אמריקאי בפריז – פסטיבל פיצ'פורק 2017

כתבתנו העשויה ללא חת נסעה בפעם הראשונה בחייה לפסטיבל מוזיקה בחו"ל

לא מזמן גיליתי שאני בין הקוראות היחסית ותיקות של אתר פיצ'פורק. התחלתי לקרוא אותו ב-1999, ארבע שנים מאז שהוא נפתח, בעקבות המלצה עליו בראיון שהופיע במוסף התרבות 7 לילות. זה היה האתר הבינלאומי הראשון שקראתי באופן שוטף, והחשיפה הראשונית שלי אליו היתה מבלבלת מאוד – כמעט שום דבר לא נראה לי מוכר, מלא טרמינולוגיה על ז'אנרים ומושגים שלא ידעתי מהם. כמעט ויתרתי על ההתחלה, אבל אני שמחה על שהתמדתי למרות הקושי כי אין ספק שהאתר עיצב את הטעם שלי במוזיקה. עם השנים והפיכתו של האתר לתמנון מדיה רב השפעה אני מודה שהיחסים ביננו טיפה התקררו, אבל פיצ'פורק עדיין ייצר את המודל של כתיבה על מוזיקה שכנראה הכי השפיע עלי. נקודות לזכות האתר נצברו מבחינתי בשוויון המגדרי בסיקור בו, וגם בהתעקשות של האתר לסקר מוזיקת היפ הופ ופופ שחור באותה רצינות שרוק או אוונדגארד סוקרו. לפיכך, ללכת לפסטיבל פיצ'פורק זה עבורי סגירת מעגל.
הפסטיבל עצמו נחלק לשניים – יומיים שנקראו "פיצ'פורק אוונגארד" שהתרחשו במועדונים קטנים ברובע הבאסטיל, עם מבחר של אמנים יחסית קטנים/בינוניים, ושלושה ימים במהלך חמישי-מוצ"ש במתכונת יותר סטנדרטית לפסטיבל, במה שהתברר כביתן תצוגה ענק סטייל "האנגר 11", רק של 30-40 אלף איש. מצא חן בעיני שיש גם מקום למוזיקאים פחות מוכרים, וגם היה זול יותר לרכוש כרטיסים לפסטיבל האוונגארד, אז הלכתי על כרטיסים לשלישי עד חמישי. אחרי שאת הבוקר ביליתי עם כתבתנו בפריז ניצן אנגלברג, יצאתי עם מעט חשש והרבה ציפייה בערב הראשון, לכיוון המועדון בו תכננתי לראות את כל ההופעות באותו ערב – הערב הראשון שלי בפסטיבל בינלאומי.

צילום חן מכלין

ערב ראשון – בלי דיסטנס
קפה דה לה דאנס התברר כמועדון קצת יותר קטן מהבארבי, ומשהו באווירה שלו ובעיצוב החלל מאוד הזכיר לי אותו. הגעתי לתור די ארוך בכניסה עבור הצמידים, אבל בפועל כשנעמדתי מול הבמה ניתן היה לראות שהמקום די ריק, דבר שלא הפתיע לאור השעה המוקדמת. בשבע וחצי עלה לבמה אייזאק גרייסי, מוזיקאי אנגלי שכבר הצגתי אותו בפייסבוק של קולומבוס, עליו לא שמעתי קודם. גרייסי עלה לבמה בלוק שמזוהה איתו, חולצה דקה קצרה צבעונית ופרחונית בסגנון סבנטיז, פתוחה עד לחזה. הוא ביצע מאוד במדויק את השירים שלו, עם פריטה צלולה וקול שניכר היה לראות שעבר תרגול טוב (הוא היה נער במקהלה בעברו). אין לו עדיין אלבום, אז היו בהופעה רק חומרים משני אי. פיז שהוציא בשנתיים האחרונות. לטעמי, בלט הבדל איכותי בין החומרים הישנים יחסית, שהיו יותר בנאליים, לעדכניים יותר. הוא שמר את הטוב ביותר לסוף, ביצוע ללהיט שלו " Terrified". אני חושבת שלמרות הבוסריות המסוימת, שלה ציפיתי מראש מאמן כה צעיר, יש לו בהחלט פוטנציאל להפוך למוזיקאי מצליח שעובר על הגבול של בין מיינסטרים-לסינגר סונגרייטר כמו טום אודל או הוזייר.
אחריו עלו סאנדי, הלהקה של Alex G, במקור מפילדלפיה, ארה"ב. את סנדי הכרתי ברמה בינונית. היה משהו שאהבתי בגישה שלהם, גישה נטולת יומרה וחוכמות, שהזכירה לי להקות כמו פייבמנט ו-ווילקו, מין קלילות שמאפיינת אינדי גיטרות בסגנון הזה.

באמצע ההופעה אלכס עבר מהגיטרה לקלידים, והחל משם ההופעה התחילה להיות יותר מאתגרת מבחינה מוזיקלית. עם ג'מגומים לא צפויים בין חברי הלהקה, אלכס הרשים אותי ביכולת שלו לצעוק בסגנון רוק'נרול גם בישיבה, דבר שמעטים מצליחים בו. בסיום ההופעה הוא ציין שאין להם מקום לישון, ונדמה לי שראיתי מעריצה מנסה לסדר את המצב, משהו שהעיד על האווירה נטולת הדיסטנס שהייתה שם. רכשתי מהבסיסט את האלבום Rocketואני מרוצה מהבחירה שלי גם בשמיעה חוזרת.
אחריהם עלו הלהקה הכי מוכרת באותו ערב, Big Thief, עוד להקה אמריקאית (הגיטריסט הישראלי דווקא לא היה שם). גם עליהם כתבתי לפייסבוק של קולומבוס ופירטתי על ההופעה היפה שלהם. הם גם הופיעו בבארבי השבוע.

ערב שני – חיוכים ודורמנים קשוחים
שוב שמתי פעמיי לקפה דה לה דאנס, הפעם כבר הרגשתי שאני מכירה את הדרך והרשתי לעצמי לצאת טיפה יותר מאוחר. ראשון עלה רוסטאם, מוזיקאי קצת יותר ותיק מאלו שהופיעו ביום הקודם. הוא היה חבר בלהקה המצליחה "ואמפייר ויקאנד" וגם הוציא אלבום משותף עם המילטון לייטהאוזר מ"הווקמן", אבל ציין בהתרגשות שזה הטור הראשון שלו כאמן סולו מחוץ לארה"ב. רוסטאם הוא מולטי-אינסטרומנטליסט בעל תואר בהלחנה מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית, והוא הגיע מוכן לשחזר את הצליל הבארוקי העשיר של המוזיקה שלו יחד עם רביעיית מיתרים ומתופף. הוא הוסיף על כך הרבה סימפולים – מקהלת ילדים, סיטאר, מפוחית ועוד. הוא עצמו ניגן בגיטרה החשמלית ובקלידים לאורך ההופעה.

בקליפ ל-Gwan רוסטאם מסתובב ברחבי ניו יורק עם חיוך כובש, ואני חייבת לציין שהחיוך הזה נותר על פניו כמעט כל ההופעה, דבר שפשוט הפך אותה לכיפית במיוחד. כשהוא דיבר עם הקהל הוא זרק שמות של ארצות: "יש פה מאמריקה? אלג'יר?" וקצת התאכזב שאין אף אחד מאיראן, הארץ ממנה מגיעים הוריו. יצאתי מההופעה מאוהבת בו ובמוזיקה שלו יותר מתמיד, הפעם עם תוספת של חולצה לדיסק שרכשתי.
אחריו עלו ניק חאכים (או האקים, אם מבטאים את זה בסגנון האמריקאי שמתקשה עם אותיות גרוניות) ולהקתו. אני מודה שלגביו לא ערכתי ממש את שיעורי הבית שלי, אז למרות שהשם נראה לי מוכר לא יכולתי לציין מראש אף שיר שלו. הלוק שלו ושל הלהקה היה קצת כמו גרנדדי – גברים (לבנים) מזוקנים בבגדים נוחים, וציפיתי לקבל הופעת רוק בהתאם. להפתעתי חאכים קרוב יותר לאר'אנדבי/סול אלטרנטיבי. יש אמנם נגיעות של סינגר-סונגריטר במוזיקה שלו, אבל הלהקה שלו גיבתה אותו בצליל פ'אנקי רטרו חם וכיפי. זו בהחלט הייתה תזכורת לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו. הוא מוזיקאי מהברונקס בניו יורק ממוצא דרום אמריקאי (ולדעתי גם לבנוני, בגלל השם), שהאלבום הראשון שלו -Green Twins , זכה לביקורות מפרגנות. אני בעיקר הרגשתי ברוחו של פרינס ז"ל ששרתה שם, כמעין קו מחבר בין הז'אנרים השונים שחכים פועל בהם.

כבר בהדרן חתכתי לכיוון מועדון אחר, בשם בדבום. כמו ששמו רמז, זה היה מועדון ריקודים ולא רוק, והאמת שלא אהבתי אותו במיוחד. היו שם דורמנים קשוחים מאוד, שתייה יקרה ובמה יחסית קטנה. הגעתי לסוף הסשן של מוזיקאית אלקטרונית צרפתייה בשם Okolou. היא יוצרת מוזיקה שמזכירה את הסגנון של עדי אולמנסקי או האלבום האחרון של גריימס, גרסה קצת "עקומה" של אראנ'בי. טיפה לא מקורי, אבל אהבתי את הוידיאו ארט שנלווה למוזיקה. להפתעתי, כשהיא סיימה חלק גדול מהקהל עזב, למרות שג'מילה וודס שהופיעה אחריה יותר מוכרת ממנה. אמריקאי שעמד לידי התמרמר בקול על התופעה, אבל במחשבה שניה הגיוני שלזמרת מקומית יגיע בעיקר קהל האוהדים הנאמן שלה. כך יצא שלמרות שלא הייתי שם מההתחלה, תפשתי מקום טוב בשורה הראשונה. על ההופעה עצמה כתבתי פה, ויש לציין שלדבר עם וודס פנים אל מול פנים בהחלט היה אחד מהשיאים של הפסטיבל עבורי. בשלב הזה של הערב הייתי כבר עייפה, ופספסתי את ההופעה של Hundred Waters שעלו ב-23:00 אחריה.

ערב שלישי – ככה זה כשמתאהבים
היום הזה של הפסטיבל נפתח באכזבה מבחינתי, אחרי שקו המטרו שלקחתי לכיוון המתחם של פארק לה וילט נתקע בדרך והתעכב כ-20 דקות/חצי שעה. כתוצאה מכך פספסתי את רוב ההופעה של מוזס סאמני, שהחלה בשש, והגעתי רק לשיר האחרון, Lonely World. סאמניי הוציא את אחד מאלבומי הבכורה האוהבים עלי בזמן האחרון, שילוב בין רוק קצת אלקטרוני סטייל רדיוהד/בון איוור לקול פלאצטו "שחור". מהקצת ששמעתי, ההייפ בכלל לא מוגזם – הקול שלו נסק לגבהים אופראיים מעוררי כבוד. אני מאוד מקווה שאיזה מפיק ישראלי ירים את הכפפה ויביא אותו לארץ, כי הסגנון המוזיקלי שלו די קולע לטעם הישראלי.

התגברתי על הטעם המריר הזה עם ההרכב האנגלי המקסים This is the Kit, שהקול הנשי מאוד בולט בו. הם ניגנו פולק אנגלי עם נגיעות רוק, תוך ניסיונות קלאמזיים לתקשר עם הקהל בצרפתית. הגיעו לגבות אותם כמה זמרות ליווי, ושני מוזיקאים צרפתיים – טרומבוניסט וחצוצרנית. עם כובעים צמריריים חמודים הם הגיעו מוכנים לקור ששרר בחוץ.

לאחר מכן הופיעו שני הרכבים אלקטרוניים צרפתיים, שפחות קולעים לטעם האישי שלי. ההופעה של Chassol לא עניינה אותי במיוחד, והלכתי לחפש שתייה. אחריהם הופיעו Rone, שהיו טיפה יותר מעניינים – זהו צמד שמורכב מדי ג'יי ומתופף. הם הגישו טכנו מסיבתי עם אלמנטים שלקוחים מקראפטוורק, דאפט פאנק ואייר – סגנון אירופאי קצת "קר". ההוספה של תיפוף חי בהחלט סייעה להפוך את זה ליותר מעניין, מכיוון שבניגוד ל-Chassol לא היה וידיאו ארט ברקע. לא כוס התה שלי אבל בהחלט הרקיד את הקהל.
בשלב הזה של הפסטיבל כבר התחילו להתווסף יותר אנשים, ושמתי לב שהקהל מבוגר יחסית בהשוואה למה שראיתי עד כה – הגיל הממוצע היה יותר לכיוון 40, עם הרבה גברים עם קרחות או שיער מאפיר בקהל. זה הגיוני מכיוון שחברי הלהקה שעלו אז,Ride , נמצאים בטווח הגיל הזה וחוו את שיא הצלחתם בשנות ה-90. מבחינתי זו הייתה חוויה מתקנת, כי אני בשנות התשעים אמנם אהבתי מאוד להקות גיטרה אנגליות, אבל לא ראיתי אף אחת מהן מופיעה בזמן אמת. ההופעה הורכבה מתמהיל של חלוקה שווה בין חומרים מהסבב הראשון של הלהקה משנות התשעים, וקרתה גם הפתעה נעימה מאוד – השקה של שיר חדש, שרק יצא כסינגל ביום למחרת, בשם Pulsar. אהבתי את השיר שכשמו היה מורכב מפולסים של פידבק, והוא בהחלט מעורר את התיאבון לאלבום חדש נוסף, מה שמוכיח שהאלבום מהשנה הוא לא אלבום קאמבק חד-פעמי. שלא במפתיע, הקהל (וגם אני) הגיב הכי בהתלהבות מהשירים מאלבומם המופתי הראשון, כמו השיר הזה.
למרות הנוסטלגיה למשמע שירים יותר ישנים, גם השירים מהאלבום החדש נשמעו טוב בהופעה חיה, כמו הקטע הזה שצילמתי.

אם גם לכם הסאונד נשמע ממש טוב וכמו בגרסה המוקלטת, זה לא במקרה. בהופעה הזאת ראיתי תופעה של פרפקציוניזם לסאונד שמעולם לא נתקלתי בה בחיי. בצד השמאלי של הבמה עמד טכנאי גיטרות עם מעמד ועליו לא פחות מ-4 גיטרות נוספות, וכל שיר שני בערך הוא ניגש והחליף את לגיטרה מכוונת.
בסיום ההופעה של רייד עמדה בפני בחירה אכזרית. מארגני הפסטיבל סידרו כך שהיו שתי במות גדולות בגודל זהה בשני צדי האולם, וכל הקהל זז מקצה לקצה לסירוגין. כדי לצפות בהופעה הבאה, קווין מורבי, הייתי צריכה לנטוש את המקום המוצלח שהשגתי קרוב לבמה, בשורה השלישית ובמרכז. אם קודם לעבור במות לא היווה בעיה רצינית כי לא היו הרבה אנשים, כרגע היה כבר מלא מספיק שאם אזוז אאבד את המקום. בסופו של דבר בחרתי באופציה של "צומוד", ולהפתעתי נתקלתי בחן, ישראלית שאני מכירה בפייסבוק שבכלל במקור יידעה אותי על הפסטיבל. מה שמוכיח שגם בקהל של עשרות אלפי אנשים, ישראלים תמיד מוצאים אחד את השני גם מבלי לתאם מראש. אז נשארתי לפטפט איתה ועם חברותיה, ולצערי את ההופעה של מורבי שמעתי רק מרחוק.
אחרי המתנה של כ-50 דקות עלתה על המסך הודעה כמו במחשב של – Please Stand By שגרמה לפרץ של שאגת שמחה מהקהל. בדיוק ב-23:10, בדייקנות אירופאית אופיינית, עלו ההדליינרים של הלילה, הנשיונל. הלהקה הגיעה ישר אחרי קונצרט צדקה עבור קרן אובמה בשיקגו (והם הודו במיוחד לחברי הצוות שאפשרו להם להגיע תוך 12 שעות מארה"ב לפאריז) ונראה שהמפגש עם הנשיא לשעבר השאיר את חברי הלהקה במצב לוחמני במיוחד מבחינה פוליטית. לאורך ההופעה מאט ברינג'ר הסולן וברייס דסנר הגיטריסט, שניהלו את רוב הדיבורים, הכניסו כל מיני הערות סרקסטיות על המצב בארה"ב כיום, כולל קריאת Fuck Trump . הפתיעה אותי קצת פריקת העצבים שהתרחשה על הבמה, ותהיתי עד כמה אמנים ישראלים מוכנים לדבר בחו"ל על הפוליטיקאים שלנו שמביכים אותם.
ההופעה עצמה של הנשיונל הצליחה להתעלות אפילו על הציפיות שהיו לי לפניה. אני הרי מכירה את השירים, צפיתי בהופעות חיות שלהם ביו-טיוב, אבל זה דבר שונה לחלוטין לחוות את האנרגיות שלם מיד ראשונה. הקול של מאט ברינג'ר הסולן היה חרוך ממה ששיערתי, ובכללי הוא היה די דומיננטי במיקס. בחלק מהשירים הוא אפילו נשמע קצת דיבורי, כמו בוב דילן, ששיר שלו הושמע לפני תחילת ההופעה. הופתעתי לגבי כמה תקשורת מתרחשת בין הקהל ללהקה – עבור חבורה ששרה שירים מלנכוליים ומופנמים הם דווקא אוהבים לדבר עם הקהל ולתקשר איתו בצורה לא מילולית.

אם בתחילת ההופעה חשבתי שזה קצת מוגזם, במהלכה הם הצליחו לשבור את ההגנות שלי ולכבוש אותי לחלוטין. ברינג'ר זז על הבמה בתזזיתיות ללא הפסקה, מחווה תנועות ידיים לכיוון הקהל וזז לקצה הבמה כל הזמן. הוא אף ירד ממנה פעמיים, פעם אחת לכיוון שלי, במעין מיני קראודסרפינג שקרב אותו כמעט במרחק נגיעה ממני (ראיתי בעיקר קצוות שיער בלונדיני), ופעם נוספת לצד השני של הבמה. לא ראיתי בדיוק מה קרה שם אבל הבקליינרים נדרשו בעקבות השיטוט שלו לגלגל מלא כבל מאריך למיקרופון, עד כדי כך שאחד הפועלים נעמד על קצה הבמה עם הכבל בניסיון נואש להאריך אותו קצת עם הזרוע שלו. זה היה קומי ומאוד מרגש, כי הקהל ליד ברינג'ר כמובן פשוט השתגע משמחה. גם ברייס דסנר לא טמן ידיו בצלחת והוא הציג חיבה לתעלולי גיטרה סטייל ג'ימי הנדריקס (את אחת ההנפות האלה קלטתי במצלמתי בקטע סולו במהלך השיר "Guilty Party", מתחיל באזור 2:47). הלהקה הדליקה את אורות האולם מספר פעמים במהלך ההופעה, לא פעם אחת או פעמיים כמקובל אלא איזה 4-5 פעמים. התחושה הייתה שהם רוצים לראות את הקהל, לא פחות משהוא רוצה לראות אותם.

השיא של ההופעה עבורי היה השיר השישי מתוך 16 שהיו בהופעה, Bloodbuzz Ohio . זה השיר הראשון שלהם שהכרתי ולכן יש לו ערך סנטימנטלי נוסף עבורי. כפי שניתן לראות בקליפ המתעד את השיר, התאורה הייתה אדומה, כמו הדם בשם השיר. הרגע בו הגיעו לפזמון I still owe money to the money I owe גרם לי להרגיש שאם כבר להיות חייבים כסף, אז להיות חייבים כסף על הופעה כזאת זה לגמרי מוצדק.

דבר נוסף שגרם לי לאהוב את הלקה היא היכולת שלהם לפרגן. הסולנית של This is The Kit הודתה לנשיונל במיוחד ואמרה שהם דאגו להזמין את להקתה לפסטיבל, ובסיום ההופעה גם הנשיונל הודו לכל הלהקות שחיממו אותם. כפי שציינתי הם גם הודו לצוות שלהם, ובמפתיע הזמינו את הדי ג'יי Rone להתארח בשיר האחד לפני האחרון, שיר הנושא של האלבום החדש Sleep Well Beast. בהתחלה אני מודה שהנוכחות שלו על הבמה נראתה לא קשורה קצת, אבל ככל שהשיר התמשך הוא הכניס יותר אלמנטים של קלידים פסיכדליים וצפצופים אלקטרוניים שהשתלבו היטב עם השיר.
ההופעה הסתיימה ללא הדרן, אחרי שעה ועשרים דקות, שזה מצד אחד טיפה מבאס אבל מצד שני אפשר לי לקחת את רכבת המטרו האחרונה לכיוון מרכז העיר. יצאתי בתחושה של מצטרפת לכת חדשה, מאמינה נלהבת ביכולת המופלאה של הנשונל להעביר את קהל המאזינים והפופים חוויה רגשית אינטנסיבית. זה היה סיום מספק ומלא אנרגיות לשלושה ימים גדושי קסם מוזיקלי, גם מהסוג היותר צנוע של הופעה אינטימית וגם מהסוג של הופעה המונית בה הקהל שר בקול ניחר יחדיו את מילות השיר.

credit Kyle Lewis

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar
    רועי רז 2 שבועות

    כתוב נהדר!
    הצלחת להעביר לי את התחושות שלך
    ועוד יותר הדלקת אותי על הנשיונל שעם המודעות הפוליטית שלהם לא הייתי בונה שיגיעו לכאן…..

  • comment-avatar

    כיף לקרוא על הנשיונל, וגם מבאס, כי פספסתי אותם בפריז ביום אחד בלבד מכל מיני סיבות. מאוד נהניתי מההופעה האחרונה שלהם שתפסתי.
    מוזיקאים בישראל לא מדברים על פוליטיקאים מקומיים שמרגיזים את עצמם גם בארץ…

  • DISQUS: 0