Get Schwifty: ירון ברוידא על המוזיקה של "ריק ומורטי"

השבוע הסתיימה העונה השלישית של אחת הסדרות המטורפות בשנים האחרונות: "ריק ומורטי". הזדמנות מעולה להתחקות אחר המוזיקה הלא פחות מטורפת שמלווה את הסדרה. וובה-לבה-דאב-דאב!

 

כשאנשים שלא צופים ב"ריק ומורטי" שואלים אותי מה הופך אותה לסדרה כה גדולה (נשבע שזה קורה מדי פעם), אני עונה שאופן הצפייה בה מהווה מעין גרסת מראה מהופכת לסרטי איכות אירופאיים בשחור-לבן שנמשכים שלוש שעות. אם שם הצופה צריך "להתגבר" על השתיקות הארוכות, העריכה האיטית והשפה הזרה, כדי להגיע לחוויית צפייה מתגמלת, הרי שב"ריק ומורטי" הצופה צריך לדלג מעל משוכת בדיחות הפלוצים, העריכה התזזיתית והקולות הצווחניים, כדי להגיע לתובנות קיומיות והארות פילוסופיות מורכבות. חוץ מזה, כל חמש דקות בערך מופיע כאן רעיון תסריטאי שהיה יכול להחזיק בכיף סרט מד"ב שלם, בלי להגזים.

על אף שפרק הפינאלה של העונה השלישית שהסתיימה עכשיו היה קצת חלש לאור הסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה הסדרה, זו בהחלט הייתה עונה מספקת, שכללה כמה מהרגעים המוצלחים ביותר בהרפתקאותיהם של ריק ומורטי. הסדרה – למי שאין ברשותו גוגל – מלווה את ריק סאנצ'ז, מדען מטורף, גאון, נרקיסיסט ואלכוהוליסט, שגורר את נכדו התמים מורטי למגוון הרפתקאות מסוכנות ברחבי אינספור מציאויות מקבילות. כל זה מתרחש בזמן שהמשפחה שלהם (אבא ג'רי, אמא בֶת', והאחות הטינאייג'רית סאמר) די מתפרקת לנו מול העיניים. אבל עזבו אתכם מפרטי עלילה, גם ככה אם אתם קוראים רשימה זו, אתם כבר בטח מעריצים של הסדרה (ואם לא, עזבו הכול ולכו לצפות עכשיו). אנחנו כאן בשביל המוזיקה, שתפקידה בסדרה הוא משמעותי ביותר, וגם נבדל במידת מה מפסקולים של סדרות אחרות.

התפרסות העלילה על פני מרחב אינסופי של מציאויות, דורשת גישה ייחודית כשזה מגיע לאופן בו אמורה להישמע מוזיקה – וסאונד באופן כללי – ביקומים שונים, או בסיטואציות שאינן יכולות להתקיים במציאות שלנו. כפועל יוצא, נאלץ איש הפסקול הראשי (והיחיד) של הסדרה, ריאן אלדר, לספק תוצרים חריגים, כמו למשל לייצר מוזיקת רקע לסצנת חלום על אורגיית סאדו-מאזו חייזרי, או להלחין שיר המנוגן ע"י להקת חייזרים שמודחת בצורה אכזרית מתוכנית כישרונות בין-גלקטית. בסרטון הקצר והחביב הבא, אלדר מספר על הבקשות המשונות שהוא מקבל מיוצרי הסדרה:

בין היתר, אלדר נדרש לכתוב לאחד הפרקים קטע שנקרא "מוזיקה אנושית", או במילים אחרות, להדגים כיצד תישמע מוזיקה של בני אנוש בתוך סימולציה שמופעלת ע"י חייזרים ועובדת בהספק מינימלי. התוצאה: דימוי ממוחשב בסיסי של שני התווים "דו" ו"רה" חוזרים על עצמם באופן רפטטיבי. האם מסתתרת כאן אמירה על חוסר העומק והיצירתיות של האנושות בכללותה? לא יודע, אבל נראה שג'רי דווקא די נהנה מזה.

בסיומו של אותו פרק, לאחר שג'רי מגלה שהיום המשמעותי ביותר בחייו היה בסך הכול חלק מהדמיה לא מתוחכמת במיוחד, נוחת עליו באופן די צפוי דיכאון קיומי. ריק, הסוציופת משהו, לא ממש מתאמץ לנחמו, ובנוסף לכך גורם באותו רגע להכחדת ציוויליזציה שלמה של חייזרים. באקט של שמחה לאיד ושביעות רצון עצמית, ריק משעין את כיסא החללית אחורה, ושם במערכת את הקטע הבא שכולו משדר ניצחון. גם אם אתם לא מכירים את השם ג'רי ראפרטי, ודאי תזהו את נעימת הסקסופון החרושה מתוך שירו "Baker Street" משנת 1978.

עוד ברוח שנות השבעים: אחד הקטעים שנכתבו במיוחד לריק ומורטי, הוא שיר שכולו חיקוי מופרך לדייויד בואי, אשר מושר ע"י ענן גז טלפתי שמכונה "Fart". בטוב טעם. לצורך השירה, היוצרים גייסו את ג'מיין קלמנט, הניו זילנדי הכי קורע ביקום (שלנו לפחות), ולא במקרה: למי שלא שזוכר, קלמנט כבר יצר בעבר מחווה פארודית מעולה לדייויד בואי בסדרת הקאלט "Flight Of The Conchords" – סדרה שמצריכה כתבת "בינג' ליסנינג" משל עצמה.

בצד הסצנות המצחיקות והמטומטמות, "ריק ומורטי" גם טומנת בחובה כמה רגעים מרגשים באמת, וזה כבר מצריך סוג אחר של מוזיקה. אנחנו רגילים לשמוע שירים של הרכבי אינדי מיוסרים משובצים בסדרות דרמה, מתח או קומדיה (ראו ערך "האנטומיה של גריי", "שקרים גדולים קטנים", "סקראבס" ועוד סדרות ששחר רודריג אוהבת). לרוב, יגיע השיר ברגע דרמטי של נשיקה רומנטית או פרידה קורעת לב. אבל איכשהו, לשמוע שיר אינדי כרקע לסצנה שבה מדען אינטר-גלקטי שיכור מנסה להתאבד באמצעות קרן לייזר לאחר שהוא נזרק ע"י אהובתו, שהיא במקרה יישות חייזרית מתקדמת, לא לפני שהוא כותש לאפר יצור קטן וחסר אונים – ובכן, זה טיפה חריג.

מדובר באחת הסצנות החזקות ב"ריק ומורטי", והעוצמה שלה משודרגת בכמה רמות בזכות השיר של ההרכב הלא ממש מוכר Chaos Chaos – שתי אחיות צעירות ומגניבות מסיאטל, שאחראיות גם לשני שירים נוספים שנכתבו במיוחד לסדרה. השירים הללו הרבה פחות רציניים מהשיר הקודם (בלשון המעטה), והם כוללים גם את קולותיהם של יוצרי הסדרה: האנימטור ג'סטין רוילנד, ודן הרמון (שיצר גם את "קומיוניטי"). השיר הראשון, אשר באופן מפתיע הצליח להשתחל לאחרונה למצעד הבילבורד האמריקאי, נקרא Terryfold, והוא כל כך מגוחך שמומלץ לשמוע אותו רק אחרי שהסנפתם קריסטלים קלאקסיאנים שהגיעו מיקום מקביל.

השיר השני, שמופיע לקראת סוף העונה שהסתיימה זה עתה, הוא אפילו יותר מטומטם, ועל כך יעיד גם שמו המקסים: "Fathers and Daughters (Doo-Doo in My Butt)". אני חייב להודות שעל אף טימטומו, השיר הזה גם הצליח לרגש אותי – מפני שהוא מגלם בתוכו את הקשר הרגעי שנוצר סוף סוף בין רִיק האב המנוכר, לבין בִתו היחידה בת', שבמשך שנים רק מחפשת לקבל ממנו שביב של אהבה. בנוסף, השיר מבטא את תמצית הגישה הסיפורית של "ריק ומורטי": הומור הקקי-פיפי הרדוד מחד, והרגעים העמוקים ומלאי הרגש מאידך – שני הקצוות האלה משתלבים זה בזה באופן תמידי. גרעפסים ותהיות קיומיות: אי אפשר לקבל את האחד בלי השני, והקסם האמיתי נוצר בהתנגשות ביניהם.

ואם ברגש עסקינן, בואו נצלול עוד יותר לעומק. לשמחתי, דן הרמון וג'סטין רוילנד רוחשים חיבה מיוחדת למוזיקת אלטרנטיב מהניינטיז, ונוהגים לשבץ ברגעי מפתח שירים שעושים לי נעים בבלוטות הנוסטלגיה, כמו הקטע הבא שמציג את אחד הרגעים הכי נוגעים ללב בסדרה. בשלב זה נדרשת *אזהרת ספויילר חמורה* למי שממש איטי ועוד לא סיים את העונה השנייה. הקטע הזה מרגש במיוחד, גם מפני שזהו אחד הרגעים הבודדים שבהם ריק מקריב את עצמו למען המשפחה, וגם מפני שהוא מלווה באחד השירים הכי מטלטלים שנכתבו אי פעם: "Hurt" של ניין אינץ' ניילס. זה מעניין, כי אני חושב שאם הייתי נתקל בשיר הזה בכל סדרה אחרת זה היה נשמע לי מאוס ומאולץ. אבל דווקא פה, בסדרת מדע בדיוני מונפשת, רוויית סרקזם וציניות – פצצת הדיכאון הזו מתיישבת לי בול.

הקטע הבא, שנחשב בעיני רבים למכונן ביותר בסדרה, מתרחש באמצע העונה הראשונה, לאחר שריק הופך בטעות את כל תושבי כדור הארץ ליצורים דוחים ומעוותים סטייל סרטי דייויד קרוננברג. ללא יכולת להשיב את המצב על כנו, נאלצים ריק ומורטי לחפש מציאות מקבילה שבה יוכלו להמשיך את חייהם יחסית כרגיל. הם מצליחים למצוא יקום זהה בדיוק לשלהם, שבו ה"ריק ומורטי" המקבילים להם מתים בשוגג בדיוק באותו רגע על ציר הזמן, וכך למעשה הם יכולים להתגנב לאותה מציאות, לקבור את "עצמם" המתים, להחליף אותם, ולהמשיך לחיות במציאות החדשה מאותה הנקודה כאילו כלום לא קרה. החוויה הטראומתית הזו משפיעה עמוקות על הנער האומלל מורטי, שמאותו רגע לא יכול להתבונן על עצמו או על העולם באותה צורה. השיר שמלווה את הסצנה הקודרת הזו, הוא בחירת פסקול מושלמת: "Look On Down From The Bridge" של מאזי סטאר.

אבל תואר הבחירה הכי מקורית לפסקול הסדרה, הולך לעניות דעתי לשיר המלווה את תמת "מורטי הרשע", הדמות המסתורית שהניבה הכי הרבה תיאוריות מעריצים מופרכות. מדובר באמת בדמות מטרידה וקריפית (בעיקר כי קשה לעכל את מורטי החמוד כרשע סאדיסט), ובהתאם, השיר שנבחר ללוותה הוא מטריד וקריפי למהדרין: "For the Damaged Coda" של בלונד רדהד. לא בכדי השיר הזה יפה עד כאב, שכן הוא מבוסס בצורה חופשית על יצירה קלאסית לפסנתר של לא אחר מהמלחין האגדי פרדריק שופן. שווה לשמוע את שתי היצירות אחת אחרי השנייה, כל אחת מדהימה בדרכה שלה.

מלבד אלטרנטיב ניינטיז, שוגייז ואינדי מיוסר, יוצרי הסדרה גם מרבים לתבל אותה בהיפ הופ. זה כולל כתיבת שירים מקוריים, כמו למשל קטע ראפ טראשי ומאוד מוזר שחוגג את חברותה של סאמר עם יצורת כלאיים המשלבת כבשה, פייה, חדת קרן ובלרינה. וכמובן, איך אפשר לשכוח את השיר שזכה בתחרות "כוכב נולד" האינטר-גלקטית והציל את כדור הארץ מכיליון: בפרק "Get Schwifty", ריק ומורטי נאלצים לאלתר שיר על המקום, כדי להציל את האנושות. מורטי כמובן נלחץ מכובד האחריות, אבל ריק, בניסיון להרגיעו, מטיח בו את המשפט שנוגד כל סברה מוכרת: "Good music comes from people who are relaxed". כן, ברור.

עוד קצת היפ הופ? יאללה. כשריק וסאמר נכנסים לכושר ומנפחים שרירים על מנת שיוכלו להכניס מכות רצח לשטן בכבודו ובעצמו (סיפור ארוך), מונטאז' האימונים שלהם מתהדר ב"X Gon' Give It To Ya" המרים של DMX. בדרך הם מרביצים לעוד כמה אנשים שמגיע להם. אבל השיא (בינתיים) מגיע עם האירוח של הראפר לוג'יק בתפקיד עצמו, כאשר הוא בא להופיע בפסטיבל חללי שאירגן ריק. כבוד!

לסיום, אשאיר אתכם עם חוויה פסיכדלית חוצת יקומים. זה מה שקורה כשמורטי שומט מידיו בטעות מבחנה עם נוזל לא מזוהה. המוזיקה ברקע היא הגרסה האינסטרומנטלית לשיר "Thursday In The Danger Room" של הצמד המעולה Run The Jewels, והקטע הזה הוא פשוט מדהים מבחינה ויזואלית ואודיאלית כאחד. אז נתראה בעונה הבאה, ותזכרו: אף אחד לא קיים בכוונה, אף אחד לא שייך לשום מקום, וכולנו הולכים למות. בואו נשמע קצת מוזיקה?

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    עומרי 2 חודשים

    כתבה נהדרת!
    תודה רבה

  • DISQUS: 0