חמישים גוונים של שחור: שחר רודריג על החדש של הנשיונל – Sleep Well Beast

רגע לפני שהקול של מאט ברנינג'ר בא לכבות את האור, ממש לשניה, יש הבהוב של אופטימיות ונדמה שהאלבום החדש של הנשיונל לא ישאב את המאזין לבור ללא תחתית. ובעצם, לשיר הפותח את האלבום קוראים Nobody Else Will Be There… מה חשבתי לעצמי? בשניה ה-00:20 לשיר – הנמוכים הגיעו. אנחנו צוללים הישר לתחתית, ללועה של החיה הישנה היטב. אולם גם בתוך בטן החיה – השחור הוא לא בדיוק שחור:

Goodbyes always take us half an hour
?Can’t we just go home
Nobody else will be there then
Nobody else will be there

אם ב-Nobody Else Will Be There הבית הריק הוא המקום אליו רוצים להגיע, ב-Day I Die הוא הצל הזה שמעיב על היחסים: Let's just get high enough to see our father's houses – הבית הוא העבר, הוא העתיד, הוא המקום שמגיעים אליו לבנות משהו חדש בצל הישן.

בכנות? מעולם לא הייתי מחובבי הנשיונל, ובכל-זאת, ההאזנה ל-Sleep Well Beast סקרנה אותי, בעיקר מכיוון שהסינגלים ששחררו תפסו לי את האוזן יותר מבעבר. האלבום, שהופק על-ידי הנשיונל עצמם באולפן החדש של ארון דסנר חבר הלהקה, מתוזמר יותר ומגוון מוזיקלית יותר מקודמו המוערך, Trouble Will Find Me, ולטעמי זה עושה להם רק טוב; Guilty Party המורבידי-אך-קצבי, The System Only Dreams in Total Darkness (שתכל'ס נשמע מהשם כמו שיר של פאת'ר ג'ון מיסטי יקיר הספינה) ו-Carin at the Liquor Store שמייצג בצורה נאמנה את עטיפת האלבום: אור קטן בחשיכה.

אנקדוטה קטנה בעניין העטיפה הנפלאה של האלבום: נדמה שלאחרונה קיים מן טרנד כזה "להחשיך" עטיפות אלבומים; Sleep Well Beast הזכיר לי כמה עטיפות שיצאו לאחרונה ובמיוחד זו של The War On Drugs שגם בה העין נמשכת לפינה הימנית התחתונה. בניגוד לחלק מהעטיפות המשתמשות בפלטת הצבעים הכהה יותר, ההאפלה של Sleep Well Beast מעבירה באופן מושלם את התחושה של האלבום: נקודת אור בתוך מקום עצוב, חשוך, אולי גם כזה שמתאבל על משהו שאבד אבל בפתח של משהו חדש? כמאמר Born To Beg:

New York is older
And changing its skin again
It dies every ten years
And then it begins again

הנשיונל תמיד עשו מוזיקה מאוד אישית ונוגעת, וגם ב-Sleep Well Beast הטקסטים ממשיכים להיות מאוד אישיים, גם אם לא תמיד הכי ברורה הסיטואציה אותה הם מציירים. אחד המרגשים ביותר היה, לטעמי, צריך לנעול את האלבום: Dark Side of the Gym. עם זאת, זוהי בוודאי לא תכנית כבקשתי ושיר הנושא מתוך האלבום הוא זה שנבחר לנעול אותו. השיר Sleep Well Beast לא סתם נקרא כך – הוא לחלוטין עובר בתור שיר ערש, ואולי הוא נבחר לנעול את האלבום במכוון; פתאום הקול של ברנינג'ר חוזר לשבלוניות ולמונוטוניות שלו, האלקטרוניקה של האחים דסנר גם היא רפטטיבית וללא גבהים או עמקים שהאוזן (שלי, לפחות) מבחינה בהן.

חובבי הנשיונל? האזינו עד הסוף. זהו אלבום הנשיונל הראשון שלכם, או לפחות הראשון בו התחלתם להתמיד? זכרו, הטכנולוגיה לרשותכם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0