איך לשרוד כשהעולם נגדך: על "The Underside of Power" של Algiers

יש משהו מתעתע באלבום החדש של אלג'ירס. בדיוק כשחשבתי שאני מצליחה להבין מה הכיוון שהאלבום הזה תופס, הוא הוסיף עוד רובד שלקח אותי למקום אחר. הסינגל הראשון מתוכו, שהוא שיר הנושא, גרם לי לחשוב שבאלבום הזה הלהקה תיקח כיוון שבו אלמנט הגוספל-סול יהפוך ליותר דומיננטי, על חשבון הזיקה למוזיקת רוק. יחסית לעצמם השיר הזה נשמע אופטימי, ולמרות שהוא מדבר על יחסי כוחות שבהם הדובר נמצא בצד המפסיד, הפזמון שלו בכל זאת הולך על כיוון מז'ורי שמזכיר את ההמנונים בסגנון "What's going on" של מרווין גיי למשל.

האלבום עצמו נפתח בשיר עמוס דיסטורשן (שמזכיר יותר את האלבום הראשון שלהם) "Walk Like A Panther", ויש עוד שירים די רוקיסטיים בהמשך, כמו "Death March" ו-"Animals". רק כדי לסבך עניינים, יש בו גם כמה בלדות שקטות, כמו " Mme Rieux" או "A Hymn for an Average Man". האמת שבאופן כללי זה לא אלבום אופטימי בכלל, למרות הרושם של הסינגל הראשון מתוכו, והוא אפוף אזכורים למוות ולחורבן, מצב רוח שלוכד את ההתפכחות והזעם שעוררו התוצאות של הבחירות האחרונות.

ברור שהלהקה עבדה על השירים הרבה לפני שהתוצאות של הבחירות הגיעו, אבל לפעמים מוזיקאים מצליחים להקדים את המאוחר וכך ליצור משהו שמתאים בדיוק לרוח התקופה, והאלבום הזה מצליח להיות אחד שכזה. הקליפ שיצרה הלהקה ל"קליבלאנד", אחד השירים הבולטים באלבום, ממחיש את הזיקה של ההרכב למסר פוליטי במלוא המובן של המילה. בעוד סולן הלהקה פרנקלין ג'יימס פישר שר את המילים של השיר, הכתוביות על המסך מבהירות מהן הדרישות מהממשלה שהלהקה תומכת בהן ומהי הסטטיסטיקה מאחוריהן: כשפישר שר על 4,200 קורבנות, הכיתוביות ממחישות שהוא מדבר על כמות האנשים שמתים בבתי הכלא בטקסס במהלך השנה, למשל. אי אפשר שלא להתחלחל מהנתונים שהוא מעלה, והשיר שמסתיים במילים "אנחנו באים אליכם" מהווה קריאה ברורה לפעולה להצטרף לתנועת Black Lives Matter.

ההרגשה העיקרית שלי לגבי "The Underside of Power" היא שזהו אלבום שמרחיב את היריעה שאלג'ירס יצרו בעבר, בכך שהוא לוקח אלמנטים שהיו קיימים מקודם ובודק עד כמה אפשר להמשיך איתם. אם לפני כן היה רעש, אז עכשיו יש שירים רועשים יותר. אם לפני כן היה סול, אז קצת יותר סול בשירים אחרים. היכולת הזאת ללכת עד הסוף הופך אותם ללהקה שאי אפשר להתעלם ממנה. תזכרו, זו להקה שהוחתמה עוד לפני שהקליטה אפילו שיר אחד, רק בזכות ההופעות החיות האינטנסיביות שלה (תופעה שגם כתבתנו שחר רודריג זכתה לראות במו עיניה). האלבום הראשון אופיין בחזון בוגר וכולל, אבל הם איכשהו עשו את הבלתי אפשרי והצליחו להתקדם מעבר לכך מבלי לאבד את הזהות הייחודית שלהם. יכול להיות שחלק מן ההתקדמות נובעת מכך שהלהקה שבמקור מג'ורג'יה, ארה"ב התבססה כעת באנגליה, ואף הצטרף אליהם מתופף בוגר אחת להקות הפוסט פאנק האנגלי הבולטות של העשור הקודם, מאט טונג מבלוק פארטי. את האלבום הפיק אדריאן אטלי מפורטיסהד, וגם מפיקים שקשורים ללהקת הנויז-מטאל (((Sunn O, בחירה קצת מפתיעה אבל מעניינת.

אי אפשר לדבר על עד כמה האלבום הזה מוצלח מבלי לייחד פסקה נפרדת לקולו של פישר, הנשק הסודי של הלהקה. הוא משתמש בקול שלו בצורה כל כך מגוונת באלבום הזה שאני יכולה לזהות בו כמה סגנונות שירה, לפעמים אפילו באותו שיר הוא מחליף פאזה ועובר מסגנון אחד לשני. לפרקים הקול שלו אגרסיבי וזועק, כמיטב המסורת של הרוק, אבל לעיתים הוא נוסק לפלצטו סטייל ג'יימס בראון, לפעמים הוא לוחש ברכות (בשיר הרומנטי היחידי באלבום "Mme Rieux"). הוא מפגין באלבום הזה טווח מאוד מרשים, ומראה שהמיזוג של מסורת שירה שחורה לרוק רק עושה לז'אנר טוב. הנגינה של חברי הלהקה בהחלט מגבה את הקול הזה באנרגטיות מתאימה כך שאף פעם אין נפילת מתח, גם לא בשירים השקטים יחסית, ונראה שטונג משתלב בה היטב.

כפי שאמרתי, זהו אלבום מורכב, ולקחה לי יותר מהאזנה אחת כדי להחליט איך לגשת אליו. יש בו קשת רחבה של רגשות – תחושות שנעות מסרקזם ניהליסטי, זעם צדקני, ייאוש שקט, שכפי שציינתי מקודם, מתבטאים בשירים בעל אופי מגוון: נויז פוסט רוק, סול עם נגיעות רוק בסגנון "נורת'רן סול" וגוספל-בלוז. למרות הגיוון הזה יש לאלבום זהות מובחנת והוא לא אוסף אקלקטי ומתפזר של שירים, כיוון שבסופו של דבר יש נושא מאחד לאלבום, והוא חקירה של הנסיון לחיות בעולם שכולו נגדך. אפשר לזעום, אפשר להתנגד, אפשר למשוך את הכתף ולאמר שזהו דרכו של עולם מאז ומתמיד, החזק מדכא את החלש. אבל בסופו של דבר, אי אפשר להשאר אדיש, וזה מה שהאלבום הזה מנסה לעשות, להוציא אותנו מהאדישות.

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar
    יאיר 4 חודשים

    סיקרנת, וזה גם נשמע מעולה

  • DISQUS: 0