בין שורשיות לאוונגרד: שיחה עם אייל תלמודי לרגל השקת האלבום "Even If"

צילום: יניב גריידי G27

בשנים הראשונות בהן נחשפתי לעומק למוזיקה שנעשית בארץ, והכרתי נגנים רבים והלכתי לאינספור הופעות – הטרידה אותי במיוחד התהייה, האמנם נעשה כאן משהו הכי טוב בעולם. זה הטריד אותי בגלל החשש לגלות שהרגשה זו מקורה בבורות, בחוסר היכרות עם הנעשה בעולם, בהנמכת ציפיות. מאז העמקתי במוזיקה מכל העולם ומכל ההיסטוריה, והאמת היא שרק התחדדה לי ההבנה: את הדבר הזה שעושים בארץ, רק כאן עושים אותו. פשוט ככה.

דמות משמעותית מאוד בסיפור הזה, לפחות עבורי, הייתה תמיד אייל תלמודי. את מעורבותו במנעד עצום של מוזיקה שנעשית כאן יצא לי לראות לא מעט פעמים: כסקסופוניסט בקותימאן אורקסטרה, בבלקן-ביט בוקס, בגלגולים השונים של הצמד Malox, ובהופעות אוונגרדיות שעלו מפעם לפעם במקומות כמו רוטשילד 12. בין פסיכדליה, פאנק, פּאנק, ואפרוביט. לפני מספר חודשים יצא לי לראות בפעם הראשונה חומרים תחת השם Eyal Talmudi Quintet, בבית העמודים (מקום יקר מאוד לליבי). בשבילי, מדובר היה בצבע נוסף של תלמודי שזמן רב לא ראיתי, ג'אז קלאסי יותר, כאשר המועדון עצמו הוסיף לתחושה הזו כמובן. ואז יצא האלבום Even If, ואיתו הופעת ההשקה שהתקיימה בלבונטין השבוע, שהתיכו לי באוזן את מכלול ההשפעות האלו, בצורה שלמה להפליא, ועזרו לי להבין כמה מהשאלות שתמיד היו לי. בין לבין, הספקתי לדבר מעט עם אייל, שהשפיע לא מעט על האוזן שלי ושל חברים רבים שלי.

קשה למנות את אינספור הסצנות והסגנונות שאתה מנגן. איך זה התפתח?
"התחלתי לנגן בקלרינט קלאסי בגיל 8. בגיל 12 כבר ממש רציתי לנגן בסקסופון. גדלתי בגבעתיים, ולמרות כל הפלורליזם, מה שהיה לילד שרוצה ללמוד קלרינט שם היה בעיקר מוזיקה קלאסית. אהבתי את הקלרינט, אבל בתור ילד ראיתי את אח שלי, שהחל לנגן ג'אז וללמוד בתלמה ילין, ונורא רציתי משהו מזה, משהו אחר, לקחת את הנשיפה הזאת קדימה. משמה ללמוד סקסופון וג'אז היה די טבעי, אז הלכתי לתלמה ילין, והתחלתי לנגן המון ג'אז. בהמשך הייתי בתזמורת צה"ל, והתחלתי לנגן גם הרבה רוקנרול, דרך הסצינה שהייתי חלק ממנה." אייל מספר.

ומתי בעצם הגעת לאוונגרד?
"האמת היא שכל הזמן עשיתי גם דברים שקשורים לזה, למשל במקומות כמו הגדה השמאלית. כשהיינו בתיכון היה שם מלא ג'אז ואוונגרד. כיאה למקום קומוניסטי המקום נתן לך את הבמה, ומכר בירה ב-5 שקלים. יכולת לעשות מה שאתה רוצה. המון הופעות עשינו שם. דווקא בשלב טיפה יותר מאוחר התחלתי לנגן בבלקן ביט בוקס ולעסוק בדברים יותר מסיבתיים ובגרוב. באותם שלבים התחלתי לעשות גם כלייזמר ופולק, עם Oy Division, וגם למדתי הרבה מוזיקה מרוקאית ואלג'יראית."

האמת היא שאני לא מכיר את הצד הצפון-אפריקאי שלך! ספר על זה קצת.
"הייתה תקופה שגרתי בירושלים, ונפגשתי עם הקונטרבסיסט חגי ביליצקי מהאקדמיה למוסיקה ומחול, שהביא אותי לנגן עם נינו ביטון. למדתי שם המון. זה משהו אחר לגמרי, מאוד מסורתי, סוג של מוזיקה קלאסית. הוא מנוגן בקונצרט, אבל זה גם סוג של טראנס של פעם. אלו דברים שלא כל כך התעסקתי איתם עד אז, וזה היה המון ללמוד בעל פה. כל התחום הפולקלורי הזה היה סגור מאוד עד לא מזמן. בשנות ה-50 למשל לא יכולת לנגן מוזיקה שהיא לא בעברית בצורה גלויה. אבל הדברים האלה יוצאים, והם דברים מדהימים. לפני עשר שנים בערך היה אירוע שנקרא "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". זה היה אירוע הפיוטים התל אביבי הראשון. ביצעו שם התזמורת של נינו, ברי, מיכה שטרית, אביתר בנאי, וזה היה בעצם תחילתה של תרבות יצירה עברית שנותנת פרונט לדברים האלה".

"את השורשיות הזאת אני הבאתי גם לעולמות של הפּאנק, כמו למשל עם Malox. תמיד הייתי באיזור של הדברים האלה. תמיד אהבתי מוזיקה פרועה, לא בהכרח מוקפדת. זה נשמע לי אמיתי בצורה מסוימת. כשאתה מתחיל לחתוך ולסדר ולחשב יותר מדי, אני עשוי לאבד את זה. למשל 'בוא לבר', זו להקה שאני מאוד אוהב, היא מאוד מאוד פרועה, אבל גם מאוד אסתטית ומוקפדת במילים שלה. משהו שפחות אפשר להגדיר אותו, זה יותר עושה לי את זה."

ספר לי על הלייבל החדש שהאלבום יצא בו, Chant Records.
"זה לייבל חדש לגמרי. אפשר להיכנס לאתר שלהם ולהוריד בחינם 101 טראקים, ככה הם התחילו את הלייבל. הרעיון שם זה לשווק דיגיטל בתור התחלה, ולקחת אמנים שיושבים על התפר הזה שבין גרוב, אוונגרד, ופולקלור, בצורה מאוד אורגנית. הקימו אותו אנשים שגדלו אצל ג'ון זורן והלייבל 'צדיק', כמו שניר עזרא בלומנקרנץ. הלייבל הוא למעשה קו רוחב של מה שקורה בסצינה הזאת. בעיקר בניו יורק, אבל גם לא מעט בישראל. הרעיון הוא לשלב את הכוחות, לפרגן אחד לשני, ולהתקדם עם זה, אבל בכל מקרה, מבוסס על דיגיטל."

יריית הפתיחה של האלבום, הקטע "איילון צפון", מתחילה כיצירת ג'אז במבנה אופייני, בהבדל אחד הקטן: היא מתפתחת במהירות מסחררת. למעשה, היא מתעתעת: מי שמכיר את המוזיקה של תלמודי והחבורה, ומכיר את נטייתם לעשות הכול מעט שונה, יופתע למשמע ה'קלאסיות' שעולה מהשניות הראשונות, אך בין רגע יישאב לעולם המוכר-במופרעותו שלהם. מכאן, כמעט מבלי לשים לב בכלל, ינחתו עליו "Fela on my mind", המוקיר תודה ליוצר והאקטיביסט פלה קוטי, שהשפעתו על הנעשה בסצינות הגרוב והאפרוביט בארץ ידועה לכל, ומיד גם "בשביל לעשן", קאבר מצוין לשירו של מאיר אריאל שמשאיר תחושה של "איך עוד לא חשבו על זה קודם?".

Gili and the Jets, אשר שמו מוקדש לבסיסט גלעד אברו (ובמרכזו עומד גם סולו שלו), מעלה הילוך באיזורי הקצב אך גם מלודי מאוד. הקטעים הבאים מאופיינים במבנה ובצבעים יותר אבסטרקרטים וחופשיים. דווקא קטע הנושא של האלבום, החוצץ ביניהם, הוא מהקליטים והברורים שבאלבום. לבסוף, בקטע הסיום Lo Stam, אנחנו מקבלים 10 דקות בעלות אופי מאוד מאולתר, המסכם במידת מה את המנעד שבין קליט לאבסטרקטי, בו האלבום "שיחק" עד כה. אפילו רפרנס קצר ל-Gili and the Jets חבוי בו.

"אני מעדיף שהסיטואציה של היצירה עצמה תהיה כמה שפחות ערוכה במקרה של הסשן הזה. אורי ברק הטכנאי קרא לי לאולפן להקליט דברים שלי וחשבתי על נגנים שעוד לא הקלטתי איתם בצורה משמעותית. רציתי להקליט עם אביב ועם אברו, שיצא לי לנגן איתם אבל לא להקליט. באופן מאוד טבעי הבנתי שאני רוצה להביא גם את עוזי ואת ספי, כדי לתת משהו הרמוני ומלודי גם יחד. חלק מהקטעים היו לי כבר כתובים, לפחות מלודיה: איילון צפון, Even If, Gilli And The Jets. שאר הקטעים פשוט קרו מעצמם באולפן. האורגניות של הקלטות כאלה מתאפשרת בזכות המוזיקליות של הנגנים. ספי הוא גאון מלודי, גם בכתיבה וגם בסולואים שלו. אברו הוא נגן מאוד לירי, ואביב מאוד דינמי ועדין. עוזי זה בן אדם שני מנגן איתו 20 שנה, מתלמה ילין. אין אצלו תו לא במקום, הוא כל כך בתוך היצירה."

קיים סיכוי שהאלבום יצליח לדבר בעיקר אל מי שמכיר את היצירה של תלמודי וההרכב מלפני כן. הוא נשען חזק על חופש היצירה והאילתור של הנגנים ולא מנסה להיות רק קומוניקטיבי. המקום שבו כל החופש הזה פוגש את הקהל, הוא לרוב על הבמה. בהופעה בלבונטין 7, היה פשוט מגנט במוזיקה, בסאונד, בנגנים – שהפך כל אלתור לרגע קסום וחד פעמי. זכורים לי במיוחד 2 רגעים כאלו: האחד היה הביצוע של "בשביל לעשן", שזכרתי טוב מההופעה בבית העמודים, אבל הפעם קיבל במה שהפכה אותו לפרוע בהרבה ועוצמתי, ואף מרגש יותר. הרגע השני היה אבסטרקטי ומהפנט: גלעד אברו מחליק על הקונטרבס עם קשת הלוך ושוב, עוזי פיינרמן מוציא צלילים גבוהים מהגיטרה, האחים תלמודי וספי ציזלינג מנגנים ללא כל תיאום, כל אחד לעצמו, ואביב כהן מחפש בעיניים מצילה אקראית ומכה בה. רגע ג'אז חופשי במיטבו. "זה היה If Even, שזה בדיוק השיר ההפוך מ Even If.." אמר אייל תלמודי, ואני נהניתי לדמיין את הקטע האוונגרדי כמנוגן הפוך באמת.
בחלקה האחרון של ההופעה, שמאופיין במעברו של אסף תלמודי לעמדת האקורדיון, ובקטעים מחוץ לאלבום, האווירה הפכה למסיבתית יותר, שהחזירה אותי להופעות הרבות של Malox אותן פקדתי בחיים.

החמישייה תשיק את האלבום גם בירושלים, ביום שלישי הקרוב.


אתה מרגיש שטוב לך להיות מוזיקאי בארץ? זה המקום הנכון בשבילך ליצור בו?

"יש פה טירוף של כישרון. וגם יש פה רעב. אנחנו גן עדן של כשרונות בהרבה תחומים, אבל גם מדבר תרבותי באיזהשהו אופן, במובן הציבורי. בגלל שזה מקום קטן, וקל להגיע לאנשים ברמה מטורפת, יש לנו יתרון. הקושי שהיה בעבר להנגיש את המוזיקה הזאת החוצה הולך ונעלם כשיש דברים כמו אינטרנט. אם אתה אמן, המקום הוא לא פונקציה. בסופו של דבר הרבה מוזיקאים בוחרים להישאר פה. אני מכיר אנשים שעברו לניו יורק, והם מגיעים אולי לקהלים יותר גדולים, אבל הקיום הזה גם מאלץ אותך לפעמים להיות מישהו אחר."

האלבום המלא להאזנה בבנדקמפ:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0