כריש נכנס לבר – סיפורים מתעשיית המוזיקה /// עינת גן שלו על האלבום החדש של M. Ward

What a Wonderful Industry, האלבום החדש של M. Ward, מספר את סיפורה של תעשיית המוזיקה. מבין אינספור הדרכים שאפשר להאזין בהן למוזיקה אני יכולה לחשוב על שתי דרכים אפשריות לגשת בהן לאלבום הזה; הדרך הראשונה מתמקדת בעיקר בצליל ובהפקה – הגיטרות של וורד לעיתים גולשות לסגנון לטיני, לעיתים נשמעות כמו פסקול למערבון (לדוגמא הקטע האינסטרומנטלי "Return to Neptune's Net"). אבל וורד הוא גם Storyteller מצוין, והאזנה שנותנת דגש רק למוזיקה וההפקה היא פספוס. כל שיר הוא סיפור קצר שוורד מספר למאזין וכולל אנקדוטות מחייו של מוזיקאי פעיל. הדמויות שהוא שר עליהן מתוארות היטב והכתיבה שלו עשירה באירוניה כפי שיכול להעיד שם האלבום.

אני מניחה שאיש לא חשב לקרוא את שם האלבום כפשוטו. What a Wonderful Industry אינו בא לקשור כתרים לראשה של תעשיית המוזיקה בפורטלנד (שם מתגורר וורד) אבל האירוניה שלו אינה משמשת כקשת להפרחת חיצי ביקורת. מאט וורד משתמש באירוניה על מנת לספר סיפור בעל זוויות מרובות. תחשבו על מצלמת קולנוע שמביאה לכם סיפור דרך עיניהם של כל המשתתפים בסצנה. המשתתפים העיקריים הם טיפוסים נבחרים מתעשיית המוזיקה – הכריש הוא הדמות הראשית בעלילה, מלתעותיו מתנוססות בגאון על עטיפת האלבום והוא כמובן זכה לשיר שלם רק על שמו בו מתוארים מעלליו. ("Miracle Man"). אל הכריש מתווספים זאבים, מנהלים מוזיקלים, עושי ניסים, שוברת לבבות ורוכבת אופנוע.

השיר "Shark" הוא דוגמא יפה לאופן שבו האירוניה של וורד עובדת. ההגשה שלו בשיר הזה מזכירה מעט את סגנון של האב ג׳ון מיסטי יקיר המגזין. השיר מספר לנו את סיפורו של טומי, הכריש. ביום הוא מנהל מוזיקלי שאת סניפריו הוא מסווה באמצעות מעיל. השורה החביבה עלי בשיר היא "The Business man begins within". זה הרגע שבו וורד מוסר את המיקרופון לטומי שמזכיר למאזינים שכל אחד מאתנו מסתיר בחובו כריש. הכריש המדובר הוא ככל הנראה אחד ממנהליו לשעבר של וורד, כפי שהוא אמר למגזין פיצ׳פורק עם יציאת האלבום: ״ישנם אנשים בתעשיה שאני אסיר תודה שזכיתי להכיר אותם וישנם אנשים שאני מצטער שנתקלתי בהם״. הכריש כנראה שייך לסוג השני.

הקטע "El Rancho" הוא מהאהובים עלי באלבום. הקול של וורד מהדהד את סיפורו של הבית כפי שהקירות שלו היו מספרים אותו. הגיטרות מייצרות קסם. אולי בגלל הקריצות למקצבים לטינים, אולי בגלל האפקטים שקולו של וורד מועשר בהם. כנראה שקל מאוד להיתפס בקסמיו של הבית הזה עד כדי ייאוש.

ב"Sit around the House" – אולי שיר המשך שמדגיש את הפטאליות והקסם השחור של "El Rancho", המילים מספרות סיפור של ייאוש ורחמים עצמים: "I Sit around the House Feeling Sorry for Myself", אבל המקצב רומז לנו שאולי מישהו כאן מאוד נהנה לשבת בבית ולרחם על עצמו.

אבל כל סיפור, גם סיפור על תעשיית המוזיקה צריך איזשהו רומן כדי להיות סיפור מעניין. השיר הזה הוא סיפורה של שוברת לבבות. ספק אנושית, ספק רובוטית. שלא מרגישה דבר. איך מישהי יכולה להפך לכזו? התשובה המפתיעה (והאירונית) מופיעה בסוף הבית.

What a Wonderful Industry שונה מעט מהאלבומים הקודמים של מ. וורד, וגם אם אתם לא מחובביו, שווה לתת האזנה לפחות לכמה רצועות באלבום. הוא לוקח את הסאונד שלו לכיוון אפלולי יותר, מהורהר יותר. אחרי הכל מדובר על סיפורים מתעשיית המוזיקה (הנפלאה ללא צל של ספק).

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0