פסקול של עיר /// ראיון עם יוצר הסרט Cairo Jazzman

את עאטף בן בוזיד, הבמאי של הסרט הדוקומנטרי Cairo Jazzman, פגשתי במקרה בקפה יאפא הנהדר. למי שלא מכיר מדובר בבית קפה שמתפקד גם כמעין סלון תרבותי אה-לה המאה השמונה-עשרה בצרפת. בימי שישי יש הקרנות סרטים שטוני, הבעלים, בוחר בקפידה. לפעמים מוזיקאים מגיעים לנגן ואם את יודעת לשיר, יש סיכוי שתוכלי להצטרף באופן ספונטני ולשיר עם הרכב.
הסרט מגולל את סיפורו של עמר סאלח, מוזיקאי שהחליט לייסד פסטיבל ג׳אז בעיר קאהיר. הסיפור של עמר סאלח הוא סיפור של כל יוצר עצמאי במאה ה-21. הקשיים הכלכלים, ההתמודדות מול הבירוקרטיה, המאבק על אהבת הקהל והרצון ליצור במה עבור יצירה עצמאית. אבל זהו לא רק סיפורה של התרבות העצמאית הנאבקת. זהו סיפורו של האביב הערבי, על מפץ התקוות שהוא הביא עבור דור שלם של מצרים. את ההקרנה כיבד בנוכחותו הבמאי, עאטף בן בוזיד. לפני שהוא שב לברלין שוחחנו על ההתהוות של הסרט, הדור הצעיר במצרים, ועל הקשר בין דמוקרטיה לג׳אז.

ברגע שאתה לוגם ממימי הנילוס, אתה תמיד תחזור

אתה חי ויוצר בברלין, איך הגעת לעשות סרט על פסטיבל הג׳אז בקאהיר?
"אני בוגר לימודי מדיה ותקשורת. את התזה שלי כתבתי על הפוטנציאל של המדיה החדשה להוביל תהליכי דמוקרטיזציה בעולם הערבי. עבדתי כעיתונאי ספורט, אבל מאז ומעולם רציתי לעשות סרטים דוקומנטריים. אני לא דובר ערבית שפת אם. יש לי שורשים תוניסאים ובבית גדלתי על הדיאלקט התוניסאי. אבל זה לא ממש עוזר לי להסתדר בארצות דוברות ערבית אחרות.
ב-2002 קיבלתי מלגה ונסעתי לקאהיר על מנת ללמוד ערבית. התאהבתי בעיר. היא ייחודית, היא משוגעת. היא אחת הערים המיוחדות בעולם. קאהיר היא הבירה הסודית של העולם הערבי. שותף שלי לדירה הציג אותי בפני עמר סאלח, המפיק והמייסד של פסטיבל הג׳אז של קאהיר. נפגשנו ונהפכנו לחברים. המצרים אומרים שברגע שאתה לוגם מהמים של הנילוס אתה תמיד תחזור. וזה מה שקרה לי. חזרתי לברלין אבל הקשר עם עמר נשמר. ב-2009 עמר הפיק את המהדורה הראשונה של פסטיבל הג׳אז, וב-2011 האביב הערבי פרץ. ב-2013 עלה בי הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על הפסטיבל".

מה בסיפור הפסטיבל משך אותך ליצור עליו סרט?
"הסיפור של עמר, מפיק הפסטיבל הוא סיפור מעניין: עמר לא עשיר: הוא מפיק את הפסטיבל בעצמו, ההורים שלו מורים, אמא שלו לימדה אותו לנגן בפסנתר. הוא דוגמא מצוינת למצרים האחרת, ומייצג תמונה שונה מהסטריאוטיפ שבדרך כלל יש לאנשים על העולם הערבי. ב-2013 פסטיבל הג׳אז עשה קפיצת מדרגה והתרחב לפארק אלאזהר. זה היה רגע מאוד מיוחד בסיפור של הפסטיבל, שהשתלב יפה עם ההתעוררות בעולם הערבי.
במובן מסוים, פסטיבל הג׳אז הוא סיפורו של הדור הצעיר במצרים, שמוכן לשינוי. זה גם הסיפור של העיר קאהיר והמוזיקה שלה. הסרט שלי הוא תוצר של נקודת המבט שאני מביא. מחד אני גרמני שחי ויוצר בגרמניה. מאידך יש לי שורשים ערביים. התובנות שלי לגבי המצב הן שונות. אני יודע שלעולם הערבי יש הרבה בעיות, אבל יש גם אנשים שנאבקים על מנת להביא שינוי. בניגוד לקולנוען מערבי, היה לי קל לזכות באמונם של גיבורי הסרט שלי. הם פתחו בפני את ליבם וסיפרו את הסיפור שלהם מתוך אמונה שאתן זווית אחרת".

אם יש רצון – יש דרך

איך בעצם עושים סרט דוקומנטרי עצמאי בקאהיר?
"כדי לעשות סרט דוקומנטרי בגרמניה צריך לכל הפחות שנתיים על מנת לגייס מימון לסרט. לי לא היה את הזמן הזה. הרעיון לסרט התחיל להתהוות באוקטובר 2013. במרץ 2014 התקיים הפסטיבל. בהעדר מימון השקעתי בסרט הזה את כל החסכונות שלי. מעבר לכך, לא היה פשוט לגייס צוות צילום והפקה בקאהיר.
במצרים אי אפשר לצלם ברחוב ללא אישור, במיוחד כשמדובר בצוות צילום שהוא לא מצרי. קיבלתי אישור צילום של יום אחד בעיר. ליווה אותנו בחור משירותי הבטחון של מצרים. למזלי, היה מדובר בבחור עם ראש פתוח והוא הבין שכוונותיי טובות. אני חב לו רבות משום שהוא ממש נלחם עבורנו. במצרים כל סמטה מלאה באנשי בטחון וברגע שהם קולטים צוות מצלם ברשות הרבים, המשטרה ניגשת. הבחור שליווה אותנו החזיק בכמה אישורים מכמה משרדים ממשלתיים שונים. בלי האישורים הללו היינו נעצרים.

לא רק הצילום ואיסוף החומרים היה מאתגר. גם עבודת הפוסט פרודקשן לא הייתה פשוטה. חזרתי לברלין ועד יוני 2016 לא היה לי סרט. היו לי רק פרגמנטים. הייתי נואש. כל הכסף שלי הושקע בסרט הזה. ברלין מלאה אנשים יצירתיים ויש תחרות עצומה. אבל אין שם כסף ולכן כולם רגילים לבחור את הפרויקטים שלהם לא רק לפי שיקולים כספיים. ברלין היא אולי המקום היחיד בעולם בו אפשר למצוא אנשי מקצוע טובים מאוד בתקציב נמוך מאוד, אם אתה מצליח לשכנע אותם בסיפור שאתה רוצה לספר. ידעתי שיש לי סיפור טוב וזה מה שגרם לי להמשיך. ידעתי שאני צריך לפגוש את האדם הנכון כדי שאוכל להגיע לשלב העריכה. כשאתה יוצר קולנוע עצמאי אתה כלום בלי הצוות שלך.
חיפשתי בברלין עורך שיסכים לעזור לי. פרסמתי מודעה ורק אדם אחד השיב – סבסטיאן ליטנר. הוא ערך סרטים על מוזיקה בעבר והבין בדיוק את החזון שלי. שישה חודשים לאחר שפגשתי את סבסטיאן הסרט שלי הגיע לבכורה בפסטיבל הסרטים ברוטרדם. חשוב לציין שגם כל המוזיקאים שהשתתפו בפסטיבל שמחו להשתתף בסרט. כשעושים סרט על מוזיקה זה יכול להיות קצת מאתגר מבחינת זכויות היוצרים. אני אסיר תודה למוזיקאים שהסכימו להשתתף והיו נדיבים מאוד.

בגרמניה התעלמו מהסרט שלי משום שאני יוצר עצמאי. לא קיבלתי את תמיכת הקרנות ולכן אף תחנת טלוויזיה לא רצתה להשתתף כ-co-producer. תעשיית הקולנוע בגרמניה היא רשת סגורה. אבל לא מדובר רק בקליקה אלא גם בשיקולים אומנותיים: בגרמניה יש נטייה להדגיש את הסבל והצער. אלו הסרטים שבדרך כלל זוכים ליותר עדנה. הסרט שלי לא מציג אומללות, אלא ההיפך. הסיפור שאני מציג הוא סיפור של תקווה: למרות שלעמר סאלח אין מימון הוא מצליח להפיק מדי שנה פסטיבל.
מה שלמדתי מהפרויקט הזה הוא שאם יש רצון – יש גם דרך. גם אם אין מאחוריך חברת הפקה או הפצה גדולה. הפרויקט הזה קרם עור וגידים כי חשתי שזו הזדמנות חד פעמית לספר סיפור שלא סופר. לסרט הבא שלי אני אגייס כסף. אפשר לעשות רק פעם אחת סרט כמו Cairo Jazzman".

לדעתך, המצב במצריים שונה היום ממה שהוא היה ב-2014?
"בפירוש כן. האקלים של 2014 אפשר חלון הזדמנויות ליצירת סרט דוקומנטרי כמו Cairo Jazzman. אני מניח שלהפיק ולצלם סרט כפי שאני עשיתי יהיה בלתי אפשרי באקלים הפוליטי הנוכחי".

הבירוקרטיה לעולם נשארת

מה גרם לך לבחור לעשות סרט דווקא על ג׳אז?
"באופן אישי, אני אדם של מוזיקה. מן הסתם ברלין חזקה מאוד בסצינת המוזיקה האלקטרונית אבל אני אדם של סגנונות רבים וז׳אנרים רבים. כבמאי אני יכול לומר שמוזיקה היא האמצעי המוצלח ביותר לספר סיפור, משום שמוזיקה הופכת את הסיפור לאוניברסלי. את הסרט הזמינו לפסטיבל Mostra Mundo árabe de Cinema, שמתקיים בברזיל. היה מדהים לראות איך צופים בברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי התחברו לסרט שלי. התגובות של קהל לטינו-אמריקאי חזקו אצלי את התחושה שהסרט הוא לא רק סיפורה של החברה במצרים; יש בו מימד אוניברסלי שיכול לעורר הזדהות ברחבי העולם. ג׳אז הוא ז׳אנר אוניברסלי. ג׳אז הוא לאנשים ליברלים עם מחשבה חופשית. אי אפשר להיות פאשיסט או ימני קיצוני ולאהוב ג׳אז. המוזיקה אפשרה לצופים להתחבר יותר בקלות לזווית אחרת של העולם הערבי, שונה מזו שמיוצגת במדיה. עבור התקשורת זה תמיד יותר אטרקטיבי להראות את החדשות הרעות".

אתה מחובר רגשית לדמויות בסרט, וממש לוקח צד במאבק של עמר סאלח ברשויות בקאהיר למען הפסטיבל. לפעמים נראה שאתה ממש עוזב את עמדת הבמאי והופך להיות אחד מהגיבורים בעלילה.
"זו הייתה הדרך שלי להראות איך בירוקרטיה בכל העולם מתנהלת. בירוקרטיה מסורבלת היא לא נחלתה של מצרים בלבד. בהקרנת המבחן הראשונה שערכנו בקהל נכחה בת-זוג של חבר ממוצא מקסיקני. באחת הסצינות שמתארות את המאבק של סאלח במשרדי הממשלה היא פשוט קמה ואמרה 'אני מכירה את הבירוקרטים האלה, זה בדיוק אותו דבר במקסיקו!' סאלח לא פחות פטריוט מהבירוקרטים שמשרתים את המדינה. אכפת לו ממצרים ולכן הוא מקים ומנהל את הפסטיבל. הוא רוצה להראות לעולם שאפשר לקיים בקאהיר פסטיבל ג׳אז, יש קהל ויש אמנים. ביונסה הוזמנה לשארם א-שיח וקיבלה שני מיליון דולר. מה קיבלה מכך החברה המצרית? כלום. למה להשקיע כל כך הרבה כסף בביונסה? ביונסה לא תחזיר את ההשקעה במצרים. זה פשוט שעשוע לאליטה העשירה.

אחת המטרות של הסרט הייתה לתפוס חברה בעיצומו של תהליך שינוי: מעבר מחברה מסורתית לחברה אזרחית. זה תהליך ארוך שיכול לקחת גם שלושה דורות. רוב מי שמגיע לפסטיבל הג׳אז הם אנשים צעירים. הפסטיבל מאפשר למוזיקאים צעירים לפגוש מוזיקאים מכל העולם, ולחלום על האפשרות שגם הם יום אחד יהפכו למוזיקאי ג׳אז גדולים. צריך רק לתת להם את ההזדמנות. ברגע שאנשים מקבלים את ההזדמנות הם נעשים פתוחים יותר. בני העם המצרי הם לא החבר׳ה בני המזל שנולדו באירופה, ומגיע להם ליהנות בדיוק מכל הפריבילגיות שאנחנו, אנשים מערביים, נהנים מהם. זו הסיבה שבחרתי להקדיש את הסרט לחברה האזרחית של מצרים.
אני כל כך שמח להציג את הסרט שלי בישראל. יש הסכם שלום בין ישראל ומצרים וגם גיאוגרפית מדובר במדינות שכנות אבל למעשה אתם ממש רחוקים אחד מהשני. אני שמח להראות צד אחר של מצרים ואולי ליצור אפשרות טובה יותר להתחבר".

הסרט Cairo Jazzman יוקרן ב-28 במרץ בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל קולנוע אפריקאי.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0