בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי /// עוזי בירמן על ANIMA, האלבום החדש של תום יורק

תום יורק מפחד מטכנולוגיה, זה לא הפריע לו להוציא את האלבום הכי ממוחשב והכי שלם שלו עד כה

Goddamned machinery
?Why don't you speak to me
One day I am gonna take an axe to you
(מתוך The Axe)

תום יורק אובססיבי לחלומות. כך הוא מספר לפחות בראיון לרגל צאת אלבומו החדש והמצוין ANIMA וממשיך להסביר על פעילות מוחית במהלך הלילה, השפעה של חלומות על יצירתיות ועל החשיבות של שינה טובה. לאורך הראיון, הצמידים שעל הזרוע שלו, שכנראה נלקחו מהאוסף הגנוב של שושנה דמארי, מרשרשים בצורה שמשדרת "אני בן 50 אבל אני עדין מגניב".
ואז האסימון נופל, תום יורק בן 50. כשהוא שר על הרצון העז שלו לנפץ מכונות באמצעות גרזן, יכול להיות שהוא מתכוון לזה כמו אדם זקן שלא מצליח להתמודד עם טכנולוגיה חדשה? יכול להיות שגם תום יורק מציק לילדים שלו שיעשו לו קיצורי דרך לדסקטופ?
מערכת היחסים שלו עם טכנולוגיה תמיד הייתה מורכבת. מצד אחד שנים של כתיבה על חרדה, פאניקה ופחד מטכנולוגיה, מערים גדולות, מטיסות ומאורח חיים מודרני (מוטיב מאד בולט באוקיי קומפיוטר).
מצד שני, אדם שהכריז על עצמו כגיק גאה בילדותו, שאלמנטים של מדע בדיוני שזורים בשירים שלו לאורך עשרות שנים, אדם שהטכנולוגיה והמוזיקה הממוחשבת חילצה אותו ממשבר היצירה הגדול של אחרי אוקיי קומפיוטר, ובעצם הצילה את הקריירה שלו.
אפילו בקמפיין ההשקה של האלבום מרגישים את המתח בין העולם הישן לחדש. מצד אחד מודעות פרינט ועלוני פרסום שנלקחו הישר משנות השמונים שכל מה שיש בהן הוא קו חם במספר טלפון שאפשר להשאיר בו הודעה. ומצד שני, שימוש חכם ברשתות החברתיות כדי לעורר באזז, לצד שחרור סרטון דרך נטפליקס והצגה שלו ב-IMAX.

ואולי זה בעצם הקסם של האלבום, תום יורק סוף סוף מצליח להוציא אלבום אלקטרוני טוב. שירי שנאה למודרניזציה שנכתבו בעזרת התוכנות והכלים המודרניים ביותר.
ועכשיו לאלבום…

תום יורק בונה עולם דיסטופי, בו תחושת המחנק עוטפת מכל עבר, ולשם שינוי, זה בא לידי ביטוי גם במילים. המון תיאורי בריחה, או לפחות ניסיונות בריחה, שכולם מסתיימים בכישלון, כי האח הגדול תמיד מנצח.
מבחינה מוזיקלית, יש כאן שילוב של צלילים דיגיטליים ואנלוגיים. תום יורק ממשיך כהרגלו להעמיס המון צלילים על גבי סליל ההקלטה והוא משתמש באלמנטים של חזרה כדי להעמיס על האוזן ולהעביר את הסביבה הדיסטופית גם דרך המוזיקה.
עד עתה לא הייתי חסיד גדול של אלבומי הסולו והצד של תום יורק. הוצאתי המון אנרגיה ושעות האזנה בנסיון כנה לאהוב אותם, ולמרות שאני מאד אוהב חלק מהשירים – עדיין נדיר שאשמע אלבום סולו של תום יורק מהתחלה ועד הסוף.

אבל, האלבום הזה מבחינתי יכול להיות נקודת המפנה. למעשה, נראה לי ששמעתי אותו כבר יותר פעמים מהתחלה ועד הסוף מאשר שני אלבומי הסולו הראשונים (כנ"ל אמוק וסופסיריה)

אם עד כה החיסרון של ג'וני גרינווד (על שלל כליו, החוש המלודי שלו, לחניו ותזמוריו) הורגש, הרי שנראה שתום יורק סוף סוף שכלל את יכולות השימוש שלו במחשב כדי לייצר שירים שלמים, עשירים, ואין את התחושה, שלפחות לי באופן אישי הייתה מהאלבומים המוקדמים – שמדובר בחלקי רעיונות ושירים שאין ביניהם חוט מקשר וחלקם אפילו די חסרים (כמובן שהיו גם הבלחות מצוינות ושירים אדירים).

שיר הפתיחה Traffic מבשר מה עומד להגיע. מעבר לחזון אחרית הימים שתום יורק פותח שיר ב Yeah Yeah, What?! יש כאן שילוב מעניין של מוזיקה "שמחה" וקצבית על גבול הטכנו, עם טקסט מחניק.

I can't breathe
I can't breathe
There's no water
There's no water
A drip feed
Foie gras
A brick wall
A brick wall
But you're free

הפרוטגוניסט בסיפור שתום יורק מספר נאבק כדי לנשום, הוא מרגיש כמו אווז מפוטם בפס ייצור, ואם כבר דיברנו על תום יורק הגיק שקורא ספרי מד"ב לפני השינה – דמיינו לכם את מכונות ההזנה ב"עולם חדש, מופלא" או את "המטריקס" בו בני האדם מאבדים את התודעה שלהם ומגודלים כמקור אנרגיה בתאי רחם מדומים. הגיבור מצליח לברוח, לפחות זמנית… הוא מתנקה עם ספוג מול המראה ויוצא לחגוג עם עשירי העיר. ההאנגובר עוד יגיע.

Taken out with the trash
Swimming through the gutter
Swimming through the gutter
Swallowed up, swallowed up by the city, by the city, by the city

בשיר השני, (Last I Heard (…He Was Circling the Drain, הגיבור כבר מתעורר לעולם חדש, מופלא, שבו מגלים שלברוח זה לא כל כך פשוט, הוא נבלע על ידי העיר ונזרק חזרה לביבים – חזרה אל כל הדברים שמהם הוא מנסה לברוח.

אבל הוא לא היחיד שמנסה לברוח…

A boy on a bike, who is running away
An empty car in the woods
The motor left running
(מתוך השיר השלישי באלבום Twist)

המוטיבים הסיפוריים בהמשך האלבום די חוזרים על עצמם, והסיפור עצמו לא ממש הולך לשום מקום. ואולי זו הכוונה. כמו בסרט הקצר שמלווה את האלבום בבימויו של פול תומאס אנדרסון, ההליכה והתנועה לאו דווקא מקדמת את הגיבור לאנשהו, תנועה ללא כל תכלית וללא כל יעד.
כי בכל פינה שאליה תלכו, הוא יהיה שם, תפתחו את הגולגולת שלכם, הוא יהיה שם. ואתם תרגישו כמו חתול, קשור למקל. כמו חזיר בכלוב על אנטיביוטיקה.
לזכרו של הכלב מסי.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0