Homeאלבומים חדשים

למה לא – שי אברהמי על האלבום החדש של ההרכב "לא"

האלבום החדש של "לא" הוא המנון למינימליזם, במובן הטוב של המילה


דווקא
רק סבלנות משתלמת, ובאמת, רק אחרי שתי דקות של מוסיקה אינסטרומנטלית נפתח השיר הראשון באלבום, ומנחית אותך למקום שונה לחלוטין מהאווירה החרדתית-קופצנית של קטע הפתיחה לתוגה פסימית ולירית שנמשכת מכאן והלאה לאורך כל שירי האלבום, בטקסטים שצבועים השקפת עולם של אדם שראה מספיק בכדי לדעת שהדרמות האמתיות של החיים קורות בשקט ולאו דווקא מתפוצצות.
לא הם יצור כלאיים מעניין ביותר – פרויקט אקוסטי לחלוטין אותו מוביל אחד מעמודי התווך של רוק הגיטרות היותר רועש בארץ, אחד גיא שמי (מידנייט פיקוקס, מרסדס בנד, אינפקציה) שאתם מכירים, אפילו אם לא ידעתם את זה עד עכשיו, פשוט כי הוא ניגן ומנגן בכל מקום כמעט. בניגוד לרזומה שהוא מביא איתו משלל התחנות בדרך, את הלהקה שלו בחר גיא להוביל בדרך שונה לחלוטין. הרכב מינימליסטי ביותר (אקוסטית, קונטרבס, והרמוניות) בשירים שמולחנים בצורה פחות מקונבנציונלית על משולש הגבולות שבין פולק-רוק, ג'אז וקלאסית. נכון, מדי פעם מתפלק איזה פזמון חוזר, אבל לרוב המוטיב בשירים הוא לירי או לכל היות ליין של גיטרה. האקורדים שבורים, המעבר בינם איננו מתבקש – ועוד פחות מכך הולכת הקולות בהרמוניה. התחושה שמתקבלת היא של אגרטל שמישהו שבר בכדי להדביק – לא מובן לחלוטין עד שלוקחים בחשבון את הזווית האסתטית. מהבחינה הזאת, הבחירה לקרוא לאלבום 'דווקא' הגיונית, אבל אל תטעו – למרות ההרגשה שאפשר לקבל שמישהו ניסה לשבור את הכלים רק כדי לצאת מתוחכם, זה לא המקרה כאן.

נסתפק במועט
השירים ברובם מקסימים – פיסות קטנות של חיים, כמה דקות מפה, יום עבודה משם, הרהורים קיומיים בזמן שאתה שותה את הקפה של הבוקר וחושב על האקסית. הכל מנוסח בצורה מדוייקת – כמו ששמי ויהלי סובול ניסחו בעצמם בשיר הסוגר – שירי הייקו עושים את זה ב7 הברות.
ישנו מאמץ (מוצלח) לסכם את הרעיון של כל שיר במינימום הנדרש לכך ברמה הטקסטואלית והעיבודית כאחד. בכלל, איך אפשר שלא להתאהב במשפט מלא סתירה עצמית כמו 'אם היינו אנשים מבוגרים לא הייתה נכנסת אלינו ללקסיקון מילה (כמו קל)'? האלבום פשוט מלא במשפטים נהדרים כאלו, גם כשהשירים עצמם מדברים על פגישת עבודה עם לקוח שלא משלם בזמן, ממציא תירוצים מטופשים ולא סותם את הפה בשעה שהוא לא טורח להגיע לנושא העיקרי במהלך כל השיחה, מה שבטח מתאר את ההרגשה שעברה בראשו של כל עצמאי ישראלי אי פעם.
וכמובן, ההרמוניות בשירה. איזה כיף. אין הרבה הרכבים ישראלים שמשקיעים כל כך הרבה בהרמוניה או נותנים לה מקום כל כך בולט בערך מאז ימי כוורת – לשמי וניר וקסמן יש חיבור מצוין בקולות, והם לא נוטים ללכת למקומות הסטנדרטים – התחושה שמתקבלת היא של תזמור למקהלה כנסייתית, גם בשתי קולות בלבד.

למה לא?
לא הכל מצליח לפגוע בדיוק במקום. השירים היותר מהירים עבדו עלי יותר טוב מאשר האיטיים שלעיתים סבלו מהמחלה של להקות מינימליסטיות – הקושי להבחין מתי שיר מסוים נגמר ועברנו למשהו אחר. יש מקומות שהליריקה התאמצה מדי וחצתה את קווי גבולות הניסיון להיות שנונה. שני הקטעים האינסטרומנטליים הקלאסיים מתוזמרים היטב, ואין ספק שקלימבה ככלי ליווי עיקרי זה רעיון שטרם יצא לי להיתקל בו במוזיקה מערבית, אבל לאזני הם לא משהו שעומד ברף של 'מתחשק לי לשמוע בפני עצמו' מחד, ומאידך לא הרגשתי שהם באמת מתבקשים בכדי לתת מבנה שלם לאלבום.
אבל כל התלונות האלו בטלות בשישים – בסופו של דבר יש פה אלבום נהדר, לחלוטין לא שגרתי, כתוב בצורה קצת מטורפת ומבוצע על ידי הרכב סופר מוכשר (בעוונותי לא הזכרתי את גיא לוי עד כה, קונטרבסיסט הלהקה שעושה עבודה מצוינת ומדויקת לכל אורך הדרך), ואם בכל זאת הייתי צריך לסכם במילה אחת אז היא צריכה להיות 'כן'.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0