"שיר זה עם" /// על השקת האלבום "רצוא ושוב" של שולי רנד במשכן לאמנויות הבמה

ביום חמישי בערב די קר, שי גולן מצא את עצמו בהופעת ההשקה של שולי רנד עם סימן שאלה לגבי מה הוא עושה שם לצד הקהל הדתי ברובו, ואף חרדי לעיתים. עד סוף הערב הוא הבין

"מה מושך זוג צעיר מתל אביב להופעה של שולי רנד?" את השאלה הזאת הציב בפניי בחור דתי צעיר שפגשנו בדרך מהחניון המרוחק משהו מהמשכן לאמנויות הבמה (החניון שמתחת היה מפוצץ, שולי רנד מילא יפה את האולם), תוך כדי שאנחנו חולקים זר קוצים ריחני מחוץ לאולם. זו שאלה טובה שאני שאלתי את עצמי מאז שיצאו הסינגלים הראשונים של האלבום "רצוא ושוב" לרדיו ולרשת וקלטתי שהם ממש תופסים אותי. בתשובה לבחור הזה מלמלתי משהו על ההשפעות של מאיר אריאל וההפקה המוזיקלית של אסף תלמודי, אבל התשובה לא סיפקה אותי באמת. עד סוף הערב כבר הבנתי יותר טוב מה פשר המשיכה.

מה התכלית
את ההופעה רנד פתח עם שני השירים הראשונים מהאלבום החדש "רצוא ושוב", "הילד המשיח" ו"צדיק". מיד אחר-כך הוא פצח במונולוג מצחיק וקולח, אחד מיני כמה באותו ערב, על זה שכולנו יצאנו מהבית לחורף התל-אביבי, התהדרנו במיטב מחלצותינו ובאנו לשמוע מישהו ששר שירים עם להקה מעולה, והסיבה שעשינו את זה היא בשביל לברוח מה"סחלה" שבחיים שלנו. אבל למה יש "סחלה" בחיים שלנו? הרי אם יש אלוהים, למה הוא רוצה שיהיה לנו רע? מכאן המסקנה היא שלכל הרע הזה יש תכלית. כנראה שמונולוג כזה מכל אדם דתי אחר היה מרתיע אותי, אבל כאן הייחודיות של שולי רנד. יש משהו נטול יומרנות בדיבור שלו, משהו מאוד דוגרי, לצד כריזמה מטורפת ויכולת הגשה של טקסט שיהיו רק לשחקן תיאטרון מנוסה כמוהו.

הזוהר הזה זורק
ההופעה כללה שירים משני האלבומים של שולי רנד, יחד עם שני קאברים של מאיר אריאל. וכאן שווה לעסוק בהשפעה המשמעותית של מאיר אריאל על היצירה של שולי רנד. רנד בעצמו סיפר שיצא לו ללמוד ביחד עם אריאל, וזכר אותו מביט על דף מספר הזוהר עם ג'וינט ענקי ביד ואומר "הזוהר הזה זורק". כבר ציינתי בסיכום השנה העברית של קולומבוס את "דע בני אהובי". כתבתי שם שהשיר הזה נשמע כמו שיר שבטעות לא נכנס לאלבום "מודה אני". באמת יש פה הרבה דמיון. החל מהקול העמוק והקצת צרוד, דרך ההשפעה היהודית/דתית ובאופן כללי הסגנון המספר-סיפורים שבכתיבה של שניהם. מאיר אריאל לא חזר בתשובה באופן רשמי ואין לדעת מה היה קורה אם הוא היה חי היום, אבל משהו אומר לי שגם אם הוא היה הופך לחסיד ברסלב, הוא לא היה הופך למטיף, והשירים שלו היו שומרים על אופי חילוני לצד אווירה מעט יותר "אלוהית". גם רנד, כמו אריאל, עושה עליי רושם של בן אדם שלא משקר לעצמו או לקהל שלו, אז הוא לא יהפוך למישהו ש"ראה את האור" רק בגלל שהוא החליט שמתאים לו לחזור בתשובה. בכל מקרה, שני הקאברים של רנד לאריאל: "טרמינל" ו"מים מתוקים" עשו הרבה כבוד לשירים המקוריים והצליחו לרענן אותם בדיוק כמו שקאברים צריכים לעשות.

הלהקה שליוותה את שולי רנד (וגם הקליטה את האלבום) היא אוסף של מוזיקאים מוצלחים. יש שם כאלה שהולכים עם רנד כברת דרך והם הצלע היותר דתית של הלהקה: עמית יצחק נתן ליינים בלוזיים וקצת דייר סטרייטים וגדי פוגטש היה מאוד דומיננטי עם הכינור שלו. יש גם כאלה שהצטרפו לקראת האלבום החדש והם נטולי כיפות: בנו הנדלר על הבס, ניר מנצור על התופים וכמובן אסף תלמודי על הפסנתר וההפקה המוזיקלית. שולי רנד כינה אותם להקת "המפיקים" כי לכל אחד מהם במהלך החזרות וההקלטות היו רעיונות של מפיקים מוזיקליים. בכל מקרה, השירים וההגשה של שולי רנד רק הרוויחו מאסופה כזאת של מוזיקאים מוכשרים. במהלך השיר שסגר את ההופעה – "עוד טיפה", גם הוא מהאלבום החדש – תלמודי פנה לרנד וביקש ממנו "שהמפיקים מציעים לזרז את השיר והתופים של מנצור ב-10 BPM בשביל לסיים את הערב בטון יותר שמח". רנד זרם עם הרעיון, אבל כשהשיר נגמר ורגע לפני שכל הקהל פצח במחיאות כפיים הוא לא התאפק וסינן למיקרופון "מה שמח בזה?!".

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0