהוא מעביר ביקורת בצורה הייחודית לו.
להאזנה לאלבום

2019: KOKOROKO – KOKOROKO
אמנם אין דבר חדש בחיבור בין ז'אנרים שונים, בין אסכולות שונות ובין אנשים מתרבויות שונות כדי לעשות מוזיקה מעולה. אך מהרגע שמתחילים לנגן את הקטע הראשון באלבום הקצר של קוקורוקו, הקרוי על שמם, מרגישים שמשהו אחר קורה פה. ליין הקלידים אליו מצטרפים התופים, אחריהם הבס ולבסוף כלי הנשיפה הם מאבני היסוד של בניית הקצב באפרוביט, ואכן כך הם מגדירים את עצמם. אבל הזוית המסויימת שלהם על הז'אנר היא שהביאה אותי לבחור בהם לאחד מאלבומי העשור.

רוב חברי הלהקה הם ממוצא אפריקאי וחיים בלונדון, שואבים לא מעט מהמסורת המפוארת אותה הקימו פלה קוטי וטוני אלן. יחד עם המסורת, הם מביאים לידי ביטוי את הרחוב הלונדוני ואת האווירה בסצנת הג'אז הלונדונית הרותחת של ימים אלה בצורה מאוד חד-משמעית. אפרוביט הוא רק המצע שעליו הם מרשים לעצמם לגדל מוזיקה משובחת.

חלק משמעותי בעיני בשוני של המוזיקה שלהם, נעוץ בעובדה שההרכב מובל על ידי נשים. ההרכב מונה שמונה נגנים ומונהג בידי החצוצרנית שיילה מוריס-גריי, וגם על יתר תפקידי הבראס אמונות נשים. אולי יש פה הטיה כלשהי כי האלבום יצא רק השנה, אבל באמת שאני לא זוכר אלבום או אי.פי. אחר שהתנגן אצלי בכל-כך הרבה סיטואציות, והתאים להן בול. היכולת של המוזיקה להיות כזאת שבא לך לזוז איתה, וגם בא לך לשבת לצליליה עם תה חם מול גשם שוטף – פה בדיוק נעוצה גדולתה.
להאזנה לאלבום

2017: Gorillaz – Humanz
"האמבטיה! חבר'ה, אני הולך לעשות אמבטיה". מורדוק, הבאסיסט של הגורילאז ומנהיג הלהקה, נכנס לתוך אמבטיה מלאה במים שחורים, בתוך בית שנראה רדוף. ברגע שהוא צולל אל תוך המים השחורים הגיהנום פורץ החוצה: מפלצות מבעיתות מאיימות על שאר חברי הלהקה ומורדוק עצמו מרחף, עירום, בין גושי הקרח שמרכיבים את טבעות שבתאי לצלילי Saturnz Barz, הסינגל השלישי שיצא מהאלבום האחרון של הגורילאז, “Humanz”.

כל אלבום של הגורילאז הוא חגיגה לאוזניים, ו-Humanz היה לא סתם חגיגה, אלא האלבום החדש שהכי שימח אותי בעשור החולף. דיימון אלברן אסף את עצמו, הביא חברים, כמו שאומרים, ויצר סיפור מרתק וצבעוני, מלא בהומור בריא לצד מלנכוליות עדינה. כזכור, גורילאז נכנסו לחיינו עם המילניום החדש, וב-2017 הם הוכיחו שדווקא להקה וירטואלית חובבת אלקטרוניקה מצליחה ליצור את המוזיקה הכי אנושית ומחממת-לב של התקופה המנוכרת שלנו. ברוח החום והאנושיות, הוזמן לאלבום לא אחר מאשר הנמסיס הותיק של אלברן – נואל גלאגר בכבודו ובעצמו (We Got the Power). מה יותר כיף מזה?

השמש זורחת והבוקר עולה על בית הרוחות. מורדוק יוצא מהאמבטיה רועד כולו. קצת אחר כך, במכונית, הוא שואל "ארוחת בוקר?". D2 במושב האחורי, עדיין בהלם מהטראומה, ממלמל: "בשבילי רק תה עם נענע".
להאזנה לאלבום
לאלבום הזה יצא מעין אלבום המשך קליל וקיצי בשם “The Now Now”. ממליץ לכם לבדוק גם אותו.

2016: Metallica – Hardwired to Self Destruct
פעם, מזמן, בשנות השמונים, ת'ראש מטאל היה הדבר האמיתי, ומטאליקה היו הנביאים הכי גדולים שלו. הם נכנסו לתוך שנות התשעים עם האלבום הכי מצליח שלהם (ואחד הכי מצליחים בכלל) וכבשו את העולם. לאן אפשר להמשיך מכאן? אז מטאליקה ניסו: הם ניסו גראנג', וסאונד תופים מוזר, והחליפו באסיסט, ועשו משהו מוזר עוד יותר עם לו ריד, ובסוף הם הבינו שמה שהכי כדאי לעשות, הוא מה שהם יודעים הכי טוב: ת'ראש מטאל.

Hardwired… יצא ב-2016 לקהל מעריצים שכבר לא ציפה להרבה, והוכיח לקהל הזה שהוא טעה. אוסף של שירים מצוינים, מלאי אנרגיה, מילים פשוטות ולחנים קליטים כמו שמטאליקה תמיד ידעה לעשות, ובעיקר – הם שכנעו שמטאליקה כאן כדי להישאר. סיבוב ההופעות של האלבום נמשך כבר שנתיים, והוא מספק הוכחה להצלחתו: לא רק שמטאליקה מוכרים מיליוני כרטיסים, השירים מהאלבום האחרון עומדים בכבוד לצד הלהיטים הקלאסיים מהאייטיז והניינטיז, ומקבלים אהבה מהקהל בצורה שראויה לכובד שלהם. ככה עושים מטאל בעשור השני של המילניום.
להאזנה לאלבום

2016: David Bowie – Blackstar
★ (כך קוראים לאלבום הזה) הוא האלבום שהכי קשה לי לכתוב עליו, וזה מכיוון שכבר כתבתי עליו. פעם אחת לפני שבואי נפטר, ויום לאחר מכן שוב – אחרי שהוא נפטר. כשהאלבום יצא, היה קצת לא ברור מה פתאום בואי מתעסק כל כך הרבה במוות, בגיל לא מאוד מבוגר. יומיים אחר כך, העולם הבין שמכל הגימיקים שבואי יצר בחייו – האחרון היה כנראה המוצלח ביותר.
מעבר לנסיבות של יציאת האלבום, המוזיקה עצמה פשוט מצוינת: בואי וטוני ויסקונטי, השותף הכי ותיק שלו ליצירה, חברו להרכב של נגני ג'אז (ביניהם מארק ג'וליאנה חביב הישראלים), ויצרו יחד אלבום קראוט-רוק אפלולי, שמזכיר את העבודה שלהם בברלין בסוף שנות השבעים. החצי הראשון של האלבום הוא קשוח, ישיר ומפחיד אפילו, והחצי השני שלו נשמע קצת יותר מפויס ורך. אם תרצו: שתי דרכים להתייחס לחיים ולמוות, של אדם שהחיים אצלו היו חלק מהאמנות ולא להיפך, עד אחרי הרגע האחרון.
להאזנה לאלבום

2013: Various Artists – Frozen Soundtrack
העשור הזה הוא כמובן העשור של העולם האפוקליפטי של מארוול; אבל בעולם המקביל, הקסום והוורוד (או הכחול במקרה הזה) של דיסני, זה היה העשור של "פרוזן". כולם יסכימו שהסיפור מרתק, ההתבגרות של אנה ואלזה מרגשת, הנס מעצבן וקריסטוף אהוב, אבל גם הילדות שלי יסכימו שעיקר הסרט הוא השירים.

יש תשעה שירים בפסקול של פרוזן, כולם נכתבו על ידי בני-הזוג רוברט לופז וקירסטן אנדרסון לופז, וכולם עומדים בכבוד בתחרות מול השירים הקלאסיים של דיסני מהעשורים הקודמים. Let It Go, הסינגל המוביל מהסרט, זכה בכמה פרסים יוקרתיים (ובביצוע נוסף של דמי לובאטו), אבל גם השירים האחרים: Do You Want to Build A Snowman?, For the First Time in forever, Love Is an Open Door והאחרים מזכירים למה אנחנו כל כך אוהבים את דיסני, ולמה השירים של דיסני ממשיכים לרגש דורות של ילדים והורים כבר עשרות רבות של שנים.

אז רגע לפני שהכל מתכסה בשלג (כן, בטח), זה הזמן להחזיק כמה גבישי קרח ביד, להסתכל אל השמים ולצעוק: Let the storm rage on… ואז בלחש: The cold never bothered me anyway.
להאזנה לאלבום

2013: David Bowie – The Next Day
אי אפשר לסכם את העשור השני של המאה העשרים מבלי להתייחס לשני האלבומים האחרונים של דיויד בואי. רבות בוודאי יאמר על הרקוויאם Blackstar, אך לא אעסוק בו כאן. The Next Day משקף לטעמי בצורה טובה יותר את הלך הרוח של העשור השני לשנות האלפיים. שווה להזכיר ש-The Next Day הוא אלבום הקאמבק של בואי אחרי שחווה התקף לב במהלך הופעה בפסטיבל הורקין. לא הרצח המטאפורי של זיגי סטארדסט ולא ההתמכרות לקוקאין, יכלו להכין את האיש שנפל מכוכב אחר לפגישה עם המוות. בואי חוזר מהמתים ומתבונן בחיים בעיניים אחרות, האם זהו ה-Next Day? נראה שבואי לא ממש מרוצה והוא מביע זאת הן ויזואלית והן מוזיקלית. ויזואלית: עטיפת The Next Day מורכבת מאחת העטיפות האיקוניות בדיסקוגרפיה שלו – Heroes, כשהיא מכוסה בטלאי לבן שנראה כמו תאונת פוטושופ. בוידאו-קליפ של הרצועה הפותחת את האלבום, The Stars are Out Tonight, עם טילדה סווינסטון בתפקיד אשתו, הוא לועג לחיים השלווים והבורגנים נטולי המשמעות והלהט (שהוא עצמו אימץ).
בדרך לקניות, בסלון, בחדר השינה, רודפים אותו יצורים אנדרוגיניים יפהפיים דמויי האיש שנפל מכוכב אחר. האם זהו העולם החדש, היפה, הבריא, המתקדם יותר שהבטיחו לנו? עולם שבו Love is Lost. בדידות פושה בכל לב You Feel So Lonely You Could Die, ואלימות נמצאת בכל מקום, אדם לא יכול להמלט מעברו. The Next Day הוא ההכרה בכך שגם לא בואי יכול להמלט מעברו.

בפעם הקודמת שבואי היה על סף יאוש ומוות, ב-1975, הוא ברח לברלין. ב-2013 הוא חוזר שוב, הפעם רק באופן מטאפורי. איפה אנחנו עכשיו? הוא שואל. בג׳ונגל (מועדון בברלין שהוא ואיגי פופ נהגו לפקוד)? בכיכר פוטסדמר? ב-KDW? ברלין מחזירה את בואי עד אהבתו הראשונה, הרמוני פארתינגל שזוכה למחווה מרגשת בסוף השיר.

ב-2013 השיבה לעבר היא התשובה הטובה ביותר שבואי יכול היה לתת למאה ה-21.
להאזנה לאלבום

2013: Arctic Monkeys – AM
באותה שנה בה בואי הוציא את The Next Day, יצא גם אלבום הסטודיו החמישי של ארקטיק מאנקיז, AM. לכאורה אין שום קשר בין דייויד בואי לאלכסנדר דייויד טרנר (למעט העובדה ששניהם בני מזל גדי ונולדו בהפרש של יומיים ו-39 שנה אחד מהשני). אך AM, כך אנסה לשכנע אתכם, משקף לא פחות את המאה ה-21 מאשר The Next Day. בעוד שבואי שוקע בנוסטלגיה, אלכס טרנר כותב על תשוקה לא מרוסנת ובלתי ממומשת. אבל בשורה התחתונה, שני האלבומים עוסקים בבדידות, כל אחד מזווית אחרת.
AM הוא קפיצת מדרגה משמעותית שעשו הקופים – מלהקה של טיינאיג׳רים שמתארים את היומיום סביבם, לתופעה בינלאומית. הם כבר מזמן לא שואבים את ההשראה מהרחובות של שפילד. רגע לפני שהם יקפצו לשתות טקילה בטאקריה שאלכס יבנה על הירח, הם נשארים בעולם של בני האדם, ויוצרים עבורם את AM. זה אלבום לדור שלא מצליח כמעט לתקשר מחוץ למסכים, אבל לא מפסיק לפנטז על רומנים סוערים.
ב-AM, הקופים לוקחים פניית פרסה מהמחוזות היותר-אפלים שהם נגעו בהם ב-Humbug ויוצרים אלבום שהוא על פניו מיינסטרימי יותר. אבל אולי דווקא הרוק הפופי המופק היטב מייצג את הפינות האפלות של המאה ה-21? כמו שמרמזת העטיפה המינמליסטית של האלבום – גלי מוח (או קול) שנמתחים ומתרופפים, מתערבלים ומתיישרים בחוסר שקט, לנוכח חוסר היכולת ליצור קשרים משמעותיים.
להאזנה לאלבום

2014: Damon Albarn – Everyday Robots
לאחר שבמשך עשור הסתתר אלברן מאחורי הרכבים וירטואלים ושיתופי פעולה, הוא מחליט ב-2014 סוף סוף להוציא אלבום סולו. בעוד בואי שקע בנוסטלגיה והקופים הארקטים פנטזו על אהבות בלתי מושגות, דיימון אלברן מסתכל למציאות ישר בעיניים. האלבום הזה הוא מסע חיפוש אחרי קרבה בתוך יומיום ממוסך שנשלט על ידי טכנולוגיה. אם אתה בודד, פשוט לחץ פליי, It's Hard to be a lover when the TV's on, הוא שר בתוגה. בעוד ש-AM חוגג את הפנטזיות הלא ממומשת של בני התקופה, Everyday Robots עומד מולן עם ידיים מורמות בהכנעה, ובהתאמה, הצליל של האלבום הוא מעט מתכתי ומשקף את הניכור וחוסר השקט. למעט Mr. Tembo (שיר שנכתב עבור פילפלון שננטש), רגע התקווה היחיד מגיע בסופו של האלבום ומתפרץ לצלילי הגוספל ב-Heavy Seas of Love. האנושות נגאלת על ידי התמסרות לגלים גבוהים של אהבה.
להאזנה לאלבום

2018: Idles – Joy as an Act of Resistance
שלושת האלבומים הראשונים עליהם כתבתי הם חוצי ז׳אנרים; את בואי מאז ומעולם היה קשה למקם בתוך קטגוריה ספציפית, הארקטיק מאנקיז עברו מהאינדי-רוק הבסיסי שאפיין אותם באלבומים הראשונים לאלבום כמעט פופי; ואלברן, אקספרימנטליסט, קצת כמו בואי, מערבב באלבום אלמנטים של גוספל וגם קצת ג׳אז. לעומתם, האלבום שסוגר את הרשימה שלי הוא אלבום Post-Punk, ללא שום אותיות קטנות או הסתייגויות.

צריך הרבה אומץ להוציא אלבום שהוא ״רק״ פּאנק, בייחוד בתקופה בה המניות של רוק על גווניו נמצאות בשפל (כך לפחות אומרים). עם כל האהבה שיש לי לדייוויד בואי או לאלכס טרנר והקופים (ויש לי הרבה אהבה אליהם!) נקודת המבט שלהם על רוח התקופה היא של גברים לבנים פריבלגיים. Joy as an Act of Resistance מדבר על חיים אמיתיים של אנשים כמוני וכמוכם. הסיפור של ג׳ו טלבוט, ה-Frontman של הלהקה מעניין לא פחות מהאלבום: טלבוט התמכר לסמים, איבד את אביו החורג, ובמשך תקופה ארוכה מאוד סעד את אימו עד מותה. בנוסף, הוא איבד את ביתו בלידה שקטה. לטלבוט יש קול גדול, מחוספס מאוד ואת הקול הזה הוא תורם לא רק לעיסוק בכאב הפרטי שלו: הוא שר (או זועק) את הכאב של הקהילה שלו, הוא שר את השיר של דני נדלקו – מהגר שנתקל בביטויים של שנאת זרים, הוא שר על גבריות רעילה. בסוף, הוא שומר גם משהו לעצמו ומקדיש קינה אחת לבתו, אגתה, שנולדה בלידה שקטה.

ב- Joy as an Act of Resistance אין אסקפיזם, ייאוש או בריחה. זהו אלבום יפה על מציאות קשה. אולי זו מתנת הפרידה של העשור היוצא לעשור הבא. אושר הפך להיות משימה בלתי אפשרית היום. מדובר לא פחות מאשר אקט של התנגדות.
להאזנה לאלבום

2011: Fleet Foxes – Helplessness Blues
אם יש להקה שאני יכול להגיד שליוותה אותי לבטח לאורך כל העשור הזה, זו תהיה פליט פוקסס. הכרתי את האלבום הראשון שלהם (Fleet Foxes – 2008) ממש בתחילת העשור והוא תפס אותי מיד וליווה אותי בנסיעות אוטובוס רבות לבאר-שבע, בדיוק כשהתחלתי ללמוד שם. משום מה מעולם לא קניתי אותו כדיסק והיה לי אותו רק ב-mp3. אז הייתה תקופת המתנה שנדמה שנמשכה נצח עד שיצא האלבום השני – Helplessness Blues ב-2011. אני לא בטוח שהאלבום הזה הוא הדיסק האחרון שקניתי בחיי, אבל הוא בהחלט אחד האחרונים שאני ממש זוכר שקניתי – בחנות הקטנה מוזיקנטו בלונדון מיניסטור. באלבום השני פליט פוקסס שמרו על הנוסחה המנצחת של הפולק התמים עם ההרמוניות הקוליות, אבל הפעם שכללו את זה עם שירים מורכבים יותר – קטעים קצת פרוגיים, עם שמות מוזרים כמו Montezuma, Bedouin Dress, Sim Sala Bim (ואלה עוד רק השלושה שפותחים את האלבום).
קשה לבחור שירים ספציפיים מתוך אלבום שכמו קודמו, כל שיר זורם לתוך השני, אבל זכורים לי במיוחד Bedouin Dress שרובין פקינולד מגיש בתמימות, שיר הנושא Helplessness Blues שאולי הכי שומר על המסורת מהאלבום הראשון, וכמובן היצירה המורכבת The Shrine / An Argument שהוא השיר הכי נועז באלבום הזה.
האלבום השלישי שלהם – Crack Up, יצא ב-2017, אבל אני מודה שהוא פחות הצליח לתפוס אותי משני הראשונים. עם זאת, שווה לציין את ההוצאה המיוחדת First Collection 2006–2009 שיצאה בשנה שעברה וכללה את כל ההוצאות שלהם לפני האלבום הראשון (כולל). אני מיהרתי לקנות אותה בתצורת המארז LP, וככה הצלחתי לסגור מעגל עם האלבום הראשון שלהם שמעולם לא רכשתי פיזית.
להאזנה לאלבום

2016: Leonard Cohen – You Want It Darker
עוד מוזיקאי שליווה אותי בכל העשור הזה, הוא דווקא הישיש לאונרד כהן. נקודת המפתח היא כמובן ההופעה הבלתי נשכחת שלו בארץ בשלהי 2009. הופעה שאני תמיד נותן כדוגמה לאיך אמן יכול ליצור אינטימיות עם קהל גם באיצטדיון כדורגל. ההופעה הזאת גרמה לי לעניין מחודש בלאונרד כהן ולראשונה עקבתי הרבה יותר באדיקות אחרי אלבומים שהוציא. ודווקא בעשור הזה, במקביל לשלושה סיבובי הופעות ושלושה אלבומי הופעות, כהן המשיך ליצור ולהקליט. ב-2012 יצא Old Ideas שנתפס בזמנו כאלבום מסכם קריירה. ואז לפתע ב-2014 יצא Popular Problems. מעבר להפתעה שבעצם יציאת האלבום, כהן הפתיע גם עם סאונד אלקטרוני ועם קול הבאס הקשוח שלו שכבר יותר דיקלם מאשר שר.
אחרי האלבום הזה, כבר לא ידענו אם צפוי עוד אלבום, אבל כבר הבנו שלכהן יש עוד הרבה מה להגיד. והנה, באוקטובר 2016 – בגיל 82 – לאונרד הוציא את You Want It Darker, ולפני שהספקנו להתעמק, וגם לפני שהספקנו לכתוב עליו פה בקולומבוס, ביום שישי ה-11 לנובמבר בבוקר שמענו שכבר שלושה ימים הוא לא עימנו יותר. וככה, אחרי שבועיים של האזנות לאלבום החדש, כל התפיסה שלי של האלבום הזה השתנתה וכל החתיכות של הפאזל התחברו. ברור שזה אלבום פרידה. פרידה מהעולם של אדם שהשלים עם המוות, שאין לו חרטות. סיום מתוק-מריר לקריירה המדהימה של המוזיקאי המיוחד הזה. אם לבחור אלבום אחד של לאונרד מהעשור, כנראה שזה היה הכי משמעותי בשבילי. קשה להגיד אם הסיבה היא נטו מוזיקלית או יותר רגשית כחלק מתהליך האבל על לכתו.
בפוסט שכתבתי יחד עם אלקנה על האלבום הזה התייחסתי לשיר האחרון: "הקטע מתחיל בחטיבת מיתרים … זה נשמע לי כמו תזמורת לוויות … אבל אז פתאום קולו העמוק של לאונרד חוזר להדהד, כמו מעבר לקבר…". והנה, בחודש הקודם, קיבלנו עוד הד בדמות אלבום חדש ללאונרד כהן, שהופק על-ידי בנו, תוך שימוש בקטעים שכהן הקליט כחלק מהסשנים הביתיים שלו ל-Darker. גם אחרי זמן קצר שיצא לי להאזין לאלבום הזה, אני בהחלט חושב שראוי להזכיר אותו בתוך סיכום העשור.
להאזנה לאלבום

———————————————————————————————————————–

בנוסף לאלבומי העשור שלנו, הנה הפלייליסט עם כל שירי העשור של הצוות של קולומבוס >>>

זהו. נשאר לנו רק לאחל לכם עוד עשור נהדר, מלא במוזיקה מעולה,
צוות הכותבים של קולומבוס

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0