לב קטן גדול: בינג' ליסנינג ל"שקרים גדולים קטנים"

קחו לכם תרגיל בית:

זיהיתם את כל השירים? נו, אל תתרגשו יותר מדי. אם נולדתם בשנות ה-80 או ה-90, כנראה שתדעו לזמזם ואף לשיר את כל השירים לעיל ורבים נוספים. הנה, קחו לכם פיסת נוסטלגיה נוספת און דה האוס:

אמנות פסי הקול, בוודאי אלו לסדרות, היא אמנות שממשיכה להשתבח עם השנים ובשנות האלפיים אף התחדדה לכדי מאסטרפיס ככל שמנעד התסריטים וההפקות מתרחב ומאפשר שילוב מוזיקה פחות פופולרית או קונבנציונלית. "שקרים קטנים גדולים" היא סדרה מאוד מפתיעה בהקשר הזה – לא מדובר בסדרה נישתית ליודעי דבר, להיפך. העלילה מתארת רצח שהתרחש בעיר מונטריי, עיר לבנה למדי ומיוחסת, מנקודת המבט של האנשים החיים בה; הקאסט שנבחר לסדרה רק מדגיש עד כמה היא פונה לקהל הרחב: ריס ווית'רספון, ניקול קידמן וזואי קרביץ (כן, הבת של) הן רק חלק מרשימת הכוכבים המופיעים בסדרה בת שבעת הפרקים מבית היוצר של HBO.

אז למה מפתיעה? מכיוון ש"שקרים קטנים גדולים" היא אולי סדרה להמונים, אך המוזיקה בה היא הכל חוץ מהמונית או סטנדרטית, והדרך בה התסריטאים בחרו לשבץ חלק מהשירים תקרוץ ודאי לכל חובב מוזיקה שאמר לעצמו בילדותו: "כשאגדל, אהיה עורך מוזיקלי של סדרות טלויזיה" (משפט שאמרתי לעצמי ולפעמים, גם ממרום העשור הרביעי לחיי, עוד אומרת). הכותבים של "שקרים קטנים גדולים" בחרו להפקיד את שיר הפתיחה של הסדרה בידיה של קלואי, בתהּ של אחת הדמויות הראשיות. כבר בפרק הראשון קלואי מקנזי בת השש מצהירה שתגדל להיות עורכת מוזיקלית, ובפתיחה של הפרק הראשון מתברר שמדובר בילדה בעלת חוש טעם מפותח במיוחד שכן היא "בוחרת" את Cold Little Heart של מייקל קיוואנוקה.

השיר הזה, מתוך האלבום Love & Hate, הוא אחת הפנינים המשובחות ביותר שיצאו במהלך 2016 ומכאן קשה מאוד לעלות. ובכל זאת, איכשהו קלואי מצליחה כל פעם להפתיע בטעם המשובח שלה, אולם גם יתר הדמויות מצליחות לשבץ בסדרה שירים לא פחות מפתיעים ומשובחים כגון Super Rich Kids של פרנק אושן, Casimir Pulaski Day של סופיאן סטיבנס ואלופי תחיית הארנ'בי של ימינו (לצד קיוואנוקה): ליאון ברידג'ס וצ'ארלס בראדלי.

מאחורי פס-הקול עומדים הבמאי ז'אן-מארק וואלֵה והעורכת סוּ ג'ייקובס. השניים, שעבדו יחד גם על סרט אחר בכיכובה של ווית'רספון (Wild), אוהבים לעבוד בצורה שונה ובמקום לייצר מוזיקה במיוחד עבור הסדרה, הם משבצים בה שירים שיתאימו לדמויות, שיניעו את העלילה קדימה ושייתנו את הטון המתאים בכל רגע ורגע. בריאיון למגזין ורייטי, וואלֵה אומר: "אני בעצם דיג'יי מתוסכל שעושה סרטים". הדיג'יי המתוסכל הזה נתן לכל אחת מהדמויות את הסגנון שלה לא רק בקול, במראה ובמילים ששם בפיהן, אלא גם המוזיקה שנכנסת פנימה היא מאפיין מהותי בהבנת הדמות – החל מג'יין ומוזיקת הריצה הבועטת ומשולחת הרסן שלה, זיגי בן השש והחיפוש שלו אחרי האב האבוד שלו ב-Papa was a rolling stone וכלה בפרק הסיום שכל כולו אלביס פרסלי על שלל סגנונותיו (ולא אוסיף ואספיילר).

לעיתים הטעם המוצלח בהגזמה של קלואי קצת משונה ודווקא מערער את האמון בעלילה. כיצד ילדה בת שש ממונטריי גילתה את חיבתהּ לסגנון שכל-כך רחוק מחייה, ועוד לאור העובדה שאמא שלה רק דואגת לבקש ממנה שתנמיך כל הזמן? מצד שני, כשהשתיים מנגנות יחד את September Song היפהפה של אגנס אובל במספר הזדמנויות לאורך העונה, חוסר הבהירות מתמוסס לו בתוך היופי.

במבחן הזמן, אני לא בטוחה שפס הקול של "שקרים קטנים גדולים" יהיה אלמותי כמו שחמש עונות של דוסון קריק ואלפי שידורים חוזרים דאגו לפאולה קול עם "I don't wanna wait". עם זאת, אני בטוחה שהשירים שנבחרו ישרדו את מבחן הזמן הפרטי שלי והקולקטיבי – פשוט כי הם שירים מעולים בפני עצמם, לא משנה כמה בינג'ינג יעבור בנהר הסטרימינג.

שתהיה האזנה וצפיה נעימה!

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0