אלבומי השנה של קולומבוס – 2017

עיצוב ואיור: Elad Elharar Design & Illustration

לכבוד סופה של השנה הלועזית, הורדנו עוגן והתקבצנו מסביב למדורת השבט הוירטואלית כדי לסכם את השנה המוזיקלית שהייתה לנו; ומה נגיד לכם? אם ננסה להגדיר את השנה הזו, נדמה שאי אפשר – העושר המוזיקלי הוא בלתי יאומן אפילו בקרב קבוצה מגובשת כשלנו! אולי בעצם זה המאפיין העיקרי של השנה – רב הגוניות שבה.

ברשימה הבאה תמצאו את אלבומי השנה של כל אחת ואחד מכותבי קולומבוס. אנחנו מקווים שהצלחנו ולו במעט לספק הצצה לעושר הזה ומאחלים לכולנו 2018 עשירה עוד יותר. סיכום שנה 2017 – מתחילים!


 

Susanne Sundfør – Music for People in Trouble
כחוק, אני לא מסוגל לשמוע שירים בלופ. זה מטריף לי את כל המערכות הפנימיות. מספיק שמישהו ישים ברכב שיר פעמיים באותה נסיעה, ואני אתחרפן. אבל קיימים מקרים חריגים: כן, ישנם שירים שיכולים להימשך לנצח. מקרה חריג עוד יותר מתרחש כאשר יש כמה כאלה בתוך אלבום אחד. זה קרה לי בשנה שעברה עם בון איבר, והשנה אני מעביר את כתר מלכוּת הנצח לסוזאנה סונדפור, שמוכיחה באלבומה החמישי שהיא גדולה מהחיים גם כשהיא עושה את זה בקטן. המנוני הסינת'-פופ הפומפוזיים נזנחו בצד, ובמקומם קיבלנו עיבודים מינימליסטיים ואינטימיים במיוחד. אם באלבומים הקודמים הרגשתי כאילו סונדפור ניצבת בגאון קילומטרים מעליי, ושולחת אליי חצים של אש וקרח מפסגת הר געש מתפרץ – הפעם אני מרגיש ששנינו יושבים לבד על רצפה קרירה בחדר ריק, והיא מזמרת לתוך אוזניי את סודותיה הכמוסים ביותר.
לא בכדי הקטע הפותח נקרא "מנטרה". זו כנראה המילה שמתמצתת את מהות האלבום: הוא מלא במלודיות רפטטיביות (אך לא באופן מעיק), ובמשפטים שפשוט בא לך לחזור עליהם שוב ושוב בעיניים עצומות עד שייחקקו עמוק בתוך אונות המוח. אך בניגוד למנטרות מדיטטיביות שגורמות לך להתאחד עם העולם, המנטרות של סונדפור מפרקות אותך ואת העולם גם יחד. קחו לדוגמה את הקטע הזה, מתוך השיר "Good luck, bad luck":

"The almighty scientist
Says most of the universe is empty and gods don’t exist
Well maybe that's where our love ends up
No holy grail, just an empty cup".

הרגשתם את עצמכם מתפרקים? ואת העולם? אם התשובה שלילית, אנא חזרו על הפעולה בשנית. אפילו לא צריך את כל הבית – רק האופן שבו היא מסיימת את השיר עם המילה "Cup" יכול למוטט אותי. והשקט הנוראי שמגיע מיד, כמעט בלתי נסבל. אבל אז, אחרי 8 שניות מצמיתות, נכנס העיבוד העוטף בליווי הסקסופון העדין, וסונדפור מנשימה אותי מלב ללב ומחזירה אותי לחיים.
וזה רק שיר אחד. אני יכול להתפלסף עוד הרבה על כל אחד מהקטעים, כמו "No One Believes In Love Anymore" המייאש, "Undercover" שמעלה לי את קצב דפיקות הלב ואת מדד הלחות בעיניים, וכמובן "Reincarnation" המושלם, שטכנית יצא כבר בשנה שעברה, אבל מבחינתי הוא יכול להיות שיר השנה כמה שנים ברציפות.
כל אחד מהקטעים מגלם בתוכו את התנועה הגלית לאורך האלבום – שפל של איבוד נשימה ומחנק, ואז גאות של אוויר פסגות צלול הממלא את הנפש עד גדותיה. האלבום, כשמו כן הוא, מכיל מוזיקה לאנשים מוטרדים, אבל כאלה שלאו דווקא רוצים להחלים. זה אלבום רוחני, אך גם רדוף רוחות, ובשבילי הוא מתפקד כאח עם אש בוערת בלילה קפוא: אמנם קר לי בכל הגוף, אבל מונח מולי מקור אדיר של חום, שיעטוף אותי ברכות – אם רק אושיט את ידיי קדימה.

להאזנה לאלבום המלא, לחצו כאן.

 

Portugal. The Man – Woodstock
לא בטוח אם Portugal. The Man שאלבומה הראשון יצא בשנת 2006 חוותה אי-פעם שנה מוצלחת מזו הנוכחית מבחינה מקצועית. מלבד הסינגל הגרובי-לאללה Feel It Still, שטיפס בצדק עד המקום ה-5 במצעד הפופ האמריקאי, האלבום השמיני הוא בכללותו עליית מדרגה רצינית של הלהקה מאלסקה. זהו אחד מהאלבומים היותר "מיינסטרימים" של הלהקה לאחר ניסיונות קצת יותר פסיכדליים, שנשמעו לפעמים יותר מדי "ביטלסיים" או "פינק פלוידיים" ופחות אותנטיים. תמצאו בו בעיקר פופ גרוב, אלקטרוניקה חכמה, רוק והיפ-הופ, אבל מגוון המקומות שהמוזיקה מצליחה להגיע אליהם מפתיע מאוד. האלבום נפתח כמו פסטיבל וודסטוק עצמו, בקולו המרגש של ריצ'י אוונס בשיר "Freedom", כאשר הביצוע האגדי שפתח את הפסטיבל ב-69 מתבהר עד מהרה כגרסת כיסוי אלקטרונית מגניבה. ואמנם, כפי ששמו מחייב, ניכרת באלבום נהייה תמידית לכיוון מוזיקת השוליים האמריקאית של שנות ה-60 – אשר נוכחת דרך כל מיני פראפרזות קטנות וגדולות.

להאזנה לאלבום המלא, לחצו כאן.

Samsara Blues Experiment – One With The Universe
קשה לחשוב על הרבה להקות מטאל פסיכדאלי או סטונר מוצלחות ומשפיעות בעשור האחרון כ-SBE. לצורך העניין – אלבום האולפן המלא הראשון של הלהקה הברלינאית, Long Distance Trip, שראה אור בשנת 2010, חוצה בימים אלו את רף 5 מיליון ההאזנות ביוטיוב. זהו הישג חסר תקדים עבור אלבום מטאל עכשווי, שאין בו ולו שיר אחד מתחת ל-10 דקות. One With The Universe הוא אלבומה המלא השישי של הלהקה, היוצא לאחר 4 שנות עבודה סזיפית (כאשר רק בין 2010 ל-2013 הוציאה הלהקה 5 אלבומים). הציפייה לא הייתה לחינם. מה שהכרנו מאלבומיה הקודמים של הלהקה – ריפים ארוכים שמנסרים עד העצם ושקיעות פסיכדאליות נוגות ויפהפיות – שב אלינו עם מעט יותר ליריקה, ויוצר, שוב, עולם ומלואו של צבעים קודרים-בהירים. אם היה ולו בדל של ספק, כעת אין כזה בכלל: אלבומה החדש מציב את SBE כלהקה מובילה בתנועת מוזיקת המטאל החדשה של העשור השני למאה ה-21.

להאזנה לאלבום המלא, לחצו כאן.

Marilyn Manson – Heaven Upside Down
Heaven Upside Down הוא אלבום האולפן העשירי של מרילין מנסון, ואחד המוצלחים ביותר שבהם. את רוב השירים באלבום כתבו מנסון וגיטריסט הלהקה (כן, מרילין מנסון זו להקה), טיילור בייטס, וכמעט כל הקולות בו הוקלטו בטייק אחד ועם מעט מאוד אובר-דאבינג (איחוד של מספר הקלטות לכדי הקלטה אחידה) – בניגוד למלאכותיות המסוימת שלפעמים נהוג לשייך למנסון. לאחר הצלחתם של שני סינגלים במצעדים השונים ואלבום כבד-קליל מצוין ללא שנייה סתמית, נראה שביבר מעולם לא טעה כל-כך, כאשר טען כי איש היום לא היה מכיר את מנסון אלמלא לבש חולצה של הלהקה באחת מהופעותיו השנה. האלבום ללא ספק עומד בקדמת הבמה של הרוק הכבד היום, ואחרי כמעט שלושה עשורים שלמים של פעילות מוזיקלית, נראה כי בכוחו להיות אפילו נקודת מפנה משמעותית במידת ההכרה כלפי מנסון.

להאזנה לאלבום המלא, לחצו כאן.

 

Marika Hackman – I’m Not Your Man
כתבנו על האלבום של מריקה האקמן כשיצא במרץ השנה. תשעה חודשים עברו, ונולדו אלבומים מצוינים במהלכם, אבל איכשהו האלבום הזה נדבק אליי ולא יצא לי מהראש – החל מהעובדה שיש בו מגוון סגנוני מרשים, כלה בעובדה שהאקמן עצמה מהפנטת אותי בריאיונות שלה, ועד לעטיפת האלבום הייחודית הזו שאפילו הייתה מושא לחידון אינטראקטיבי שהיה זמין באתר של האקמן לכמה ימים ספורים.
וזה מתוך מה שכתבנו עליו כשיצא: "I’m Not Your Man הוא אלבום ייחודי. הוא לא מרגיש נוסטלגי, הוא גם לא מרגיש מיושן, אבל איכשהו הן באסתטיקה והן בסאונד שלו – הוא מרגיש כגרסא צבעונית ועשירה מאוד של הסצינה הסיאטלית של שנות ה-90' – אה, ובאישה בריטית. בריאיון שנתנה לאחרונה, האקמן גם מזכירה מספר פעמים את נירוונה וקורט קוביין כהשפעה מרכזית על האלבום ובניגוד להרבה אמנים אחרים שמזכירים את קוביין ברשימת האמנים שנכון להזכיר – זה אכן ניכר. האלבום הזה מביא איתו אמירה מאוד לא יומרנית (שעלולה אולי להתפרש ככזו דווקא בגלל הפשטות) על יחסים, על נשיות, על חוויה אנושית."

האלבום כולו זמין כאן, אך אנחנו ממליצים במיוחד להקשיב לבונוסים שהוקלטו בחדר השינה של מריקה.

Laura Marling – Semper Femina
אם מריקה האקמן מסבירה מהי נשיות על דרך השלילה, כלומר מה נשיות איננה – לורה מארלינג בוחרת דווקא בדרך החיוב. "תמיד אישה" הוא אלבום מגוון, נוגע, שיש בו שיאים ועמקים שכולם נוגעים בחוויה הנשית: מרוך ועד רוק. בין האקמן למארלינג יש כמה נקודות השקה נוספת, האקמן חיממה את מארלינג באחד מסיבובי ההופעות שלה בשנים הקודמות, והשתיים גם אוהבות להקליט ולהופיע יחדיו (הנה דוגמא).
כך כתבנו על Semper Femina כשיצא: "האלבום ננעל ב-Nothing, Not Nearly הרוקיסטי ומזכיר שאולי דווקא הרוך, השבריריות, הן נקודת חוזקה שאפשר לחזור אליה גם כשהשריון מתקשח מבחוץ. אולי חוסר היציבות דווקא צריך להתפרש בתור גמישות – היכולת להיות הרבה דברים גם (ואולי אפילו, יש שיגידו) בתור אישה: האוזן הקשבת, הדמות הסמכותית, המטפלת, זמרת הפולק וזמרת הרוק – הכל באחת."

לפלייליסט של האלבום המלא, לחצו כאן.

Courtney Barnett & Kurt Vile – Lotta Sea Lice
במהלך השנה החולפת יצאו הרבה אלבומי פולק-רוק מצוינים ובהתחלה חשבתי לכתוב עליהם כמקשה אחת שכן כך אני נוטה להקשיב להם: רצף אסוציאטיבי אחד ארוך של אלבום שמזכיר אלבום שמזכיר אלבום. אבל כשהתחלתי לכתוב הבנתי שאעשה עוול עם Lotta Sea Lice, שכן קורט וקורטני מודל 2017 חורגים ויוצאים מהקווים ומהפינות. בעוד מעולם לא התחברתי ליצירה העצמאית של ברנט או של וייל, Lotta Sea Lice הוא אחד האלבומים המושמעים ביותר שלי ל-2017. החיבור ביניהם נראה טבעי, כאילו הם פשוט התיישבו על הספסל והתחילו לנגן יחד; הי – הם אפילו דומים!
אנחנו ממליצים להאזין לגרסא החיה לאלבום שהשניים הקליטו לפיצ'פורק זה מכבר בקישור הזה, ואם לא מספיק לכם ואתם זקוקים לעוד מזה לייב, הנה גם הסשן שנתנו לטייני דסק של NPR.

פינת הראויים לציון
אלבום הבכורה של אזניב קורקג'יאן, הלא היא Bedouine, הוא אחד מהאלבומים שהכי נהניתי לתת להם האזנה משוחררת, חופשית, כזו שמתאימה לנסיעה ארוכה ברכבת או להליכה ארוכה במדבר. באותה קטגוריה ניתן לשים גם את האלבום השלישי והנהדר של לינדה פרהאקס, I Am Harmony שיותר מהכל הזכיר לי פסקול לסרט שכולו מרחבים, הרים ועמקים.
מאחורי שתי האמניות הללו שיותר מ-40 שנים מפרידות ביניהן יש סיפורים מופלאים: האחת נולדה להורים ארמניים בסוריה וחיה בערב הסעודית ובארה"ב. השניה הייתה שיננית שכשרונה התגלה בטעות פעמיים (!!). שתיהן נשמות חופשיות שאיכשהו הגיעו, כל אחת בדרכה, ליצור פולק חוף מערבי של שנות הסיקסטיז והסבנטיז משובח.

Bedouine – Mind’s Eye @ Sofar
Linda Perhacs – Winds of the Sky

 

Terrace Martin Presents The Pollyseeds – Sounds Of Crenshaw Vol. 1
מי שלא מכיר את טראס מרטין, זו הזדמנות טובה להכיר את מי שאחראי להפקה של חצי מ- "To Pimp A Butterfly" של קנדריק לאמאר ואלבומים של סנופ דוג, סטיבי וונדר וטאליב קוואלי. מרטין מנגן בערך על כל כלי אפשרי אך באלבום הזה הוא אמון בעיקר על הסקסופונים האהובים עליו במיוחד. באלבום הנוכחי מרטין גייס את הפוליסידס מלוס אנג'לס, כדי ליצור אלבום שהוא כור היתוך לכל תת הז'אנרים שנופלים תחת מוזיקה שחורה.
יש באלבום הזה אר'נ'בי, ג'אז, היפ-הופ, סול ו-Fאנק ובעיקר מה שאין פה זה התעסקות בהגדרות. מה שמרטין כן מתעסק בו הוא לשחק על הרגשות שכל שיר מעורר בנו. Up & Away בקלות יכול היה להיחשב כקטע ג'אז מודרני בנאלי, אבל זה יעשה חטא לתחושה האפלה ולבסים העמוקים והמטלטלים שהוא אוצר בתוכו. ב-Don’t Trip המסיים את האלבום כל מה שיבוא לכם הוא להישען אחורה עם כוס מהמשקה האהוב עליכם ולשקוע או להמריא למקומות בהם אתם לא משייטים ביום-יום.
למה אני כל כך אוהב את האלבום הזה? כי יש בו המון ג'אז בצורה הצ'יזית שלו ולא מעט סולו סקסופון מהסוג שיכול בקלות להיחשב נלוז ודביק, אך הוא עדיין מצליח להיות אחד האלבומים הכי סופר-קול שיצאו השנה.

ולהאזנה סופר-קולית, לחצו כאן.

Amadou & Mariam – La Confusion
אני חושב שאמאדו ומריים היו המוזיקאים האפריקאיים הראשונים אליהם נחשפתי. זה היה אי שם ב-2010 כאשר הם הופיעו בארץ ובעקבות כתבה באחד העיתונים רצתי למצוא את האלבום המעולה Welcome To Mali.
היום, שבע שנים אחרי, אני עדיין שבוי. הזוג העיוור ממאלי לא איבד ולו מאום מהרלוונטיות שלו. לקולות והמלודיות הקלילות והכל-כך אופייניות להם הם הוסיפו סינתיסייזרים ובס שמנמן שנותנים את אותה תחושת רטרו / דיסקו / אייטיז בהפקה מהשורה הראשונה.
הגיטרה של אמאדו נשמעת טוב מתמיד באלבום והצמד מצליח לפתור את אחת הדילמות שצפה השנה בתעשיית המוזיקה האפריקאית: איך אפשר להיות עדכני ומחובר לשורשים בו זמנית. אז בעוד אלבומים של אמנים אחרים נראו כמו ניסיון חיוור, הצמד העיוור ממאלי יודע טוב מאוד איך לא להישאר במקום ומוכיח שוב שהם זוג מוזיקאים נדירים.

להאזנה ל-Bofou Safou מתוך האלבום, לחצו –> כאן <–.

Curtis Harding – Face Your Fears
גם ב-2017, כמו בלא מעט שנים לפניה, נמצא ברשימה שלי אלבום שהופק על ידי בריאן ברטון הידוע בכינויו Danger Mouse; אבל בעוד בשנה שעברה בחרתי במייקל קיוואנוקה הצעיר והקצת בוסרי שברטון עזר לו להפיק אלבום מצוין, הסיפור של זמר הסול מאטלנטה, קרטיס הארדינג, הוא שונה לחלוטין.מאחורי הארדינג רשימה ארוכה של הישגים: הוא התחיל כזמר ליווי של סי-לו גרין, הופיע והוציא סינגל בפרויקט מעולה שנקרא Night Sun יחד עם קול אלכסנדר הגיטריסט של ה-Black Lips והוציא אלבום בכורה מצוין בשם Soul Power.
לאלבום הנוכחי נראה שהארדינג מגיע בשל יותר, מפוקס יותר וביחד עם ברטון מוציא אלבום סול מחוספס, סוחף ומגוון, שלא נופל לקלישאה של פסקול חדר מיטות. התזמור העשיר של ברטון, עם הטאץ' החצי פסיכדלי משתלבים מעולה עם השירה של הארדינג, שבכל שיר מנסה להוציא אספקט אחר של הקול שלו ולא משעמם לרגע את המאזין. ב-Wednesday Morning Atonement לדוגמא, שהוא אחד השירים הטובים באלבום, הפתיחה נשמעת כאילו נלקחה מסרט ילדים ואליה מצטרף הארדינג בפאלסטו מרשים.
כאשר אתם רואים את העטיפה של האלבום, אל תתבלבלו, הוא אכן הוקלט ב-2017. זה פשוט סול שעדיין לא יצא מהאופנה ותוכלו למצוא את כולו כאן.

 

POLO & PAN – Caravelle
את הצמד הצרפתי האלקטרוני פולו ופאן אני נושאת איתי כבר 4 שנים בערך, כמו אבן חן סודית, כמו מצפן. אני לוקחת אותם איתי למסעות בעולם ובתוך התודעה, שומרת אותם לרגעים וחוויות שצריך לזקק לשיקוי של זיכרון. לפעמים אני שומרת את הפלא לעצמי, לפעמים מנדבת אזניה אחת לאוזן הסמוכה, ולפעמים שמה ברמקולים, ונותנת לצלילים העמוקים-מתוקים-מרקידים-מלטפים למלא את החלל, לרכך אותו ולצבוע את האוויר בצבעים של שקיעה קאריבית. אז אחרי 4 שנים של הפלגה מאי-פי לאי-פי, השנה סוף סוף שוחרר לעולם אלבום הבכורה הרשמי שלהם: Caravelle, סירת מפרש. בתור אלבום השנה שלי, הוא לא יכול היה להיקרא בשם מתאים יותר. הוא הגיע אלי בשנה שבה עברתי לחיות בעיר נמל, וליווה את מעבר הימים וחילופי העונות שמעל למפרץ. עם רצועות בשמות כמו "חוף מבודד", "אפיריון","דורותי", ו"ארץ דמיונית", ועם אלקטרוניקה עדינה ונוזלית, לאלבום הזה יש איכות מכשפת, והוא פסקול נפלא להרפתקאות, ולהתרפקות עליהן.

הנה הטיזר לאלבום, ואם דגדגנו לכם – הנה גם Plage Isolée מתוכו.

Leikeli47- Wash & Set
אם נשווה את השנה המוזיקלית של 2017, בצדק, ללונה פארק עצום – לייקילי47 תהיה המתקן הכי מוגזם, שלט הניאון הכי מסנוור, הערמון הכי לוהט בשקית. כמו קודמותיה, גם 2017 הייתה שנה טובה לילדות רעות, אבל נדמה שהשנה הזו הביאה את תחיית הבאדאסס הנשי של ההיפ-הופ לנקודת רתיחה שלא נרשמה מאז מיסי אליוט. כל יציאה באלבום הזה מתפוצצת מסוואג ובו זמנית מביאה איזה משב רוח מרענן של אירוניה, ביקורתיות ומדעות עצמית. היה קשה לבחור שיר אחד מתוך האלבום, אבל הנה. קבלו אותה. האישה והתופעה, תסתכלו טוב טוב על המסיכה הזו – אלו הפנים של 2017.

להאזנה ל-Money מתוך Wash & Set, לחצו ממש כאן!

The Flaming Lips – Oczy Mlody
קצת קשה לקרוא לאלבום של הפליימינג ליפס "אלבום השנה" כשהוא נשמע כל כך כמו מוזיקה מהעתיד. שלוש שנים עברו מאז אותו "אלבום האינטרפרטציה למועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר בשיתוף עם מיילי סיירוס" (נשימה עמוקה, בליעת רוק). זה אולי לא מספיק זמן כדי להבין מה קרה שם, אבל כן מספיק בכדי לעבור את שלבי ההכחשה, הכעס והמיקוח ולהתחיל לסלוח. כמה מרגיע היה לגלות שבאלבום החדש אין הפתעות מהסוג הזה, רק חדי קרן וטירות וספינות, רובוטים ומכשפות, שדים, קוסמים, משחקי וידאו ופיות. הרי כולם יכולים לחדש את הביטלס, אבל למה בכלל לטרוח כשאתם הפליימינג ליפס, וכשאין בתוך תחומי הזמן והחלל הידועים לנו אף אחד שעושה מה שזה לא יהיה שאתם עושים. נכון לשנה החולפת אפשר להצהיר בפה בוער שהשפתיים בלהבות חזרו לעשות את ה"לא ברור לי מה אני שומעת אבל זה נפלא, תמשיכו" שלהם. זה לא אומר שהם לא עלולים שוב להפתיע. להיפך. סיכוי גדול שהם לעולם לא יפסיקו להפתיע, וטוב שכך. ויש בסוף גם שיר אחד עם מיילי סיירוס, אבל נו, סלחתי.

להאזנה ל-The Castle מתוך האלבום, לחצו על הלינק.

 

Gorillaz – Humanz
"האמבטיה! חבר'ה, אני הולך לעשות אמבטיה" מורדוק, הבאסיסט של הגורילאז ומנהיג הלהקה, נכנס לתוך אמבטיה מלאה במים שחורים, בתוך בית שנראה רדוף. ברגע שהוא צולל אל תוך המים השחורים הגיהנום פורץ החוצה. כך מתחיל הקליפ של Saturnz Barz, מתוך האלבום האחרון של הגורילאז.
זוהי השנה בה הגורילאז חזרו מתרדמת עמוקה, והם אנושיים מאי פעם. מהרגע בו הם "מכבים את הרובוטים" בפתיחת האלבום, דרך הרית'ם אנד סול של Ascencion שמכניס לאווירה אופטימית, הרגאיי של Saturnz Barz שיחד עם הקליפ המטורף שולח צמרמורות במורד עמוד השדרה, הפופ העדין של Submission, ההיפ-הופ הכבד של Let Me Out, ועד הסיום הדרמטי של Haleluja Money וההמנון We Got the Power שסוגרים את האלבום – זוהי היצירה השלמה ביותר של הגורילאז, בטח מאז 2005. צליל שמצליח לערבב המון אורחים וסגנונות ועדיין לשמור על קו אחיד, והרבה שירים טובים. אפילו הקונספט החזותי התחדש ונראה יותר טוב מאשר לפני שמונה שנים. הגורילאז התעוררו וחזרו. האבולוציה ממשיכה.

ל-Saturnz Barz כבר האזנתם? אם לא וגם אם כן, הנה הוא. וקחו גם קישור להופעה של Humanz במלואו.

Vulfpeck – Mr. Finish Line
נתחיל מזה שאני חושב ש-Vulfpeck היא הלהקה הכי טובה שפועלת היום. זהו, אמרתי, אפשר להמשיך. כל קטע חדש שהחבורה הזאת מעלה לרשת הוא חגיגה, והאלבום האחרון שלהם, Mr. Finish Line, הוא חגיגה גדולה ואמיתית. כרגיל.
Mr. Finish Line מתחיל בסול שקט שקט, וממשיך ב-Baby, I Don’t Know Oh Oh, קטע חם וגרובי מלא בפסנתרים, גיטרות וסקסופון, עם השירה של צ'ארלי ג'ונס שנשמעת כאילו הגיעה ישר מדטרויט של שנות השישים. הקצב מתגבר ונהיה קפיצי ותזזיתי לאורך האלבום, עם אתנחתות גרוביות לאורך הדרך, כמו Hero Town, או Vulf Pack, עד לחגיגה המסיימת של השיר Captain Hook. להקת הזאבים שייכת לזן הנדיר והקצת נכחד של להקות שיודעות לחבר וירטואוזיות מוזיקלית עם נשמה מצד אחד ועם הרבה הומור מצד שני, שנוכחים בכל קטע וקטע באלבום. הם חבורת נגנים מצוינת (ג'ו דארט הוא לדעתי אחד הבסיסטים הכי טובים בעולם כיום), זמרים עם קול עמוק וגרוב חם, אווירת רטרו נוסטלגית ובעיקר הרבה אהבה למוזיקה – עתיקה, ישנה וחדשה – שווה להצטרף למסע של להקת הזאבים הזאת (שגם מקפידה להעלות כל קטע ליוטיוב בצורה חוקית ורשמית). אותי הם כבר שכנעו.

להצטרפות ללהקת הזאבים ולהאזנה מלאה ל-Mr. Finish Line, לחצו כאן.

 

Tigran Hamasyan – An Ancient Observer
אלבום השנה שלי שייך לפסנתרן הארמני טיגראן חמסיאן. אני מודה שהשנה קשה לי מאוד לבחור אלבומים שאהבתי אותם באמת בשלמותם, ללא רבב. לא הייתי מנחש שאמצא אותם דווקא בג'אז, איפה שקשה להתמצא, איפה שהכול יותר מאתגר, איפה שהפגמים הם חלק בלתי נפרד מהיצירה. אבל באלבום של טיגראן לא היה לי קשה להתמצא ולא הייתי צריך לחפש או לפצח דבר. הוא הזמין אותי אליו. הוא הכניס אותי לעולמו הפנימי של הפסנתרן באמצעות יצירה של ג'אז אישי, אם כי לא במובן האינטימי, אלא במובן החשוף. טיגראן חשף בפניי נגינה רגישה שטרם שמעתי דומות לה, וקולות שאני מוכן לכנות שירה- לפעמים יבבות, לפעמים נהימות, ולפעמים קולות פרקאשן אנושיים המחליפים את התופים שלא קיימים באלבום הזה. למעשה לא ממש קיים באלבום דבר מלבד יצירה אישית ומינימליסטית בכלים, אך שאינה מינימליסטית בנפחה. מהצלילים הקלאסיים שבפתיחת האלבום ב- Markos and Markos (שהופכים מהר מאוד לקטע ג'אז נוקשה ומורכב) המוזיקה ממשיכה להתגלגל בקסם לביטויים אתניים ווקאליים (החשופים במיוחד ב-New Barque 2), ולעתים גם אפלוליים (כמו ב-The Cave of The Rebirth ו-Egyptian Poet) ולבסוף גם מנחמים (בקטע הנושא הסוגר את האלבום). הלחנים, הנגינה, השירה ובעיקר – איך שהכול עובד ביחד – הם מהטובים ששמעתי בג'אז מודרני, וביחד עם היופי הצרוף הגלום ברגש המבוטא באלבום, אני מאמין שזו המוזיקה שאקח איתי הלאה מ-2017.

להאזנה לשיר הנושא, An Ancient Observer – לחצו כאן.

Vince Staples – Big Fish Theory
אני חייב לכתוב את זה: וינס סטייפלס הוא גאון. ההרגשה שלי בהיפ-הופ של השנים האחרונות היא שהז'אנר נמצא בשיא של יצירתיות, כשבכל שנה יוצאים כמה וכמה אלבומים שכל אחד מהם מצליח להוציא משהו חדש מהז'אנר. וינס בלט לי השנה מעל כל האחרים. Big Fish Theory מתחיל וממשיך לכל אורכו במוזיקה שמפגישה את הראפ החכם שלו עם מוזיקה מסיבתית, דאנסית, שלכאורה שייכת לעולם הפופ המיינסטרימי. אבל קורה כאן משהו חכם מזה. מותכים כאן שבילים שונים שההיפ-הופ והמוזיקה האלקטרונית הלכו בהם בעשור האחרון, בצורה העומדת בפני עצמה באופן פלאי. איכשהו, ההיפ-הופ האקספרימנטאלי והמפורק מתקופת Yeezus של קניה ווסט חובר למוזיקת מועדונים, סוחף את הגוף והראש יחדיו, כשמעליהם רוכב לו הפלואו המדויק והבטוח בעצמו של וינס, יוצא-וחוזר לביט לסירוגין, מכיר כל צליל שיושב מתחתיו. זהו בדיוק האלבום שהצליח לתת לי את מה שכל-כך חיפשתי: היפ הופ חדש, מענג, ומקורי. תודה וינס.

רוצים להאזין? ברור. לחצו כאן ל-Yeah Right.

Max Richter – Three Worlds – Music from Woolf Works Soundtrack
האלבום שהכי ריכך לי את הלב השנה. אין לי מושג בבלט, אבל הפסקול שכתב מקס ריכטר, שאני מעריץ עוד מ-'ואלס עם באשיר', לבלט Woolf Works הפך השנה לפסקול מחשבות-לפני-השינה שלי. אני מרבה לתהות מה 'עושה לי את זה' בפסי-קול מסוימים. חלקם מאוד מאוד פשוטים: פסנתר, כינורות, לחן חוזר ופשוט, ויכולים להישמע כמו שיעורי בית בקומפוזיציה. ובכל זאת, ישנם אלו שבולטים יותר. לרוב אלו יהיו שמות כמו מייקל ניימן, יאן טירסן, וכמובן פיליפ גלאס. השנה שוב הצליח ריכטר לגעת בי, עם קו של כינורות שנמשך לאורך כל הפסקול, שומר את הראש במצב מרחף, כמעט שיכור, ומפרק כל רגש לגורמים, עד ששום מחשבה לא נשארת, אלא רק חיבור כנה ופגיע. הלוואי שיכולתי לכתוב על כל אחד מהקטעים, לאן הוא סוחף אותי, ולמה אני חושב שהוא מבריק, אבל השלם עוד גדול מסכום חלקיו- וביחד, הרצף בפסקול הוא מהפנט.

להאזנה לאלבום המלא, לחצו כאן.

חברים טובים נוספים שכמעט ונכנסו לרשימה:
Nai Palm – Needle Paw
Slowdive – Slowdive
Anouar Brahem – Blue Maqams
Neil Young – Hitchiker
Penguin Cafe – The Imperfect Sea

 

Kevin Morby – City Music
כשאלבומו הקודם של מורבי יצא לאור אשתקד, הוא נכנס מיד לרשימת אלבומי השנה שלי. מי שהיה בעבר הגיטריסט של Woods עזב את הפוזיציה האחורית, לקח את הפרונט וגם את הסגנון של להקת האם שלו למקום אחר. השנה מורבי הוציא אלבום נוסף שליווה אותי כל השנה. איש הפולק יצר באלבום השלישי שלו Singing Saw משהו מאוד אישי ואף מופנם באצבעותיו ובמילותיו אך באלבומו הרביעי City Music, מורבי יוצא אל אורות הניאון של העיר, והם מאירים אותו ואת המוזיקה שלו וזו הופכת מהירה יותר, מלוכלכת יותר, כמי שיוצא מאחורי הקלעים אל אורות הבמה ומחבק את כל מה שהיא יכולה להציע לו. יותר חשמלית, פחות אקוסטית, יותר בועט ופחות מלטף.
בקצב האיטי-מהיר של הלילה, בבדידות המזהרת תחת גורדי השחקים שסוגרים על הנווד. מוזיקת עיר, מוזיקת תזוזה. הגדולה של מורבי היא בכתיבת ליריקה אוניברסלית בו בזמן שהיא סופר אישית. ולצד זאת הנגינה העדינה שלו, וקולו שנמסך על גבי הצלילים ושובה את הלב. קווין מורבי הוא בעיני אחד האומנים המסקרנים שפועלים היום ומעניין לגלות מה עוד ייצא תחת ידיו המוכשרות.

האזינו ל-City Music, שיר הנושא מתוך האלבום.

Timber Timbre – Sincerely, Future Pollution
סינתיסייזר, תופים חשמליים, מקצב משתנה, קול עמוק; שלוש שנים אחרי אלבומם האחרון, Hot Dreams, שהעיף אותי לכל הרוחות, טימבר טימבר חזרו בעטיפה אייטיזית על כל המשתמע מכך. גיטרות א-לה מייק קנופלר, וריפים קוצניים של בואו נרקוד סטייל דיוויד בואי. שנה אחרי מותו, בואי של טרילוגיית ברלין מרוח על כל האלבום כאב רוחני.
אבל הטימברים הם להקה כל כך ייחודית בנוף שגם כשהם עושים משהו שחוזר אחורה, הם עדיין הם מההתחלה ועד הסוף. טביעת האצבע של בולי העץ מתחילה אומנם בקולו של טיילור קירק, אבל היא הרבה יותר מזה. לרביעייה הקנדית יש כימיה נהדרת ויחד הם יוצקים על כל דבר שהם עושים את אותה אווירה פסיכדלית, אפלה ועשנה. כאילו כל המוזיקה שלהם מתרחשת ונרקמת ביער עבות חשוך ורטוב, היכן שערימות עלים וטחב חוסמים את האדמה הצמאה לאור.
ומשום שיש להם סגנון כה ייחודי, תמיד קיימת הסכנה שיחזרו על עצמם. אבל הם פורצים את הגבולות שלהם פעם אחר פעם, מפתיעים, דורשים מאיתנו יותר מהאזנה אחת כדי להבין וכמו כל להקה גדולה, מלמדים אותנו משהו חדש, או ישן ששכחנו, על הדברים שעושים לנו נעים באוזן.
ואיך אפשר לדבר עליהם מבלי להזכיר שהיו כאן השנה ונתנו את אחת ההופעות הטובות שלא שמעתם עליה. הבארבי אולי היה מרווח, אבל כל מאזין בקהל היה מעריץ והאווירה הייתה מחשמלת ואוהבת – טימבר טימבר נתנו לנו בדיוק את מה שרצינו.

האזינו ל-Sewer Blues מתוך האלבום, ממש כאן.

Father John Misty – Pure Comedy
ליצן החצר מתהולל בחצר המלך וצועק כי המלך הוא עירום, וכי נתיניו שסוגדים לעירומו, עירומים גם כן. אבל הוא, הליצן, עירום בעצמו והוא יודע את זה. ובין בדיחה לתוכחה, הליצן, עירום ככל שיהיה, בטוח שהוא בעצם נביא מוכיח. תפקידיו המסורתיים של המבדר והקורא לשינוי כרוכים אחד בשני כבר זמן רב בעסקי הרוקנ'רול, מתקופתו של דילן ולנון ואולי אף לפני כן. ג'וש טילמן הוא אחד מאלה שמבדרים ומוכיחים על אותה במה. לא בכדי הוא מזכיר דמויות איקוניות של התרבות הפופולרית, לשם הוא מכוון, ויש סיכוי שהוא אפילו מצליח. בעידן בו ההערצה היא עצמית, פאת'ר ג'ון מיסטי מצליח לשמר משהו מאותו הפאתוס של האומנים הגדולים, בליריקה ובמוזיקה והוא עושה זאת במודעות גבוהה וניכרת, בציניות שנשפכת מכל החורים ועם הרבה ביקורת עלינו ועל עצמו.
רגע אחרי שטראמפ נבחר לנשיאות הוא מוציא אלבום שכמו מסכם לא רק את תקופת המירוץ באמריקה, אלא גם את כל מה שאמריקה עתידה להיות תחת שלטונו. הקומדיה הטהורה שלו היא ודאי טרגדיה ויש שיאמרו פארסה, אבל אוה! כמה שהיא נעימה באוזניים. אני אפילו מוכנה לסלוח לו על כמה שירים ארוכים ולא כל כך מוצלחים, משום שמה שנמצא מסביבם, ובייחוד החלק הראשון של האלבום, מוצלח במיוחד. ולחכות שנתיים בין אלבום אחד שלו למשנהו, זה יותר מדי. זהו לא אלבום מושלם, האב המזוקן לפעמים מסתבך בתחבולות של עצמו, אבל אולי בימים שכאלה, מרובי פילטרים, דווקא הפגום הוא הדבר לו אנחנו צמאים יותר מכל.

לאלבום המלא – לחצו כאן.

 

SZA – Ctrl
כשהאזנתי לצלילי הגיטרה הצנועה הפותחים וסוגרים את Ctrl, אלבום הבכורה של SZA, כמעט וחשבתי שמדובר באלבום אינדי-רוק. היכרות מוקדמת עם חומריה של זמרת האר'נ'בי המבטיחה, הכוללים EP מצוין ומספר קטעים ששחררה לרשת, הגבירו את הסקרנות משילוב הסגנונות המיוחד הזה שבין רוק, סול ואר'נ'בי.
סזא, או בשמה האמיתי סולנה רואו, יצרה את אחד האלבומים הכנים והמרגשים של השנה, במוזיקה הנשית ובמוזיקה בכלל. כבר ב-Supermodel הפותח את האלבום, לאחר פתיח קצר בו שומעים הקלטה של אישה המספרת על הפחד מאיבוד שליטה, היא מתוודה בפני האקס שלה על ששכבה עם חברתו כנקמה על בגידתו. סזא לא מפחדת להתמודד עם נושאים של דימוי גוף, רומנים ובדידות, ושרה באומץ ובחשיפה נדירה על מקומה כאישה רווית תשוקות וחרדות בעולם הקשוח.
באלבום מתארחים טרוויס סקוט ואף קנדריק לאמאר, אך לדעתי הקטעים החזקים באלבום הם קטעי הסולו, בהם סזא מבטאת את קולן של נערות ונשים רבות, החשות חוסר ביטחון בעולם ורק רוצות להרגיש אהובות ורצויות.

ממליצים לכם להאזין ל-Supermodel, כאן.

King Krule – The Ooz
אינספור אלבומים נכתבו על פרידה ושברון לב; כשמגיע אלבום כזה מארצ'י מרשל, נער הפלא הבריטי, הידוע כ- King Krule, ברור שזו תהיה חוויה שונה ומסתורית. ארבע שנים לאחר אלבום הבכורה שסימן אותו כאחד הקולות המבטיחים בבריטניה, מרשל חוזר, כולה בן 23, שברירי ובודד מאי-פעם. מרשל כתב את The Ooz בעקבות פרידה מבת-זוגו שהכיר בספרד, ועל פני 19 קטעים חושף את דיכאונו, הזיותיו ועצבותו הרבה. הרגשות הללו משתקפים לא רק בטקסטים הנוקבים, אלא גם בנגינה הלא מכוונת, בערפול ובאווירה המוזרה והמפחידה העוטפת כל אחד מהקטעים. לצד אלו, מרשל מוכיח שהוא יכול גם להיות עדין ורך יותר, ומספק למאזין קטעים איטיים ויפים בפשטותם.
מרשל הוגדר בעבר כ"קולו של דור", כינוי אליו התנגד, אך אין ספק שהוא מבטא באופן יוצא דופן את החוויה העצובה והמוזרה של לב שבור, המוכרת כל כך לכולנו.

האזינו ל-Dum Surfer מתוך האלבום The Ooz – ממש כאן.

Mount Kimbie – Love What Survives
כבר מהרגע הראשון בו, אלבומם השלישי של הצמד הבריטי Mount Kimbie דוהר ודוהר. ככל שהאזנתי לו יותר כך גברה בי תחושת המסע ליעד מרגש ובלתי מוכר, השחרור והדהירה האינסופית. מאונט קימבי יוצרים בדרך כלל מוזיקה אלקטרונית, אך ב-Love What Survives הם משלבים לצד האלקטרוניקה כלים חיים, והאלבום שופע במקצבים. מתארחים בו שמות מוכרים מהעולם האלטרנטיבי: מ-King Krule המתארח באלבומם פעם נוספת (הפעם הקודמת הייתה בטראק המצוין You Took Your Time מ-2013), המלחינה המסקרנת מיקה לוי ואף ג'יימס בלייק.
הקטע הטוב ביותר באלבום לדעתי, וכנראה הקטע שהאזנתי לו הכי הרבה בכלל, הוא Audition; הבס הגרובי, האלקטרוניקה המרחפת והקצב משתלבים פה באופן מושלם. האזינו לו כאן.

 

Fleet Foxes – Crack-Up
החזרה של להקתו של רובין פקנולד השנה לחיי הזכירה לי עד כמה השירים שלהם מהווים מעין משחה מרפאת לנשמה, נחמה כל כך נחוצה במהלך שנה שבה כל יום שומעים בחדשות על משהו רע שקרה. שלא במפתיע, האלבום עצמו מתאר התמודדות עם משבר, כפי ששמו, הלקוח משם של מאמר של הסופר סקוט פיצג'רלד, רומז. אבל זהו לא אלבום דיכאוני או דיסוננטי, אלא יותר כמו חקירה עצמית – האם אני הולך בדרך הנכונה? מה אם איפשהו בדרך עשיתי טעות – האם אני עכשיו צריך לחזור אחורנית או למצוא את דרכי מכאן, בכיוון אחר? התחושה הזו של פחד מבזבוז זמן, מעשייה חסרת תוחלת, נמצאת בשיר הכי בולט באלבום "Fool's Errand", ששמו בעברית מיתרגם ל"משימה לטיפשים".
קשה להאמין שזהו סך הכול אלבומם השלישי של הפוקסס, והם בממוצע בני 30-32. תוך עשור, הם הצליחו לבסס את עצמם כאחת להקות הפולק-רוק האהובות בעולם האינדי, וכובד הציפיות הזה הוא שגרם לפקנולד לברוח מהכל: לטייל מסביב לעולם, להתבודד באזור כפרי מבודד בסיאטל תוך עבודת כפיים בנגרות, או להתמקד בלימודים אקדמיים בניו יורק. ההפסקה הזו מהעשייה המוזיקלית אפשרה לו להביא ללהקה שירים מורכבים יותר מתמיד, בוגרים יותר ועם יותר כובד משקל. וכמובן שהעיבוד המוזיקלי לגמרי מאפשר לצד המהורהר הזה של המילים להתבטא באופן הכי טוב, עם עיבודים כליים עשירים כשצריך, כמו בשיר הנושא, או בשירים אקוסטיים עדינים כמו If You Need To, Keep Time on Me. האלבום הזה הוא הצליל של להקה שמצאה את דרכה החוצה ממשבר, וחזרה חזקה יותר מתמיד, מגובשת ומוכנה להמם אותנו ביופי מנגינותיה.

האזינו ל-Fool's Errand ממש כאן, בקישור הזה.

LCD Soundsystem – American Dream
כתבתי בעבר על הסינגל הראשון ושיר הנושא מתוך מהאלבום הזה, אלבום שנאלץ להתמודד עם כמויות הייפ מטורפות שכמעט חיבלו בהצלחה שלו עוד מלפני שאפילו צליל אחד מתוכו נשמע. LCD סאונדסיסטם יצרה סביבה מיתוס עצמי כה גדול שאלבומהּ American Dream לא יכל שלא לאכזב. או אז ג'יימס מרפי החליט לעשות משהו קצת מתוחכם (או מעצבן, תלוי בהשקפה שלכם), ופתח את האלבום בשיר יחסית איטי בן כמעט 6 דקות ובמהלכו קולו מתחנן שאהובתו תעיר אותו מהחלום הרע שלו.
כלומר כבר בהתחלה יש פה הצהרה שמרפי לא מתכוון להקל עלינו, אבל לצד זאת כמו תמיד מצליח להביע את הישירות הרגשית שגורמת לנו לאהוב אותו כל כך. גם בטראקים קצביים יותר כמו Tonite, שהוא יותר קרוב לשיר שהייתי מקדמת כסינגל, מבצבצת לה חרדת מוות ופחד מהזדקנות: "העתיד הוא סיוט, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בנוגע לכך". החלום האמריקאי הוא סיוט, והבקשה בהתחלה להתעורר היא בקשה בלתי אפשרית.
לא כל השירים פה עובדים היטב, חלקם קורסים תחת היומרה שלהם להיות הפסקול הנכון לרגע המסוים הזה, הרגע שאחרי התבוסה של ארה"ב הליברלית, אבל אני עדיין חושבת שזה אלבום שעובד היטב כמכלול. למרות האורך של השירים (יש בו שירים של 9 דקות כמו ?How do you Sleep למשל, ובכלל אין בו שירים שמתאימים לפרופיל סינגל ממוצע של 3.5 דקות) נהניתי להאזין לו בהאזנה רציפה, והוא מצליח להזכיר לי להקות איכותיות מהאייטיז כגון ניו אורדר או טוקינג הדס בתוספת רמת הפקה של העשור השני של שנות האלפיים. זה אולי לא אלבום הקאמבק שרצינו, אבל זה אלבום הקאמבק שאנחנו צריכים לעכשיו.

האזינו לחלום האמריקאי במלואו כאן.

Forest Swords – Compassion
מוזיקה אלקטרונית, לפי הקלישאה, היא מוזיקה קרה ומנוכרת. לפיכך, אלבום מוזיקה אלקטרונית שהכותרת שלו היא חמלה, מבקש לעשות משהו אחר לחלוטין – לדבר על רגש אנושי. אני חושבת שהאלבום הזה מצליח לרגש – ובגדול. הגעתי לאלבום הזה בלי לדעת יותר מדי על הרקע שלו, או על יוצרו, מת'יו בארנס האנגלי. בארנס נמצא בלייבל Ninja Tune, שמבחינתי זהו תו תקן לאיכות, אבל לא ידעתי הרבה מעבר לכך.
בשיטוט רנדומלי, הקליפ הראשון בו צפיתי תפס אותי כל-כך חזק, שאני יכולה להגיד שהמוזיקה והדימויים היפהפיים המתלווים לה מדברים בעד עצמם. קודם כל, מצאתי פה שילוב ייחודי בין מקצבים אלקטרוניים שיש בהם קצת מהיפ-הופ, קצת מ-IDM, מוזיקת עולם (בעיקר אסייתית – ניתן לזהות קרנות טיבטיות ומקצבי ריקוד מסורתיים מאזור דרום מזרח אסיה), קצת ג'אז, ופה ושם גם שירה. הרושם המתקבל הוא מאוד קולנועי, לא משהו שמתאים לרחבת הריקודים אבל מצד שני בעל יריעה יותר רחבה מאלקטרוניקת אינדי ששומעים לבד בחדר השינה.
עטיפת האלבום מציגה גבר שנמצא מתחת לאבן ענקית, לא ברור אם הוא מחזיק אותה או מנסה להיחלץ מתחתיה, והאמביוולנטיות הזו מלווה את האלבום – האם אלה שירי מחאה? שירים הקוראים לנו להיות אנשים יותר טובים? אני לא בטוחה לחלוטין, אפשר לפרש אותם לכל מיני מקומות. בארנס לא מאכיל אותנו בכפית, ויוצר מוזיקה שמשאירה מקום למחשבה. כל הקליפים מושקעים מאוד, עם דימויים שמתכתבים עם המוזיקה השבטית שמרכיבה את המוזיקה, עם אלמנט ריקודי מאוד חזק. ב-Arms Out למשל גבר זקן יוצר צורות בחול בעוד אישה רוקדת במעגלים, או ב-Raw Language אישה צעירה רוקדת על רקע צבעים בוהקים או פרחים. זהו כנראה אחד האלבומים המפתיעים והמקוריים של השנה, שמצליח להיות מסוג האלבומים שאפשר להמליץ גם למי שבחיים לא האזין לאלקטרוניקה נסיונית.

תוכלו למצוא את האלבום במלואו בעמוד הבנדקמפ של Forest Swords.

 

אני חושב שהשנה יצאו מעט מאד אלבומים שאני יכול להגיד שאהבתי אותם מקצה לקצה או שחזרתי והאזנתי להם בשלמותם. לא לרמוז שלא יצאו אלבומים טובים השנה, כי יצאו והרבה. ואולי זה רק הפרעת הקשב שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות יחד עם שינויים בחיים שגרמו לי לשמוע אלבומים במלואם פחות ופחות. ובכל זאת ישנם מספר אלבומים שכן הפכו לפריט חובה אצלי השנה:

Kamasi Washington – Harmony Of Difference
יצירתו החדשה של קמסי וושינגטון, מי שבשנה שעברה הביא לנו פרוייקט ג׳אז שאפתני ויוצא דופן – The Epic, החליט הפעם להוציא EP של שישה קטעים. לא כל כך קצר גם הפעם, אך ללא ספק תמציתי ביחס לאלבום הבכורה שלו. קמסי מנסה להמחיש לנו בכשרון רב מהי אחדות, גם (ואולי אפילו למרות) שהחלקים המרכיבים אותה הם שונים: מוזיקת ג׳אז שמצד אחד מתבססת על אבות הג׳אז מרחבי העולם שהשפיעו על קמסי, ומצד שני מצליחה להישאר קלילה ואפילו אעז ואומר קליטה – כך שימים אחרי השמיעה חלק מהמלודיות עוד מתנגנות בראש. אחדות זו היא מעין מסר אוניברסלי המתודלק על ידי עלייתו של טראמפ לשלטון והלך הרוח בארה״ב מאז. התוצאה נהדרת ומתאימה להרבה מצבי צבירה ורוח מה שאולי גרם לכך שחזרתי אליו רבות מאז שיצא.

האזינו ל-Truth בן ארבע-עשרה הדקות המופלאות כאן.

Rhiannon Giddens – Freedom Highway
כמה טוב צריך להיות אלבום שיוצא ממש בתחילת השנה ומוצא את דרכו לסיכום השנה? ואיך למרות שטף המוזיקה החדשה שמגיעה אלינו כל הזמן הוא מצליח להשאיר חותם? אלבום הסולו השני של ריהנון גידנס יצא בתחילת השנה, וכבר אז הרגשתי שמדובר באחד שימשיך איתי עד הסוף (את הסקירה המלאה של האלבום אפשר לקרוא כאן). זהו אלבום נוגע ללב, המשלב את האהבות הגדולות של גידנס: חפירה בהיסטוריה של העבדות בארה״ב ושפיכת אור על סיפורים מאותה תקופה יחד עם היכולת הנדירה שלה להגיש שירים ולנגן בבנג׳ו כך שהמאזין לרגע מרגיש כאילו היא חוותה את הסיפורים שהיא מספרת בעצמה. כמובן שאי הצדק והגזענות לא הסתיימה ביום שבו בוטלה העבדות בארה״ב, וריהנון דואגת להזכיר לנו שגם בתקופות נוספות כולל זו שבה אנחנו חיים יש עוד על מה להלחם.
האלבום מורכב בחלקו משירים מקוריים ובחלקו מגרסאות כיסוי לאמנים כמו הסטייפל סינגרז – שיר הנושא של האלבום, ואפילו ג׳ואן באאז. בכולם אפשר לשמוע את הכשרון הרב של ריהנון, הקול המיוחד והשליטה המדהימה שלה בו יחד עם העיבודים הנהדרים וכולל אפילו קטע אינסטרומטלי כמעט מדיטטיבי ממש לפני הסוף בו השורשיים האפריקאים שלה מראים נוכחות.

האזינו לשיר הנושא מתוך Freedom Highway ממש כאן.

 

Jhene Aiko – Trip
כבר אחרי ההאזנה השנייה לאלבום הזה רציתי לכתוב עליו, אבל פשוט לא יכולתי. חששתי שלא באמת אצליח להעביר את הווייב שלו במילים, שאפחית מהקסם שלו כשאמסגר אותו לפסקה. עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס אליו כשמדברים על האלבומים הכי טובים של 2017, מפחיד ככל שיהיה העניין. למי שלא מכיר, ג'נה אייקו היא זמרת אר'נ'בי אלטרנטיבי, אמא לנמיקו הקטנה והאקסית של צ'יילדיש גמבינו. ברזומה שלה תוכלו למצוא שיתופי פעולה רבים עם כוכבים בולטים בהיפ-הופ, בהם דרייק, קנדריק למאר, וינס סטייפלס וביג שון (שהוא גם הבויפרנד הנוכחי שלה), אבל דווקא כשהיא בוחרת לעמוד בקדמת הבמה לבד, היא מתגלה בשיאה.
באלבום שהוציאה השנה, אייקו לקחה אותנו לטיול במחוזות הפסיכדליים של האר'נ'בי, וחשפה עוד רובד עמוק של כנות ממעמקי נשמתה. באלבום (ובחיים) אייקו מייצגת את האישה החדשה באמת – אין לה בעיה לדבר על הסמים (הקלים והקשים) שעוזרים לה להתמודד עם האובדן של אחיה, או לדבר על אהבה, אמון ומערכות יחסים באופן הכי לא צ'יזי שיש. אייקו מסרבת להיות הקורבן, וממשיכה להלחם על המקום שלה בעולם בדרך שהיא מכירה. האלבום כולו בנוי כרצועה אחת הרמונית עם קונספט ברור מאוד, והבונוס האמיתי הם האירוחים שמשתלבים בטבעיות שיא בפסקול הזה – החל מברנדי (כן, זאת שאתם חושבים), דרך סווה לי (מהצמד Rae Sremmurd) ועד האירוח המתוק ביותר של הבת שלה. יש לי תחושה שהוא יככב אצלי בפלייליסט גם ב-2018.

האזינו ל-Sativa מתוך המסע של Jhene Aiko ממש כאן.

Big Sean – I Decided
הכירו את הראפר הכי אנדררייטד בעולם כרגע, אותו אחד שהוזכר בפסקה למעלה כבויפרנד של. נשבעת שלא תכננתי את זה, אבל יש משהו בפאוור קאפל הזה שבלט לי מעל כולם השנה. לא רק שהוא הראפר הכי אנדררייטד, הוא גם הוציא השנה את האלבום הכי אנדררייטד, אבל לפחות ממני הוא מקבל תעודת הצטיינות.
אז מה אהבתי בו? בעיקר את הטקסטים הכנים (כנראה שיש לי קטע עם אמנים שחושפים את הקרביים שלהם במוזיקה), הפגיעות הגברית לצד הקשיחות המעודנת, ההפקות המקוריות והמלודיות, וכן, גם את השירה שלו. יש לי חולשה לראפרים שחוטאים בשירה, גם אם זה לא היה עובר באקס פקטור. גם שון, כמו זוגתו, הציג אלבום קונספט שמדבר בעיקר על ההצלחות והכשלונות בחייו, כעל רכבת הרים שהוא מחזיק בה חזק. לצד המאבקים והנפילות, שון לא שוכח גם לראות את הצד החיובי של הדברים ולהודות על מה שיש. כנראה שהזוגיות עם אייקו עושה לשניהם טוב.

להאזנה ל-Jump Out The Window של השון הגדול, לחצו כאן.

Gas-Lab – Fusion
גאס לאב הוא מפיק ארגנטינאי שכבש את לבי דרך שיטוט אקראי בסאונדקלאוד כבר לפני כמה שנים. מאז לא ממש עקבתי אחריו, אבל השנה הפכתי ממש לסטוקרית שלו. לשמחתי, זאת השנה בה הוא גם הוציא את האלבום הנפלא הזה, ששומר על הקו האלגנטי של ג'אז הופ קלאסי, גרובי ואיכותי. Fusion לגמרי סחף אותי למחוזות אחרים, ואי אפשר שלא לרצות לעלות על מטוס כשמאזינים לו (אני דמיינתי את עצמי מתהלכת פעם ברחובות ברצלונה ופעם בניו יורק, תלוי בשיר). באלבום הוא מארח ראפרים לא מוכרים אבל מוכשרים מאוד, בהם Traum Diggs, בחור מברוקלין. הם מעולם לא נפגשו, אבל שיתוף הפעולה האינטרקונטיננטלי הזה מרגיש הכי טבעי שיש. תנסו את זה בבית, לא לפני שאתם מוודאים שהדרכון שלכם בתוקף.

לאלבום המלא ולהמראה נעימה, לחצו כאן.

 

The Como Mamas – Move Upstairs
חלקנו חיים באאוט מוזיקלי. מה זה אומר? שאנחנו אוהבים מוזיקה, אבל לא בזמן. לא מצליחים לעקוב אחר השטף, לאהוב בזמן אמת, צריכים שלדברים יהיה רגע או שניים או שנה או שנתיים כדי לחלחל לאוזניים הפרטיות שלנו. יש שיגידו שזו אהבת אמת, ויש שיגידו שזו דרך מעולה להחמיץ הופעות. אבל, אחת לכמה זמן מגיע האלבום שאני שומעת בזמן. השנה, אלו היו הקומו מאמאס (The Como Mamas).
קחו רוח בלוז משוחררת מכל מוסכמה, וזרקו אותה על הברביקיו הדרומי כשלצדה תוססת שמחת החיים של הגוספל. את המיץ הסמיך המעושן שנוצר טפטפו על הגחלים הלוחשות של דפטון רקורדס, וקבלו אלבום שהוא מצד אחד גולמי ופרוע, ומצד שני מהודק מוזיקלית ועם סאונד עכשווי. רוח של פעם עם הפקה של היום. זה האלבום Move Upstairs של שלישיית הקומו מאמאס. גוספל גוספל – קהילתי, משוחרר, מחוספס, בלי הפקה מלוקקת אלא עם חטיבת קצב שמאפשרת לשלוש המאמות ממיסיסיפי לעשות את מה שהן יודעות הכי טוב.

להאזנה לאלבום המלא, לחצו כאן.

Charlie Parr – Dog
צ'ארלי פאר הוציא אלבום פולק-בלוז יפה, בהיר ונוגע ללב השנה. יש שני סאונדים דומיננטיים באלבום הזה – האחד של גיטרת הרזונטור של פאר, עליה הוא מנגן במשיכות סלייד מיומנות. השני הוא של גיטרת 12 המיתרים שלו, המצטלצלת במתיקות מבעד לטקסטים הלא-פשוטים לעתים. מצטרפים אליו בס, פרקשן, מפוחית ונבל פה המשלימים בעדינות את הגיטרות. זהו האלבום הראשון שבו פאר כתב את כל הטקסטים, והוא לוקח אותנו לדרך פתלתלה בין קטבים רגשיים ומוזיקליים. קבלו קישור לשיר הנושא מתוכו, שנכתב בעקבות טיול עם כלבתו ביער.

 

Pokey LaFarge – Manic Revelations
קחו לכם מסע קיצי בזמן שכולו אמריקאי. חלום על מעבר לכפר, מהומות פוליטיות, אהבות לא ממומשות או ממומשות-למחצה. הכנות של פוקי לפארג' היא לא כנות מסוג “Too much information”. השירים האישיים והסיפוריים להפליא שלו מושרים בחן נונשלנטי שמביא לחיוך רחב של הזדהות, לא למבוכה. ההפקה המוזיקלית נקייה ובהירה, כולה מחווה לאמריקה של פעם אבל עם סאונד של היום. קאנטרי, סווינג, בלוז וסול עם כלי נשיפה ממזריים ודומיננטיים. אלבום קיץ מושלם, או אלבום לטיפול בדכדוך חורף, והנה Riot In The Streets מתוכו.

רק עוד שיר קטן אחד…
Beck / Dear Life: איזה יופי של פסנתר יש פה, לגמרי עושה את השיר ונותן תחושה כמעט ביטלסית אפילו. ממכר ביותר.

 

בשנים האחרונות פרסמתי בכל שנה את הסיכום האישי המורחב שלי, 10-15 אלבומים שזהרו מעל כולם באייפון או על הפטיפון. לצערי השנה, מפאת חוסר זמן ועבודה רבה על סדרת הסיכומים בכללותה, יישרתי קו עם הצוות והגבלתי את עצמי לשלושה אלבומים בלבד. זה היה כמעט בלתי אפשרי לבחור מתוך עשרות האלבומים שאהבתי השנה, אבל ההחלטה להמנע מכפילויות ברשימה עשתה את שלה והורידה מהפרק כמות יפה של אלבומים. יחד עם ניסיון להמנע מבחירות בנאליות וחרושות בסיכומים השונים (לא פשוט העניין) ובתוספת מבחן ההאזנה, נשארתי עם האלבומים שלפניכם.
במצב רגיל הייתי מתבאס מאוד על כך שהרבה דברים שאהבתי לא יופיעו כאן, אבל כשאני קורא את ההמלצות הרבות והנהדרות של חבריי לסיפון, אני מתמלא נחת, גאווה וסיפוק גדול. תיהנו…

Moses Sumney – Aromanticism
מוזס סאמני הוא יצור מוזר ומסתורי. ברגע שהוא פותח את הפה שלו לשיר אתה מבין את זה. כמו שאתה מבין כשאתה שומע בפעם הראשונה את אנתוני מהג'ונסונים (היום אנוני). הדמיון בין שני היוצרים האלה לא נגמר בקול הדק הבלתי-נדלה; שניהם מתקיימים בתוך עולם שברירי, עדין, מלא בספקות וברצון נואש להיות אהובים.
אלבום הבכורה של סאמני שכולו קריאה לאהבה ולחום הוא לא אלבום מושלם, רחוק מכך. יש בו הרבה רגעים בהם אתה מרגיש חוסר או פספוס, אבל אלה בדיוק הרגעים שגרמו לו לטפס אצלי כל כך גבוה השנה. בתוך הרגעים האלה טמון הפוטנציאל העצום של סאמני, ההבטחה הגדולה שהשירים האלה מייצרים. כל פעם מחדש אני מאזין לו כדי להרגיש את העליות והמורדות, את רגעי השלמות הגדולים אל מול הכמעט, הכמעט מושלם הממכר הזה. בגיל 26 סאמני מסתמן כאחד הקולות המעניינים של האר'נ'בינדי החדש ושל האינדי בכלל.
לא התפלאתי כשהוא הגיע למקומות נמוכים ברשימות מסוימות ולמקומות מאוד גבוהים באחרות (NPR, פיצ'פורק ועוד). בכל אחד מאיתנו האלבום הזה יגע אחרת, אבל להתעלם ממנו אחרי שכבר האזנת זה כמעט בלתי אפשרי.

ל-Lonely World מתוכו, לחצו כאן.

Elbow – Little Fictions
האם שחרור אלבום בפברואר דנה אותו למחשכי הסיכומים והרשימות? האם צריך להוציא אלבום מושלם בתחילת השנה כדי שרשמיו עוד ישארו באוויר בדצמבר? זו כמובן לא מחשבה חדשה, אבל אצלי היא התעצמה אפילו יותר כשחיפשתי את האלבום האחרון של Elbow ברשימות ה"חשובות". האם האלבום שסוף-סוף הפיל לי את האסימון לגבי הלהקה הזו, הוא דווקא זה שנמאס על המבקרים? לא ברור. במיוחד כשהציון הממוצע שלו במטה קריטיק הוא 80.
מה שכן ברור זה ש-Little Fictions הוא אחד האלבומים שצברו אצלי הכי הרבה קילומטראז' על הפטיפון השנה. למה אתם שואלים? בזכות כמה דברים; האופטימיות הנהדרת שנשפכת ממנו בכמויות, תכונה שלא קל למצוא שזורה באלבום אינדי שלם. הקצב הזה שעומד בבסיס האלבום ועובר, מתגבר ומשתנה כחוט שני בין השירים. מה עוד? פשוט שירי אינדי פופ נהדרים, מלאים בנפח, בלחנים ממכרים ומעל הכל בקולו הכל כך משכנע של גאי גארווי הסולן. ואם זה לא מספיק, עטיפת האלבום היא אחת היפות של השנה. אל תפספסו.

להאזנה ל-Gentle Storm מתוכו, לחצו כאן.

Mount Eerie – A Crow Looked at Me
עם האלבום הבא התחבטתי לא מעט. מצד אחד ללא ספק אחד מאלבומי השנה שלי, מצד שני האם זה הגיוני להמליץ לאנשים על אלבום שכנראה יכאב להם מאוד לשמוע, שאולי יהיה יותר מדי להכיל?
פיל אלברום, האיש מאחורי מאונט אירי, איבד את אשתו ג'נביב קסטרי (מאיירת ומוזיקאית בעצמה) למחלת הסרטן בשנה שעברה, זמן קצר אחרי שילדה את בתם היחידה. השורה האינפורמטיבית הזו לבדה מעלה רגשות קשים, אבל האלבום עצמו הוא עשרה טון של כאב מפלח. אז למה בכל זאת להמליץ על האלבום הזה? כי הוא יצירה שלמה, כנה ולא מתפשרת, כי בסופו של דבר המוזיקה שנשארת איתנו הכי הרבה זמן היא מוזיקה לא שמחה, כי למרות הכאב הגדול יש פה אמנות ברמה הגבוהה ביותר, כזו שבאה מהבטן וסוחטת את הלב. מספיק לקרוא את השורות הראשונות של Real Death, השיר הפותח, כדי להבין שלא יהיה קל לצלוח את האלבום הזה, אבל שזה יהיה משתלם:

Death is real
Someone's there and then they're not
And it's not for singing about
It's not for making into art
When real death enters the house, all poetry is dumb

וככה הוא ממשיך:

I go downstairs and outside and you still get mail
A week after you died a package with your name on it came
And inside was a gift for our daughter you had ordered in secret
And collapsed there on the front steps I wailed

אז כמו שהבנתם, זה בהחלט לא אלבום פשוט, אבל לטעמי הוא ללא ספק מהיפים והחשובים של 2017 ותוכלו להאזין לכולו כאן.


עד כאן שידורינו להפעם. בימים הקרובים תתפרסם גם רשימת השירים הנבחרים שלנו ל-2017, ההופעות הנבחרות שלנו ל-2017 וכן הפלייליסטים המשובחים שאנחנו מבשלים לכם – כי בסופו של דבר טוב משמע אזניים…

שתהיה 2018 נהדרת, עשירה ומוזיקלית מאין כמותה,
צוות הכותבים של קולומבוס

תגובות

וורדפרס: 3
  • comment-avatar

    […] קצרצר לסיכום המוזיקה האפריקאית(!) של עומר אסייס  [ אלבומי השנה | שירי השנה | הסיכום האפריקאי ] – […]

  • comment-avatar

    לא ביקרתי כאן מזמן (כי כמעט ולא מבקר בבלוגים בכלל). תענוג לקרוא, לראות ולשמוע. תודה לכם.

  • DISQUS: 0